רוחצים על חוף הים בנתניה, ביום חמישי האחרון (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש 90)
לינץ'
הרצח הסתמי שלשום בחוף תל-ברוך מותג אתמול באתרי האינטרנט ומהדורות החדשות בטלוויזיה כ"לינץ'". היום הוא מספק את הכותרת הראשית לעיתונים כולם. הכותרת של "הארץ" עניינית ומתמצתת את המקרה: "אב שבילה עם משפחתו הוכה למוות על-ידי שיכורים בטיילת בתל-אביב". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "מכות רצח", ב"מעריב", שהכותרות שלו הולכות ומידרדרות בשבועות האחרונים, "אימה ברחובות", וב"ישראל היום" מחרים מחזיקים אחרי האינטרנט והטלוויזיה עם "לינץ' בת"א".
"לינץ'" לפי מילון ספיר הוא "הוצאה להורג או ענישה אלימה של אדם בלי משפט בידי המון נרגז". עשרת הצעירים שהשתתפו לפי החשד ברציחתו של ליאונרד קרפ לא היו המון נרגז שעסק בהוצאה להורג. לא ממש. אז מדוע לכנות את האירוע "לינץ'"? משום שהמלה הזו היא מלה טעונה, במחסנית שלה יש המון זכרונות קולקטיביים, ממיסיסיפי שבסרטים ההוליוודיים ועד לרמאללה שבמסכי החדשות.
עורכים שאינם מסתפקים ברצח סתם, אלא הולכים על "לינץ'" (או אימה, זה לא באמת משנה), הם עורכים שמבקשים לרגש את הקורא או הצופה ולא ליידע אותו (או אפילו לזעזע אותו); הם עורכים שעוסקים בפרסום ולא בעיתונות. זה מקומם כשזה קורה, וזה קורה כל הזמן, וזה מקומם עוד יותר כשחומר הגלם הוא רצח מזעזע ממילא.
גל אימה בעיתונים
הרצח שלשום בתל-ברוך מצטרף לעוד פרשיית רצח, לא מפוענח, שהתגלה במהלך סוף השבוע: שתי גופות מבותרות, כנראה בסגנון דומה, המעלה חשד שמדובר ב"רוצח סדרתי". הגופות נמצאו בנחל אלכסנדר ובפח אשפה ברמת-גן (ב"הארץ" מונים עוד רצח לכאורה שאירע בסוף השבוע: גופת גבר שנמצאה בבית-דגן).
הצירוף של שני האירועים, ושל עוד כמה מעשי רצח מתוקשרים למדי שאירעו החודש, הוציא את הפרשנים לרחובות. "שלטון החוק נכנע", מכריזה כותרת המאמר של בן כספית ב"מעריב" (שדווקא קושר ל"גל האלימות", באופן מפתיע ומעניין, את ההתרפסות לכאורה של השר לבטחון פנים בפני מנהיגי הקבוצה החרדית שחבריה תקפו את ראש עיריית ירושלים); "איפה מזוז כשצריך אותו" היא כותרת מאמרו של אמנון אברמוביץ' ב"ידיעות אחרונות"; "פתאום החיים הם סרט אימים" של יוסי שריד ב"הארץ"; וב"ישראל היום" שתי כותרות, "לשלם להם כגמולם" של יהושע סובול ו"צריך יותר שוטרים ברחובות" של דן מרגלית.
כפי שמשתקף משתי הכותרות האחרונות, המאמרים כולם קוראים לנקמה (בחסות החוק), להחמרה בענישה, לעוד שוטרים, ל"אפס סובלנות". רודי ג'וליאני שוב נשלף מארון הקלישאות. כותרת הגג של "הארץ" מצטטת את ראש הממשלה נתניהו, שמבטיח "אפס סובלנות". מדוע אפס סובלנות הוא דבר טוב? האם לא כדאי לטפל בדברים באופן נחרץ, תקיף, אבל בשיקול דעת ובאופן שקול? "אפס סובלנות" הוא מתכון בטוח לכותרות הבאות, על תקיפות אלימות של אזרחים שלווים על-ידי שוטרים אלימים.
הגל הזה של כותרות המבשרות על גלי אלימות אופייני לתקופת קיץ, אם זו אינה רוויה באירועים בטחוניים התופסים את סדר היום.
הנה למשל כתבה מנובמבר 2003, מוסף "הארץ", שכותרתה "ככה, סתם". זוכרים את סתיו 2003? יוסי אדרי רצח את אלכס נמוב לאחר שהעיר לו על השעה המאוחרת שבה חזר הביתה (אשדוד), איתמר ציפורי ומוטי עבודי תקפו במכות רצח את עידן גלוזמן (תל-אביב), עוד כמה מקרי רצח ותקיפה מזעזעים אירעו פה ושם בארץ ישראל.
"בכירים במשטרה מאשרים שמקרי רצח 'בגלל שטויות' מתרבים לאחרונה בישראל בקצב מעורר דאגה", כתבה ורד לוי-ברזילי. "מדובר באירועים של אלימות ברוטלית, אכזריות מתפרצת, תקיפות שלעתים מסתיימות בפציעות חמורות ולעתים במוות, והכל בגלל ויכוחים מזדמנים על עניינים של מה בכך".
לוי-ברזילי ציטטה גם את פרופ' שמחה לנדאו, ראש המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שאומר: "אנחנו בתהליך של ברוטליזציה הולכת וגוברת. אנו חברה מרובת לחצים כלכליים, בטחוניים וחברתיים. הפתיל הולך ומתקצר, הנתונים שהעלית לא מפתיעים אותי כהוא זה, שיעור מקרי הרצח בשנים 2002-2001 גבוה באופן ניכר לעומת שנת 2000".
"רצח גיל מיצ'ל היה קו פרשת המים", אומר קצין משטרה, "כולם זוכרים את המקרה. וכולם זוכרים שאז זה בפירוש לא היה משהו שהתרחש בתדירות גבוהה". מי זוכר את רצח גיל מיצ'ל? שירים את היד. מי זוכר את גל מקרי הרצח שהביא את עורך "ידיעות אחרונות" רפי גינת לפרסם על השער מאמר הקורא לפשיסטיזיציה של המדינה? לא זוכרים? אולי משום שמקרי הרצח לא מתרבים? אולי כי אנחנו לא נמצאים בתהליך של "ברוטליזציה הולכת וגוברת"? האם העיתונים מנפחים ככה, סתם?
במחצית השנה שעברה פירסם המרכז לחקר הפשיעה, משפט וחברה של אוניברסיטת חיפה מחקר של הפרופסורים אריה רטנר וגדעון פישמן. החוקרים טיפלו בנתונים משטרתיים על מקרי פשיעה מ-1980 ועד 2006. הנתונים הצביעו על עלייה תלולה במספר מקרי הפשיעה, כמו למשל בשקופית מס' 5 במצגת הזו: עלייה של 270% במספר התיקים הפליליים שנפתחו מתחילת שנות התשעים ועד לסופם.
שני החוקרים עשו משהו פשוט לכאורה: הם בדקו את המספרים המוחלטים ביחס לשיעור הגידול באוכלוסייה. הנה חלק ממה שאמר לפני כשנה פרופ' רטנר בראיון לד"ר אמיר גילת ב"ערוץ האקדמי" של אוניברסיטת חיפה:
"עקומת מקרי הרצח לאורך 30, 40 ואפילו 50 השנה האחרונות בישראל היא כמעט יציבה, שטוחה לחלוטין, בשנים האחרונות היא אפילו במגמת ירידה. גם לגבי עבירות יותר שכיחות כמו תקיפה וחבלה – בין תחילת שנות השמונים ועד ל-2007-2006 יש קפיצת מדרגה ענקית של כמעט מאה אחוז, אבל כשלא מסתכלים במספרים מוחלטים, השיעור הוא 25%".
הבדיקה היחסית מעלה נתונים מעניינים נוספים, למשל שאין אמת בהשקפה שהעלייה מחבר העמים הגבירה את האלימות: "בשנות התשעים אכן היתה עלייה בפשיעה, והיתה אמירה כאילו זה בגלל העלייה מחבר העמים, אבל הם נותנים את החלק היחסי למעגל הפשיעה מבחינת חלקם באוכלוסייה". ו"דווקא מבחינת אוכלוסיית העולים הצעירים, גם מרוסיה וגם מאתיופיה, יש בעיה של ייצוג יתר", ולבסוף: "בעיה הרבה יותר חריפה, שלא מדברים עליה בקול רם, לכל אורך השנים וכמעט בכל סוגי עבירות האלימות, היא ייצוג יתר של האוכלוסייה הערבית הבוגרת והצעירה בממדים מדאיגים ביותר".
(כל העיתונים, למעט "הארץ", מציינים ששמונה מעשרת החשודים ברצח קרפ הם ערבים תושבי ג'לג'וליה. ב"הארץ" נכתב בכותרת המשנה על השער המשפט המסגיר הזה: "אריה קרפ נרצח בליל שבת על-ידי צעירים שיכורים מג'לג'וליה. בין החשודים: 2 צעירות יהודיות, בהן חיילת").
עוד אומר רטנר בראיון כי המחקר שלהם מוכר למשטרה, שאינה חולקת על הנתונים ואף צירפה לדו"ח הסטטיסטי שלה אזכור לנתונים היחסיים המובאים במחקר.
מדוע, אם כך, ממשיכה המשטרה להשתמש במספרים מוחלטים המראים עלייה בממדי האלימות? בראיון הנ"ל נרמזה אפשרות: כדי להצדיק את דרישתה ליותר תקציבים. אבל מדוע העיתונות ממשיכה להציג כאילו יש עלייה מדאיגה באלימות? האם היא לא שמעה על מחקרם של רטנר ופישמן? דווקא כן שמעה. הנה, למשל, רשימת אזכורים שמאתר דובר אוניברסיטת חיפה למחקר: בערוץ 1, "הארץ", רדיו חיפה, "מעריב", רדיו ללא הפסקה, וואלה, ערוץ 7, "ג'רוזלם פוסט", סקופ ו-nrg. כותרות לדוגמה: "שיעור מקרי הרצח בישראל – מהנמוכים בעולם", "ישראל פחות אלימה".
הנה גל אלימות שלא הגיע לכותרות
"בלי בג"ץ ובלי בצלם, רמס שלשום חמאס את האיום שנשקף לו מאחת הקבוצות החמושות ברפיח, המזוהות עם אל-קאעדה וגרורותיו", כותבים היום אבי ישככרוף ועמוס הראל על שער "הארץ". "זו בדיוק אותה גישה שהפגינו ממשלת לבנון וצבאה נגד טרוריסטים שפעלו בהשראת אל-קאעדה במחנה פליטים בצפון המדינה, לפני קרוב לשנתיים. נדמה שראשי חמאס אינם צריכים כעת לחשוש מגינויים פומביים של האו"ם בשל ההרג שביצעו בפעילי הפלג, הקיצוני אף יותר מהם. גם אין זה סביר שמי מאנשי הזרוע הצבאית של חמאס יכה על חטא וינפק בקרוב וידוי רווי חרטה בדבר ההסתערות על המסגד, שבה נהרגו לפחות 24 בני-אדם, בהם שישה אזרחים לא חמושים, ונפצעו כ-125".
מנהיג הפלג הקיצוני שחוסל על-ידי חמאס (צילום: פלאש 90)
עוד ענייני גלים
הכותרת הראשית על שער "דה-מרקר": "חמישה מומחים: המפולת בדרך". כותרת המשנה: "הבורסות בעולם, ובהן זו בתל-אביב, רשמו גל עליות שמשאיר את כולם פעורי פה. הסיבות: ריבית אפסית, כסף זמין – וכמובן התאוששות מהמשבר. ואולם ככל שהעליות נמשכות, כך גוברים הקולות המזהירים מפני מפולת. ליקטנו חמש דעות שעשויות לשמש תמרור אזהרה למי שמתכנן לחזור לשוק דווקא עכשיו".
תמרורי אזהרה הם דבר מצוין. טוב תעשה העיתונות הכלכלית אם תגביר את השימוש בתמרורי אזהרה למיניהם, במיוחד על רקע ההוכחות החוזרות ונשנות כי לעיתונאים הכלכליים אין בדרך כלל גיבוי ליומרה לחזות את המציאות הכלכלית (הנה למשל מה שכתב המגיב "קיפוד" בפוסט "בלעדי: המטבע בישראל הוא שקל", שהתפרסם ב"מאבד תמלילים": "בכלל, הידיעות הכלכליות ראוי להן שייכתבו באופן מדויק יותר: 'הדולר התנהג באופן רנדומלי, וערכו השתנה באופן לא מובהק סטטיסטית', 'שני המשקיעים בחברת שקר כלשהו, שמכרו היום את המניות שלהם, הרוויחו מספיק כסף לקנות פלאפל. אין לנו מושג מה יקרה מחר, וגם לכם לא'").
אבל למרות היומרות, ויחד עם תמרורי האזהרה, יש מקום ויש ערך לעיתונות הכלכלית. הנה לדוגמה היום משלימים ב"דה-מרקר" נתח חשוב מהסיקור של רכישת פרטנר (מותג הסלולר אורנג').
כזכור, בזמן אמת, בשבוע שעבר, עת נודע כי איל ההון אילן בן-דב רכש את החברה, התמקדה העיתונות בדמותו של בן-דב ובפרטים שונים הקשורים לעסקה, אולם לא תהתה די על פשר מקור ההון העצום הנדרש לקיומה. העניין הזה זועק לשמים משום שרק לאחרונה הכריזו העיתונים כי בן-דב קרוב לפשיטת רגל, עד כדי כך.
הכותרת השנייה על שער "דה-מרקר" היא "משועבד"; "אילן בן-דב לא הפך בן-לילה למיליארדר. הוא פשוט שיעבד את רוב נכסיו כדי לרכוש את פרטנר". נניח לשגיאה הלא מהותית בכתוב (מה זה בן-לילה?) ולשגיאה הכן מהותית (אם יש לו נכסים בשווי מיליארד כדי לשעבד, הרי שהוא כן מיליארדר, האין זאת?). הראשונה היא מקרית ואת השנייה אפשר לתרץ – העיסוק בעניין הוא מבורך.
הנה כותרת המשנה של הכתבה בעמ' 32 ב"דה-מרקר" (חגי עמית): "בשבוע חגג אילן בן-דב את הסיכום של רכישת פרטנר, אך שורה ארוכה של סימני שאלה ניצבים סביב הדרך שבה תמומן העסקה. גם אחרי שיימצאו שותפים וממנים, בן-דב יהיה במצב שבו מרבית נכסיו משועבדים והוא תלוי בהחלטות הרגולטורים".
אם כן – סימני שאלה ותמרורי אזהרה; שני אלמנטים שכדאי שהעיתונות הכלכלית תעלה לראש שעריה. במקום, למשל, הכותרת שמופיעה היום על שער "כלכליסט": "אילן עשה עסקה מצוינת ובמחיר נמוך", "נוחי דנקנר מפרגן לאילן בן-דב באירוע בקריית-שמונה".
הפתעות
"משהו עובד כאן" היא כותרת מאמרו של נדב איל במדור הדעות של "מעריב". איל מתיחס למתיחות הגדולה סביב נסיונותיו של הנשיא אובמה לחולל רפורמה במערכת הבריאות החולה של ארה"ב, מזכיר גם את מערכת הבריאות האנגלית, שעברה רפורמה אולם נשארה חולה, ומסכם: "שני אנשים אחראים לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995): יצחק רבין ז"ל וחיים רמון יבדל"א. ההישג שלהם, למרות מגבלותיו והכשלים שמכרסמים בו בשנים האחרונות, הוא הישג שכולנו נהנים ממנו. כדי להשתכנע, רק צריך לתת מבט אחד במתרחש באמריקה".
"אסלאם עליכום" היא כותרת הבוקסה בכתבתה של רביד אורן במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", המביאה את הנתונים הבאים: "על-פי נתוני המחלקה להמרות דת במשרד המשפטים, בשנים 2005–2007 נפתחו בישראל 249 תיקי המרת דת לאסלאם. בשנת 2008 נפתחו 112 תיקי המרה כאלה". אורן מראיינת את מאור (מאי) דוידוביץ', נערה בת 19 מכרמיאל, שבתום התלבטות בת ארבע שנים החליטה להתאסלם.
אורן גם מלווה אותה בדרכה למשפחה מאום אל-פחם שהכירה דרך האינטרנט, ושאצלה תתגורר כדי ללמוד את הלכות האסלאם. בני משפחת דוידוביץ' מספרים כי בני שכונתם מחרימים אותם, וכי יתמכו בבתם אף שהם סוברים שהיא עושה טעות. את הכתבה חותם ציטוט של אבי המשפחה המארחת, אבראהים אבו-קנדיל, שבתשובה לשאלה אומר כי לא היה מרשה לבתו להתגייר ("זה לא").
"צעקנו לו police והוא הפתיע אותנו כשאמר שהוא אתיופי ומדבר עברית" (שמעון איפרגן מצטט קצין משטרה המספר על לכידת אנס באשדוד).