כותרות הבוקר מבשרות: "הישג ללפיד: הממשלה תכלול רק 20 שרים" ("הארץ"); "נתניהו קיבל דרישות לפיד: הממשלה תתכווץ" ("ידיעות אחרונות"); "הישג ללפיד: רק עשרים שרים יכהנו בממשלת נתניהו" ("מעריב"); "הניצחון של לפיד: ממשלה מצומצמת. ההישג של נתניהו: רוב לליכוד-ביתנו בממשלה" ("ישראל היום").

הפרשנים הפוליטיים ברדיו ובטלוויזיה מתנבאים בימים האחרונים בשפה זהה, אחידה: מי מפסיד ומי מרוויח בהתמקחות הפוליטית. חנן קריסטל מסמן "וי" ענק ליד הצלחתו של לפיד לכווץ את מספר שרי הממשלה ו"וי" גדול ליד סילוק החרדים מתוכה. משקיפים אחרים מעניקים ציונים אישיים לתפקודם של ראשי המפלגות: מי יצא גדול, מי מיצמץ, מי תיכמן את בני שיחו. הטון השולט בסיקור המו"מ הקואליציוני מתייחס לזירה כאל איצטדיון ספורט.

בכך אין כל חדש. מערכת הבחירות כולה תווכה לציבור על-ידי התקשורת כשדה מירוצים. ב"העין השביעית" עמדנו על כך לא אחת. לא זו בלבד שבמרכז הדיווחים והפרשנויות בתקופת הפריימריז, ובמערכת הבחירות לכנסת, עמדה ההתמודדות האישית בין המועמדים – אלא שעיתונים מרכזיים ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") נסחפו באווירה המתלהמת ונהפכו ללוחות מודעות של מנהיגי המפלגות היריבות. במקום לעסוק בסוגיות שעומדות על סדר היום הלאומי ובאופן שבו הרשימות המתחרות לכנסת מתכוונות לטפל בהן, נסב הסיקור התקשורתי על המימד האישי של ההתמודדות. הגישה הזו נמשכה לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה בקלפי: הן הוצגו לציבור כמאזן של רווח והפסד הנקשר לביצועיהם האישיים של ראשי המפלגות, ולא כביטוי לתפיסות העולם של הציבור.

גם המו"מ על הרכבת הקואליציה, שתקופת ניהולו קרבה לסיומה, מוצג בתקשורת בראש וראשונה כלוח תוצאות במגרש כדורסל. הדיווחים הבלתי פוסקים בכלי התקשורת האלקטרוניים, וכן הפרשנויות בעיתונות המודפסת, מעניקים נקודות לנפשות הפועלות ועוסקים בהן, במצבן, בהישגיהן ובסיכוייהן לזכות בגביע. הם אינם נסבים על תוכנית הפעולה שאמורה לכאורה להתגבש במגעים שבין המפלגות, ואינם מספרים לציבור כיצד בדעת קברניטי המדינה הנבחרים לנהל את ענייניה.

אנחנו שומעים יום ולילה על כיפוף הידיים של לפיד-בנט מול נתניהו; על קרב האגרופים בין מצנע לעמיר פרץ; על הסנוקרת שהחטיף ביבי לרובי; על התחרות שבין גדעון סער לשי פירון; על קריאות התיגר של צעירי הליכוד על המשמרת הוותיקה; על שאיפותיו של דני דנון וציפיותיו של יריב לוין; על עלבונו של שאול מופז ונחמת העניים של סילבן שלום; על קרב התרנגולות שבין לימור לבנת לציפי חוטובלי. הסיכומים היומיים של המו"מ מוצבים בתקשורת על סרט נע של שנתות המציינות מי השיג מה וכמה בסחר-מכר על משרות וכיבודים.

במובן מסוים, סגנון הסיקור הזה הוא בלתי נמנע: הפוליטיקה היא גם זירת התמודדות אישית והפוליטיקה המודרנית אפופה כולה במאבק תדמיתי. אין, לפיכך, מנוס מהארת הישגיהם וכשלונותיהם האישיים של המועמדים, מה גם שלאורך כל התקופה, מאז הוחלט על הקדמת הבחירות, התמלא המרחב הציבורי עד גדותיו במסרים שעסקו אך ורק במדידת הצלחתם האישית של שחקניו.

אלא שהבנת המרכיב הזה של ההתרחשות הפוליטית אינה מצדיקה השלמה עם האופן הגורף שבו הוא נוכח בתקשורת בימים האחרונים. המו"מ הקואליציוני אינו צריך להיבחן אך ורק דרך הפריזמה של ביצועיהם האישיים של מנהליו. יש להניח כי בין נתניהו, ליברמן, לפיד ובנט נדונו גם שאלות כמו: מה תהיה מדיניותה של הממשלה החדשה מול איראן; מה יהיה מתווה הטיפול בסוגיה הפלסטינית; כיצד תתמודד הממשלה עם הלחצים הבינלאומיים החותרים לסלק את ההתנחלויות; מה תהיה תגובתה למתרחש בסוריה; מה תהיה מדיניותה הכלכלית; ובאיזה אופן תתורגם לשפת מעשה הכוונה המוצהרת לגרום לציבור החרדי להשתלב בחיי המדינה.

לבד ממידע מבזקי וכללי בנושאים האמורים (ואחרים, המונחים לפתחה של הממשלה החדשה) ולבד מעיתונאים אחדים המנסים להפנות שימת לב לסוגיות אלו – אין להן זכר בסיקור התקשורתי. לא זו בלבד שהכתבים הפוליטיים אינם מביאים מחדרי הדיונים הקואליציוניים מידע ממשי על תוכנית פעולתה הנרקמת (האומנם נרקמת?) של הממשלה החדשה, אלא שהפרשנים (ברובם) אינם מדרבנים את ראשי המפלגות לתת על כך דין-וחשבון לציבור.

לא בטוח שהציבור אכן נוכח בפוליטיקה חדשה; ודאי שהוא נחשף לעיתונות ישנה.