ניצב יוחנן דנינו מגיע למשרד לבטחון פנים כדי לשמוע על בחירת השר מבין המועמדים לתפקיד מפכ"ל משטרת ישראל (צילום: ליאור מזרחי)
אש זרה
מכבי אש, זוכרים דבר כזה? האנשים עם הקסדות והמשאיות האדומות? "קדוש שבע מרורים מוועדי הכבאים החזקים", כותב שלום ירושלמי בסוף טורו במדור הדעות של "מעריב", אחרי שהוא מתאר – ממשיך לתאר – את ההתנהלות המופקרת של אנשי מערך הכיבוי ומצטט, בין השאר, את רפי קדוש, סגן ראש העיר נתניה ויו"ר איגוד הכבאות בנתניה והסביבה, ש"מדבר על מלחמות אגו ומאבקים בלתי נגמרים על המשכורות והדרגות".
"היום הוא מציע", כותב ירושלמי, "ואני מסכים איתו, לבצע את הרפורמה שעליה מדבר אלי לוי [לשעבר יו"ר האיגוד בבאר-שבע ומי שיצא נגד ההפקרות במערך הכיבוי עצמו] בבליץ אחד. צריך לנצל את המפץ הגדול שחוללו מחדלי השריפה בכרמל כדי להפוך את הכל במהירות, בתוך חודש, כי אחרת שום דבר לא ישתנה כפי שלא השתנה, ונמשיך לחיות עם כשלון הכבאות עוד שנים רבות, לאסונה של מדינת ישראל".
האם יש עדיין מפץ גדול שאפשר לנצל? לא ממש. הלוויית ההרוג האחרון בשריפה בכרמל מקבלת היום סיקור נרחב ביותר ב"מעריב": הפניה מהשער וכפולת עמודים עם ההספד המלא שנישא על הקבר, כולל "התמונה האחרונה" וידיעה תחת הכותרת "הארון נישא על הכבאית שדני אהב". הלוגו המלווה את הסיקור הוא "המחדל", אבל אף מלה על המחדל לא נכללת בו. בעיתונים האחרים אין גם לוגו.
העיתונות, בעיקר ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (שלא מינף את העבודה של ירושלמי ואביב לביא), ניצלה את ההתעוררות הגדולה בעקבות האסון כדי לסגור חשבון עם הממשלה, לרכוב על גבם של המשפחות השכולות, ובעיקר לא לעסוק בעניין עצמו – מערך הכיבוי. לאסונה של מדינת ישראל.
בשולי מינויו
"מתנה ליום ההולדת: יוחנן דנינו חוגג היום 51 – ומפכ"לות", מדגימה כותרת הגג לראשית על שער "ישראל היום" יכולת עיתונאית לברור את העיקר מהטפל. הכותרת הראשית עצמה היא פשוט "המפכ"ל דנינו", כנראה שם של סרט גנוז של בועז דוידזון (שלא לדבר על כך שדנינו בכלל יתמנה רק במאי). לעומתה, הכותרת על שער "ידיעות אחרונות", המוקדשת למינוי שהתעכב – "בהצלחה, המפכ"ל" – היתה יכולה להיות אולי שם של סרטון פנימי של המטה הבכיר של המשטרה, אלמלא היינו יודעים כמה הם מסוכסכים בינם לבין עצמם, וכי כלל לא בטוח שיישאר שם מי שיאחל איחולים.
ב"מעריב" בוחרים בכותרת ראשית בעלת משמעות, "משטרה אחרת", המרמזת על הצפוי עם מינויו של דנינו, ש"מטלטל את כחולי המדים ויביא לגל פרישות בכירים". "מפקד מחוז הדרום, יוחנן דנינו, יהיה המפכ"ל ה-17 של המשטרה. עם מינויו של דנינו לתפקיד, בחודש מאי, צפויים לפרוש תשעה ניצבים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "הארץ". הכותרת הראשית היא "אהרונוביץ' הכריע: דנינו המפכ"ל הבא".
כל העיתונים משרטטים קווים לדמותו של המפכ"ל המיועד, ש"יותר מכל מזוהה עם התיקים שנערמו על שולחנו בלשכתו הקודמת באגף החקירות", כותב אבי אשכנזי ב"מעריב" ומכוון לחקירות אולמרט, קצב, הירשזון, רמון, ליברמן ושרון (תיק שדנינו המליץ לסגור). "דנינו, בן 51, נשוי ואב ל-4. החל את דרכו כמפקד בסיס מתנדבים של המשמר-האזרחי. מאז הוא הספיק לחקור חלק ניכר מצמרת השלטון ולהביאה לדין", נכתב ב"ישראל היום", שמקדיש לביוגרפיה של דנינו אחת משלוש ידיעות בעמ' 5.
"ידיעות אחרונות", שמוציא גם מוסף יומי, לא מסתפק בתמצות יבש של נקודות ציון ומקדיש לביוגרפיה של דנינו כפולת עמודים ובה שלל מרואיינים, כמעט כולם מפליגים בשבחו של דנינו, למעט עו"ד פיני פישלר, המייצג את נצ"מ ישראל אברבנאל, שבעקבות תלונתו נפתחה החקירה של רצח שני סוכני המשטרה שעיכבה את בחירתו של דנינו, ושדבריו חותמים את הכתבה: "מאחורי המינוי יש זרמים תת-קרקעיים שלצערי ספק אם עם ישראל יגלה פעם", הוא טוען. הסוגיה שהעסיקה מאוד עיתונאים מסוימים עם מינויו של אהרונוביץ' מישראל-ביתנו לשר לבטחון פנים, אם ימנה מפכ"ל נוח שיסגור את התיק נגד ליברמן, ראש המפלגה, כמעט שאינה מוזכרת היום בעיתונים.
(לגבי מה שכן מוזכר: מגוחך במיוחד הוא טורו של בן כספית, טור הפרשנות העיקרי בסיקור של "מעריב". כספית מתרכז ב"יחידת-העל היוקרתית 433", כותב שאהרונוביץ' "נדהם ממה שגילה" בה ושהטיפול ביחידה יהיה "המשימה הראשונה", כך בכותרת הטור, של דנינו, שכספית ממליץ לו לפרק אותה כליל. כספית שוכח רק דבר אחד: דנינו הוא מי שהקים את היחידה).
"בשולי מינויו של יוחנן דנינו למפכ"ל הוכרז אתמול על מינוי נוסף, מעורר מחלוקת בהרבה", כותב אבי אשכנזי ב"מעריב". "השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ חייב להיות מצויד בעזות מצח ובהעדר שיקול דעת", כותב זאב סגל בעמוד הדעות של "הארץ" על מינויו (או הנכונות למינויו) של יעקב גנות למנכ"ל המשרד לבטחון פנים במקומו של חגי פלג.
פלג הוא מי שהתפטר מתפקידו בעקבות תלונתה של ד"ר אורלי אינס כי הוא מטריד אותה, ופלג הוא, ככל הנראה, מי שהזכיר את הטענות שיש לה נגד ניצב אורי בר-לב, ומכאן התגלגלה פרשה שהביאה, לבסוף, למינויו של דנינו (גם אם ייתכן שאהרונוביץ תיכנן ממילא לבחור בו).
"השר לא למד מכשלונו של השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, שנסיונו למנות בשעתו את גנות למפכ"ל נתקל בהתנגדות עזה", כותב סגל. "גנות הסיר את מועמדותו משהובהר לו שוועדת טירקל לאישור מינויים בכירים עתידה לפוסלו".
סגל כותב על פסק דין של אהרן ברק, ש"קיבל את העיקרון המלווה את הפסיקה מאז. על-פיו, לא יוכל לכהן בתפקיד מוביל מי שיתקשה להיות דוגמה ומופת לכפופים לו, להוות סמכות מוסרית ולהקרין לציבור 'הגינות, אמון, יושר ויושרה'". בשער "מעריב" מתפרסמת הפניה לטור של בן-דרור ימיני, המתייחס לטענות נגד מינויי דנינו וגנות תחת הכותרת "טהרנים, נמאסתם".
נמוך מדי
"ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש לאשר אתמול בממשלה 'רפורמה' גורפת ביחסי התן-וקח של המדינה עם הקהילה החרדית – שעיקרה מתן פטור מגיוס לחרדים והבטחה לקיצוץ עתידי בקצבאות לאברכים ברוח פסיקת בג"ץ", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ" שקובע כי "היוזמה ביטאה את כניעת הממשלה לתביעות הפוליטיקאים החרדים, שרוצים ליהנות ממשאבי המדינה בלי לשאת בנטל.
"[...] תוכנית נתניהו פוגעת בעקרון השוויון, בנסותה להנציח את ההסדרים המעוותים, שמכוחם נהנים החרדים מפטור מצה"ל ומתמיכה ממשלתית באברכים שאינם עובדים. חמור מזה, נתניהו ניסה להסוות את טיבה האמיתי של 'הרפורמה' ביצירת מצג שווא כאילו תוכניתו תכביד את הנטל על שותפיו הפוליטיים מש"ס ויהדות-התורה. הפטור מגיוס הוסווה תחת 'שירות אזרחי של שנה', שלא ברור כיצד יופעל. שמירת הקצבאות לאברכים, בניגוד לפסיקת בג"ץ, הוצגה כקיצוץ שיחל בעוד חמש שנים, הרבה מעבר לתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית".
הרפורמה, עם מרכאות או בלעדיהן (רק ב"ישראל היום), תופסת מקום מרכזי בעיתוני היום, ורוח מאמר המערכת של "הארץ" מהדהדת גם בסיקור שבעיתונים האחרים.
"עוד 5 שנים על חשבוננו" היא כותרת הדיווח ב"מעריב"; "45% מבעלי פטור נפשי הם חרדים", נכתב בכותרת הראשית על שער "ידיעות אחרונות", אך רוב החצים מופנים היום לא אל החרדים, אלא אל הממשלה ואל העומד בראשה. כך למשל כותרת תמצית טורו של נחום ברנע המודפסת על שער "ידיעות אחרונות" היא "נכנעים נמאסתם". כותרת הטור עצמו היא "לא החרדים אשמים". ב"ישראל היום" התמונה, כמובן, שונה: "קצבאות האברכים יקוצצו לראשונה זה שלושים שנה", נכתב בכותרת הידיעה בעניין. "צעד ראשון בכיוון הנכון", נכתב בכותרת טור הפרשנות.
"אחיזת עיניים" היא כותרת תמצית הטור של עפר שלח המודפסת על שער "מעריב". "הוא היה ונשאר ראש ממשלה שמתקיים בעיקר במרחב שבין הספין לכותרת", כותב שלח על נתניהו. "[...] החלטת הממשלה אתמול על קצבאות החרדים וזו שעתידה להתקבל בהמשך על הפטור שיקבלו משירות בצה"ל הן מסכת ארוגה בגסות של אחיזת עיניים. הדבר היחיד שיש בהן הוא דחייה של כל שינוי במעמדם של האברכים עד אחרי ימיה של ממשלת נתניהו הנוכחית, ואחר-כך אלוהים גדול – וכולנו יודעים בשביל מי הוא עובד".
"הרמטכ"ל נגד הצעת הממשלה: 'גיל הפטור לחרדים נמוך מדי'", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "הממשלה דחתה אתמול את ההצבעה על ההחלטה לפטור את החרדים מגיוס, ואישרה את המשך תשלום הקצבאות לאברכים למשך 5 שנים". "אין פתרון אחר לשאלת גיוס החרדים (והערבים) מאשר גיוס לכולם, ודחיית ההצבעה על הצעת הממשלה נותנת לה אולי הזדמנות נוספת ללכת בדרך הנכונה", כותב שלח. "המתווה ברור וידוע: כולם ייכנסו בשערי הבקו"ם, ושם ימוינו לאופציות שונות. הצבא יקבל זכות בחירה ראשונה, ומי שלא ייכנס בשורותיו יופנה לשירות אזרחי – כשאותו מנגנון של מיון והשמה מטפל בשירות הזה.
"הרמטכ"ל גבי אשכנזי מדבר על הפתרון הזה בגלוי כבר זמן רב. אבל אשכנזי והמערכת שהוא מופקד עליה שותפים לשקר, כי זה רק צד אחד של המטבע. הצד השני, שבלעדיו אין מטבע, הוא שינוי מהותי באופי השירות בצבא: קיצור משמעותי של שירות החובה, שהשירות האזרחי יהיה שווה לו באורכו – נאמר שנתיים. אחר-כך יבחר הצבא את מי הוא משאיר לשנת שירות נוספת, בתנאים של קבע קצר. כך ישוחררו לשוק העבודה לא רק אלה שמורחקים ממנו היום בתוקף 'תורתו אומנותו', אלא גם עשרות אלפי צעירים ששירותם בצבא אינו חיוני, והם משמשים כוח אדם זול לעבודות חסרות תכלית. למקרה שהחמצתם, מדובר בחלק גדול מחיילי החובה בצה"ל".
בהרי ירושלים
אתמול נדקרו שתי נשים ביערות ירושלים, בחירבת חנות שליד היישוב מטע שבאזור בית-שמש. אחת נרצחה והאחרת נפצעה קשה. "למשטרה שני כיווני חקירה – לאומני ופלילי", נכתב בכותרת גג על שער "הארץ". לידיעה של גילי כהן ויאיר אטינגר מתלווים תצלומים של הנרצחת, כריסטין לוקן, ושל הפצועה, סוזן קיי וילסון. הקרדיט לתצלומה של וילסון הוא "באדיבות 'ידיעות אחרונות'", ופניה של וילסון גלויות, בניגוד לעיתונים האחרים, שם פניה מטושטשות.
וילסון היא ישראלית המתגוררת בגבעת-זאב וחברה בקהיליית היהודים המשיחיים, ועובדת כמדריכת תיירים, נכתב ב"הארץ", ולוקן היא תיירת אנגלייה. לדברי וילסון, הן הותקפו על-ידי שני ערבים. עקיבא נוביק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי לוקן היתה חברה בארגון מיסיונרי נוצרי, ודני אדינו אבבה וירון דורון מדווחים כי וילסון היתה מורת דרך באותו ארגון.
"הארץ" מצטט את "גידי בשן, יערן הקרן הקיימת לישראל בהרי ירושלים", שהיה מהראשונים ש"תישאלו את וילסון בבית-החולים". "זה נשמע הגיוני", הוא אומר על דבריה של וילסון, ומספר כי "האזור פרוץ לחלוטין" ומלא ב"דורשי עבודה": "אני רוצה להניח שרובם כאלו שמחפשים רק עבודה, אבל פה ושם יש ביניהם גם כאלו שבאופן קבוע גורמים להצתות, גניבות, והפעם גם לרצח, אם אכן בכך מדובר".
דרכה המיוחדת
אבנר שפירא מראיין בכתבת השער של "גלריה" את ההיסטוריון עופר אשכנזי על ספרו החדש "הליכה אל תוך הלילה". "עד לשנים האחרונות נטו חוקרים רבים לקרוא את סרטי הקולנוע של רפובליקת ויימאר, בדומה לתופעות רבות אחרות בתרבות הגרמנית של התקופה, מן הסוף אל ההתחלה; כלומר, לפרש אותם לנוכח הטרגדיה שסימנה את סוף התקופה – עליית הנאציזם", אומר אשכנזי. "בקרב אותם חוקרים בלטו שלוש מגמות: נוסטלגיה לתקופת הפתיחות והיצירתיות שהנאציזם, לכאורה, סיים בבת אחת; השתאות למראה תרבות שאינה מתמודדת – מתוך אסקפיזם או חוסר מודעות – עם משברי השעה (גישה שנוסחה במטפורה של 'ריקוד על מורדות הר הגעש'); וגילוי 'הסימנים המקדימים' לעלייתו הוודאית של הנאציזם.
"מבין גישות אלה היתה השלישית למשפיעה ביותר, במיוחד הודות לשני ספרים מרתקים שנכתבו בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה בידי מהגרים יהודים מגרמניה, לוטה אייזנר וזיגפריד קרקאואר. בספר 'המסך הרדוף' קישרה אייזנר את הקולנוע הוויימארי למסורת התרבותית של הרומנטיקה הגרמנית, על הדגשים האי-רציונליים והאנטי-ליברליים שבה. ואילו קרקאואר ערך ניתוח פסיכולוגי של 'הנפש הגרמנית' וראה בקולנוע ביטוי לשני הדחפים הסותרים השולטים בה: המשיכה אל דמות הטיראן רב-הכוח ומנגד התשוקה אל הכאוס. שני דחפים אלה הם שאיפשרו את עליית הנאציזם, לדעת קרקאואר, ולכן הוא חשב שאפשר למצוא המשכיות בין המפלצות שהופיעו על המסך לאלה שבמציאות. הקשר הזה מתגלם בשם שהוא בחר לספרו, 'מקליגרי להיטלר', דהיינו – מדמותו של הנבל הרצחני בסרט 'הקבינט של ד"ר קליגרי' מ-1920 למנהיגה העתידי של גרמניה.
"בשנים האחרונות היסטוריונים וחוקרי קולנוע מתקשים לקבל את הנחותיהם של אייזנר, קרקאואר וממשיכיהם. רוב המחקר כיום מתייחס בחשדנות להכללות בדבר 'הנפש הגרמנית' או 'דרכה המיוחדת של גרמניה' ומחפש הסברים מורכבים לתהליכים שעברו על החברה והפוליטיקה הגרמניות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגישה לחומרים ארכיוניים מגוונים, ובכללם סרטים רבים שנמצאו או שוחזרו לאחרונה, הביאה חוקרי קולנוע להדגיש את הגיוון והשפע, במקום את המסר האחיד שמצאו קודמיהם. המחקר שלי משתייך למגמות חדשות אלה; אני מנסה למצוא קווי דמיון בין הסרטים השונים בתוך השפע הזה ולהבין את השוני לאורך זמן".
"כבר חלפו שנים, אולי עשרות שנים, מאז שבית קולנוע מסחרי רגיל בארץ – לא סינמטק ולא פסטיבל – אירח סרט כה מאתגר כמו 'שם תואר משטרה'", כותב מאיר שניצר בטור ביקורת הקולנוע שלו במוסף "המגזין" של "מעריב". "מאתגר לא רק מבחינת הנושאים שבהם הוא מטפל, אלא בעיקר בשל השפה האמנותית החריגה שבה הוא מעז להשתמש.
"[...] המעקב, כתיבת הדו"ח, הוויכוח הנוקב עם המפקד והלבטים הפנימיים של השוטר מועברים אל הבד באופן מדוקדק, כמעט אחד לאחד, בשוטים ארוכים וסטטיים של מצלמה בוחנת ובלתי מתערבת, תוך דילוג על עריכה פעילה. אופני התצוגה הקולנועית הללו מקשים ביותר על הצפייה בסרט, משום שננקטת במהלכו עמדה הגורסת שזמן אובייקטיבי וזמן מסך חד הם. במלים פשוטות: אם שוטר מצית סיגריה ומעשן אותה עד תומה, הצופים זוכים לראות את כל ארבע דקות העישון.
"[...] מובן שהשאלה הבסיסית אם לקהל של רוכשי כרטיסים – כזה שאינו מתפרנס מביקורת או ביקור אירועים קולנועיים – עומדת הסבלנות לספוג את זליגת הזמן האטית הזאת תיבדק במרוצת השבוע הקרוב. בינתיים חובה להחמיא למפיצי הסרט בישראל על שהעזו לחשוף אותו לרבים".
מצנע זהב
גרסתו של עמרם מצנע לפרסומים שלפיהם במפלגת העבודה מבקשים למנות אותו, שוב, ליו"ר המפלגה מובאת באופן מוצנע ביותר, בין מלות מאמר של ניבה לניר המתפרסם היום במדור הדעות של "הארץ": "צרת המפלגה נותרה צרורה: היא תקועה בשפל כל השפלים, בתחתית כל התחתיות ובעומק של הנומך", כותבת לניר, "על כן היה מעודד לשמוע כי לבקשת שר הביטחון נפגשו ברק ומצנע פעמיים (אוהו!), והראשון הפציר במצנע לשוב לפעילות במפלגה. בדברי הפרשנות לידיעה נרמז כי ברק מייעד את מצנע להיות יורשו (וזו, אגב, בשורה כפולה: ברק חושב על פרישה; ברק חושב שיש לו ירושה פוליטית להוריש). עוד רגע ויבוא לברק ולעבודה גואל.
"צריך ללקות בנכויות אחדות ולהיות חף מכל הבנה פוליטית כדי להאמין שמפלגה נטולת תוכנית מדינית וחברתית, ששריה מאושרים בשרתם בממשלה בלתי מתפקדת, שהמונח אופוזיציה נמחק מישותם הפוליטית – מפלגה שברק ובן-אליעזר ממשיכים לנהל אותה – תתאושש. זאת לא מלכודת דבש, אמר לי מצנע, זו סתם מלכודת.
"ברק ביקש – פעמיים – פגישה דחופה עימו. אחרי שתיהן נותר מצנע עם השאלה למה, מה היה כאן כל-כך דחוף? האם זו קטסטרופת ברק בסקרים, הצורך לתמרן בין בוז'י לברוורמן הנושפים בעורפו עם החתימות המייגעות שלהם? ולמה התכוון כשאמר שיש לו הרבה תפקידים להציע?
"הסיפור עשה, כמובן, את דרכו לתקשורת. מי הדליף, שאלתי את מצנע. לא אני, השיב. גם אם מצנע חווה עכשיו דז'ה-וו, צריך לקוות שהכלל הפוליטי הבסיסי 'לא תמיד זורקים אחרי השימוש, לפעמים רק אחרי שימוש חוזר', חדר לתודעתו והוא יישמר מחיבוקי ברק ובן-אליעזר. הם כבר סיימו את תפקידם ההיסטורי".