מטומטם ומטומטם עוד יותר

הקומדיה "אידיוקרטיה" (ארה"ב, 2006) מפיחה חיים בחזון דיסטופי מזעזע, שבו האידיוטים שולטים בכל. השנה היא 2505, והעולם נתון להשפעה של מגפת טיפשות קטלנית. לפי ההיגיון שבבסיס הסרט, פערי הילודה המתמשכים בין משכילים לבורים הביאו לאורך השנים למצב שבו רמת המשכל הממוצעת הידרדרה אל תהומות המסכנות את קיומה של האנושות. הפוליטיקאים רפי שכל, המדענים אימבצילים ומרבית האוכלוסייה מתנהלת על גבול חוסר האונים.

אמריקאי בן זמננו המתעורר אל תוך המציאות הזו מופתע לרעה מרמת האינטליגנציה של החברה העתידית. במהלך שיטוטיו בעולם המטופש הוא נתקל, בין היתר, במגזין ושמו "Hot Naked Chicks & World Report", או בתרגום חופשי, "כוסיות ערומות ודו"ח עולמי", מגזין המתהדר בסטמפה "מגזין החדשות והבחורות מס' 1". הכותרת הראשית של המגזין, המודפסת על רקע תצלום של צעירה מצודדת, קוראת: "Shit Sucks!", כלומר, "החרא מבאס!".

סקירת עיתוני הבוקר, קיץ 2009, מלמדת שישראל נמצאת בדרך הבטוחה אל עבר חזון העיתונות המטופשת. תצלומי בחורות מעורטלות עדיין אינם מודפסים על שערי העיתונים מדי יום, אך הגישה היא של אינפנטיליזציה כללית.

קחו לדוגמה את שער עיתון "מעריב" מהבוקר. נניח לעובדה שהעיתון שוב בוחר להפוך את מרבית שערו באמצע השבוע למודעה המקדמת את קידום גליון סוף השבוע, הרי בזה יש היגיון עסקי, ונתמקד באופן שבו קידום המכירות מתבצע. כיוון שרוב השער הוא מודעה עצמית, אין לעיתון ברירה אלא להשתמש בכלים של מודעה. ב"מעריב" בוחרים בטקטיקה של מה שנהוג לכנות "הארד-סייל", קמפיין ישיר וקשוח.

המביט בשער העיתון נתקל מיד בשלוש המלים "השמדת מדינת ישראל". אלה מודפסות בגופן ענק, ומהוות חלק מהכותרת הראשית של העיתון, שהיא ציטוט מפי ציקי סלע, מפקד יחידת עוז, המגרשת בשבועות האחרונים מהגרי עבודה ופליטים מישראל [ליאת שלזינגר].

הציטוט המלא בכותרת הראשית הוא "ארגוני הסיוע לעובדים הזרים רוצים בהשמדת מדינת ישראל". הציטוט המלא בעמ' 2 של העיתון קורא: "הארגונים האלה, מי שמפגין נגדנו, מי שקורא לי גבלס ונאצי, הם אנרכיסטים שרוצים בהשמדת מדינת ישראל, בשלושה סימני קריאה". הראיון עם סלע מוגדר כ"הראיון שיעורר סערה", והמעט ממנו שמודפס כבר היום בעיתון בהחלט מלמד על ראיון שנראה מעניין לקריאה, אבל ההגשה שלו נעדרת הסתמכות על האינטליגנציה של הקורא.

העיתון משתמש בכוח בלתי מידתי כדי לעורר את תשומת הלב להישגו העיתונאי, ומחטיף לקורא על הראש עם נבוט הסנסציה בכל מאודו. זהו מעגל קסמים המזין את עצמו. התוצאה המתמשכת של מכות נבוט על הראש היא קורא עיתונים שאינו מסוגל לקלוט דבר פרט למידע המוגש לו באמצעות מכת נבוט על הראש.

דפדוף בגליון "מעריב" מגלה כי המגמה נמשכת הרבה מעבר לעמוד השער. עמ' 5 מוקדש לסיקור תאונת מטוס בתאילנד, שממנה יצאו בלא פגע 23 ישראלים, תחת הכותרת "נס בגן עדן". הקורא נאלץ לברר בינו לבין עצמו אם אין זה מובן מאליו שבגן עדן יתרחשו נסים. בהמשך הגיליון מופיע עמוד שלם של "פרויקט מצולם לכבוד ט"ו באב" – תצלומי זוגות. ועידת פת"ח, לעומת זאת, שנפתחה אתמול בבית-לחם עשרים שנה לאחר כינוס הוועידה האחרונה של הארגון, מקבלת ב"מעריב" סיקור של פחות מרבע עמוד [עמית כהן].

מה שכסף יכול לקנות

ההצהבה אינה אופיינית ל"מעריב" בלבד. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר כפולת עמודים שבה כל התוכן המערכתי מוקדש לסיום קורס הטירונות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה (יש גם הפניה בולטת משער העיתון). אדוה כהן וירון ששון מחלצים מעמיתיו לטירונות מידע חסר כל ערך על יכולת הכנת הסלט של טוראי נתניהו, ואיתמר אייכנר מוסיף ידיעה קצרצרה על חלקו של בנימין נתניהו באירוע. לפי דיווחו של אייכנר, נתניהו ירד לטיול בוואדי ליד האזור שבו התקיים טקס סיום הטירונות, ו"לאחר כרבע שעה הוא טיפס במעלה ההר התלול והרשים את המאבטחים בכושרו הטוב".

אפילו ברכילות ניכרת ההצהבה. ראו מה קורה הבוקר במדור הרכילות של העיתון "כלכליסט" [רון גרנות]. עצם העובדה שיש מדור רכילות קבוע בעיתון שעניינו כלכלה היא טבעית, הרי עיתונות זו מתבססת על הפרסוניפיקציה של הכסף, ואין כמו מדור רכילות כדי להמיר את ההון לפרצופים. זאת ועוד, לעתים קרובות ניתן לשאוב ממדורים אלה מידע רב-ערך על קשרי החברויות בצמרת העסקית של המדינה.

אך הבוקר בכל זאת יש חידוש במדור הרכילות המושקע של העיתון. כמעט כולו מוקדש למה שמוכתר כ"הסיפור המלא" על "החיים הסוערים של טדי שגיא ובר רפאלי". לרוחב העמוד כולו מופיעה ידיעה, או ליתר דיוק כתבה, על מערכת היחסים בין המיליארדר שעשה את הונו מאתרי הימורים מקוונים ובין הדוגמנית המצליחה.

במרכז המדור מתפרסם תצלום של השניים עם הסטמפה "נחשפו ב'כלכליסט' 15.7.09". כן, כן, ממש כך. מדור הרכילות מתגאה בהישג העיתונאי שלו – תצלום ראשון של רפאלי ושגיא יחדיו. "הופעתם הפומבית הראשונה בארץ, כפי שנחשפה ב'כלכליסט' לפני שלושה שבועות, נרשמה בטקס פתיחת המכבייה", נכתב בלב הידיעה העוסקת בשניים.

מה שב"כלכליסט" ראוי למדור הרכילות תופס ב"ידיעות אחרונות" כפולת עמודים במגזין היומי. שם, דווקא לכבוד ט"ו באב, משרטט צחי קומה את תולדות מערכות היחסים הזוגיות של רפאלי לאורך השנים.

קומה מציין פרט שמשום מה נעדר מהפרופיל ב"כלכליסט" – טדי שגיא הוא עבריין מורשע שבילה לפני כ-15 שנה תשעה חודשים בכלא בשל הרצת מניות ואגרות חוב. במלים אחרות, לא רק שמדור הרכילות של עיתון העסקים לא מספק הבוקר מידע בעל ערך על הקשרים בצמרת הפיננסית של המדינה ומתרכז ברכילות רומנטית בלבד, הוא גם חוטא לעקרונות הבסיס של מדור הרכילות ולא מציין מידע סנסציוני (גם אם ידוע לכל) על הדמות שהוא סוקר בהרחבה.

מול כל הצהוב

ב"הארץ", לעומת זאת, הכותרת הראשית מוקדשת לביקור נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בצפון-קוריאה. קלינטון הגיע למה שמוגדר בארה"ב כ"ביקור פרטי", במטרה לשחרר שתי עיתונאיות אמריקאיות שנכלאו בדיקטטורה של קים ז'ונג-איל ל-12 שנות מאסר עם עבודות פרך. העיתונאיות אמנם שוחררו מכלאן, אך ברור כי יש לביקור השלכות דיפלומטיות מעבר לכך.

הכותרת הראשית בעיתון מובילה למדור חדשות החוץ, שם מציע יוסי מלמן פרשנות לביקור. "ברור כי קלינטון הוא למעשה שליח רם-מעלה של ממשל אובמה, ולו רק בשל העובדה שהוא בעלה של שרת החוץ", כותב מלמן, אך מביע ספק אם אכן תושג פריצת דרך ביחסים בין ארה"ב לצפון-קוריאה בעקבות הביקור.

עוד ב"הארץ", סיקור נרחב לוועידת הפת"ח. אבי יששכרוף ועמוס הראל בטור פרשנות משותף על מצב שלטונו של אבו-מאזן; ראיון עם אחד המחבלים שביצע בשנת 1978 את פיגוע "אוטובוס הדמים" (ראיון איתו מופיע הבוקר גם במוסף היומי של "ידיעות אחרונות"); וידיעה כללית על שהתרחש בכינוס ועידת הפת"ח [אבי יששכרוף].

הבדל בולט בין סיקור הוועידה ב"הארץ" לסיקור בעיתונים האחרים נוגע לחלקם של חברי-הכנסת הישראלים בוועידת הפת"ח. ב"הארץ" הם אינם מוזכרים. ב"ידיעות אחרונות" הם מוזכרים בקצרה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, הם עומדים במוקד הסיקור [דניאל סיריוטי]. ציטוט מפי ח"כ אחמד טיבי – "פלסטין נקייה ממתנחלים" – משמש כותרת הפרושה לרוחב כל הכפולה הראשונה של העיתון; הדיווח מתמקד בהתבטאויות של טיבי וחברי-כנסת אחרים בוועידה, ובתגובות להתבטאויות הללו; וגם טור פרשנות מאת דן מרגלית ("יותר פלסטינים מהפלסטינים") מוקדש להם. זו אינה הפעם הראשונה שהעיתון שם דגש על הסכנה לישראל הצפויה מכיוונם של פלסטינים בעלי תעודות זהות כחולות.

פרידה מקינן

עמוס קינן מת אתמול, ובכל העיתונים מופיעות ידיעות בולטות על חייו. יגאל סרנה כותב ב"ידיעות אחרונות" כי קינן חלה ביום שני השבוע, ואתמול הידרדר מצבו והוא נפטר לפני שהספיק לקבל עזרה רפואית. "מבקר חריף, חד עין ומדויק", כותב עליו סרנה, " צורב ובוטה, כילד מבריק שרואה את מחדלי המבוגרים, מציץ למקום אסור, צועק כי המלך עירום".

מנחם בן כותב ב"מעריב" כי לדעת עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי, קינן היה "בכיר כותביו העיתונאיים". אורי אבנרי כותב ב"מעריב" כי קינן "היה אמן השפה העברית, הצברית החדשה, והשתמש בה בצורה מדויקת כדי לבטא את הרעיונות העמוקים ביותר". לכתבת "הארץ" מיה סלע אומר אבנרי: "תמיד קיוויתי שהוא יכתוב את הרומן העברי הגדול, ואיכשהו הוא לא הגיע לזה".

הערה

נחמיה שטרסלר מקדיש שלוש פסקאות בסיום טורו במדור הדעות של "דה-מרקר" לתלונה על מחיר מופרז של בקבוק קוקה-קולה (10 שקלים) במזנון הנמצא בקומת הכניסה לבית עיריית תל-אביב.

ענייני תקשורת

יוסי מלמן ונטשה מוזגוביה מדווחים כי לפני כמה ימים נעצרו באיראן שלושה אמריקאים – עיתונאי פרילנס בשם שיין באואר מקליפורניה, זוגתו שרה שורד, שכותבת עבור האתר "מטדור", וג'ושוע פטל, הכותב לעתים ב"ג'ואיש ויק".

לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, חתם על תצהיר משפטי אישי מול הרשות השנייה, שלפיו אם הערוץ לא יעמוד במחויבויות התוכן, הוא ייתבע אישית. אמיר טייג ומיטל זדה חישבו ומצאו כי עלות ההסכם למדינה מול ערוץ 10 עומד על 54 מיליון שקלים. 24 מיליון שקלים שיוזרמו לרשות השנייה במקום תשלום דמי הזיכיון של ערוץ 10, ועוד 30 מיליון שקלים לקרן שתממן יצירה מקומית.

יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי עובדים ברשות השידור זועמים על מינויים שמבצע מנכ"ל הרשות, מרדכי שקלאר, ובעיקר על נסיונו לטרפד את מינוי מנהל הטלוויזיה בערבית, רפי יהושע.

איתמר זהר מדווח ב"הארץ" כי המגיש דן ראדר מחדש את תביעתו נגד שניים מבכירי רשת CBS שהביאו להדחתו מהרשת.

ד"ר חנן גולן, מרצה לתקשורת שהפך לאחרונה לעורך ראשי בחברת "מוטו תקשורת המונים", כותב הבוקר במדור הדעות של "דה-מרקר" טור תחת הכותרת "העיתון עדיין לא מת". גולן טוען כי "תוכן מקומי, ערך מוסף, פחות חדשות והדפסה בתדירות נמוכה יחסית, כל אלה יעזרו לעיתונות המודפסת לצלוח את המשבר", ומגיע למסקנה כי "הפרינט, אם כן, לא רק שאינו מת – הוא חי ובועט בתחום העיתונות המגזינית, וההמחשה הטובה ביותר לכך היא העובדה שאפילו אחד הסמלים המובהקים של התקשורת בעידן הדיגיטלי – Wired – מופץ כמגזין. בפרינט". בשונה ממסקנתו של גולן, ב"ניו-יורק טיימס" דווח לאחרונה כי המגזין איבד 50% מעמודי המודעות שלו בשנה האחרונה.