הפגנה נגד גירוש העובדים הזרים, 8 ביולי 2009 (צילום: מרים אלסטר)
העורך בחופשה?
זהו היום השני ברציפות ש"ידיעות אחרונות" מקדיש את הכותרת הראשית שלו לנושא שעד כה נמנע מלסקר באופן רציף ובולט. אתמול היה זה החוק הביומטרי, היום זהו גירוש מהגרי עבודה ופליטים, וליתר דיוק גירוש ילדיהם. "אל תגרשו אותנו מכאן", מצוטטת "ג'י-לין בת ה-6, שנולדה בישראל ולא מכירה ארץ אחרת", וליד הכותרת תצלום של הילדה [צביקה טישלר] עם חברותיה, מביטה למצלמה בחיוך תמים.
אתמול ביקש העיתון לעורר בקוראיו פחד מפני איום החוק הביומטרי, הבוקר הוא מבקש לעורר בהם רחמים ואהדה בעזרת מצוקתם של ילדים. שתי הטכניקות הללו אינן זרות לעיתון הצהוב, אבל השימוש בהן לנושאים שכאלה אינו מובן מאליו. החוק הביומטרי הוא סוגיה מורכבת, והאיום הנשקף ממנו אינו מוחשי; ילדיהם של מהגרי העבודה והפליטים, גם אם נולדו בישראל, אינם חלק בלתי נפרד מהישראליות שעומדת בבסיס "העיתון של המדינה", ישראליות שהעיתון לא רק שמתייחס אליה בקביעות, אלא גם מייצר, משמר ומקפיד על גבולותיה. ובכל זאת החליטו בעיתון להקדיש לשתי הסוגיות כותרת ראשית.
שוטרי ההגירה בודקים אנשים הנראים להם כעובדים זרים ללא תעודות, יולי 2009 (צילום: אורי לנץ)
יש בכך כדי לעורר תקווה. אחרי ככלות הכל, הסגנון הצהוב הוא סגנון, ולא תמיד עליו להכתיב את התוכן. אפשר לדמיין עיתון כמו "ידיעות אחרונות" יוצא באופן קבוע למערכות פופוליסטיות למען זכויות אזרח, זכויות תושב וזכויות אדם, עיתון שבמקום לעורר פחד מפני פושעים ולעודד סולידריות שבטית, מתריע מפני הידרדרות ישראל למדינת משטרה ומעודד סולידריות עם בני שבטים אחרים במדינה (מול איום משותף כמו חוק פוגעני או אסון טבע, נניח). עיתון שבמדור ועדת המדרוג של מוסף "הארץ" היה מתמקם באזור המשותף ל"טוב" ו"נמוך".
השראה ניתן לשאוב מעיתון "דה-מרקר", המטפל פעמים רבות בנושאים מורכבים וכבדי משקל בצעקנות ובוטות. דוגמה אחרת היא "העיר – תל-אביב", שבלט לטובה בשבועות האחרונים בסיקור מצוקת מהגרי העבודה והפליטים בתל-אביב. העיתון לא חיכה עד שהמצוקה תגיע לילדים והקדיש כתבת שער אחרי כתבת שער גם לסכנות העומדות בפני מהגרים מבוגרים. הגיליון החדש שלו, המצורף הבוקר למנויי "הארץ", הוא כמעט גליון נושא מרוב כתבות וטורים על פליטים ומגורשים. כתבתו של הילו גלזר על הלנת שכר לפליטים שעבדו ברשת קפה-קפה מדגימה כיצד עיתונות פעלתנית יכולה להיתרגם למטרות ראויות.
אבל "העיר" (ובמידה מסוימת גם "דה-מרקר") מבקש למצב את עצמו כעיתון אופוזיציוני. "ידיעות אחרונות" מדבר בקול הקונסנזוס. כדי שהכותרות הראשיות החריגות מהיומיים האחרונים יהפכו לעניין של קבע ב"ידיעות אחרונות", על העורכים יהיה להשתכנע כי יש בכך כדי להגביר את מכירות העיתון. קשה לראות את זה קורה, מה שיותיר את הטיפול העקבי בסוגיות אלה לעיתון שסגנונו רחוק מאוד מזה של "ידיעות אחרונות"; כותרת ידיעה בעמ' 6 של "הארץ" מהבוקר קוראת: "עשרות נערים פליטים מוחזקים בכלא פלילי בתנאים שאינם הולמים את גילם" [יובל גורן].
מיתרונות החרדה
"גם לחרדה, לפעמים, יש יתרונות", מסכם נדב איל, כתב "מעריב" בלונדון, את מסקנותיו מההתמודדות הבריטית עם שפעת החזירים. בטור המתפרסם הבוקר במדור הדעות של העיתון מתאר איל את מדיניות הממשלה הבריטית, שעם פרוץ המגפה ביקשה מהציבור לשמור על קור רוח ולא להיכנס לפאניקה. לדבריו, מאחר שלא ננקטו כל אמצעי הגנה, כמאה אלף בריטים חולים כיום בשפעת החזירים, שיעורי ההדבקה במדינה הם הגבוהים באירופה והכלכלה הבריטית עלולה להצטמק ב-5% כתוצאה מהמגפה.
נראה כי עורכי "מעריב" לקחו לתשומת לבם את המקרה הבריטי והחליטו לעשות כל שביכולתם כדי למנוע הישנות המחדל בישראל. אתמול כיכבה "הבהלה" על שער העיתון, אף שבהלה של ממש לא נמצאה. הבוקר הכותרת הראשית בעיתון קוראת "התחזית: 1 מכל 3 בעולם יידבק". כותרת המשנה לראשית אינה מעודדת יותר: "שפעת החזירים מתפשטת. ארגון הבריאות העולמי מזהיר: שני מיליארד בני-אדם בסכנה בשנתיים הקרובות".
כפולת עמודים בעיתון מוקדשת לשפעת, מזוויות שונות (סטמפות מזרות אימה נושאות את הביטויים "תחזית קודרת"; "המגפה בצה"ל"; "מאושפזים בישראל" ו"מהאמא לתינוק"). בפתח הידיעה הראשית [אלכס דורון] מצוין כי "נכון לעכשיו מתו עד כה מהשפעת 1,012 בני-אדם ברחבי העולם", מספר פחות מפחיד משני מיליארד, פחות ממספר המתים בתאונות דרכים ברחבי העולם, שלא לדבר על מלחמות. ובכל זאת, מי שימשיך ויקרא את יתר הדיווחים, על הסכנות לעוברים וללוחמי צה"ל שנשלחו לבתיהם, ועל המחסור בחיסונים, ימצא את עצמו בסופו של דבר חרד למדי. מבחינת העיתונות, אחד היתרונות שיש לחרדה הוא הרצון האנושי להתעסק בה. אם אפשר, כדי להשקיט אותה, ואם לא, כדי לטפח אותה.
ראש בראש
החשיפה לעיתונים משתנה מדי חודש, אבל מנהגיהם נותרים קבועים. נתוני סקר החשיפה החצי שנתי של TGI, שפורסמו אתמול, קיבלו בכל עיתון את היחס ההולם את מעמדו בסקר. ב"ידיעות אחרונות", שעל-פי הסקר ירדה חשיפתו, התעלמו ממנו לחלוטין. כך גם ב"כלכליסט". ב"מעריב", שחשיפתו גדלה בחצי השנה האחרונה, יש הבוקר הפניה מהשער לידיעה חגיגית בעמוד האחורי. ב"גלובס" ציינו בגאווה את העלייה בחשיפת העיתון, אך בידיעה שפירטה את השינויים בעיתונים האחרים [יעל גאוני] התעלמו לחלוטין מהנתונים המחמיאים ל"דה-מרקר" והתייחסו ל"הארץ" בלבד.
ל"ישראל היום", החוגג הבוקר את גליונו ה-500, העלייה הדרמטית ביותר, כ-16%. העיתון מבשר על ההישג ברצועה המתפרסמת בתחתית השער ("יותר ממיליון קוראים"), ובידיעה מיוחדת התופסת את מרבית העמוד השני בעיתון [כתב "ישראל היום"].
לפני שנה בדיוק, עם פרסום נתוני סקר TGI, קרא "ישראל היום" תיגר על "ידיעות אחרונות" ושם לעצמו מטרה להתמודד על "'צמרת הטבלה' של העיתונות הישראלית". הבוקר קריאת התיגר חריפה עוד יותר. תחת הכותרת "מתקרבים למקום הראשון" מדווח הכתב האלמוני של "ישראל היום" כי העיתון "נמצא במסלול בטוח לכיבוש פסגת העיתונות היומית בישראל כבר בעתיד הקרוב", ומצטט דברי תודה מהמו"ל אשר בהרב ("עיתון מצטיין הנעשה על-ידי צוות מצטיין") ומהעורך הראשי עמוס רגב ("הקוראים אוהבים ומעריכים עיתון שאינו שוכח שהוא עיתון ישראלי"). המממן, שלדון אדלסון, אינו מוזכר, וכמובן שגם לא ההבדלים המהותיים בין עיתון בתשלום, המנסה להיות עסק רווחי, ובין עיתון בחינם שבא אל העולם לא מתוך מטרה עסקית בלבד.
בידיעה על הישגי העיתון בסקר בולט במיוחד התענוג שמפיק הכתב האלמוני מדריכה על יבלות המתחרים. הידיעה מציינת את "הנפילה המתמשכת" בנתוני קבוצת "ידיעות אחרונות", ה"מפלה" בנתונים השנתיים של "מעריב" וה"סנוקרת" שחטף העיתון "כלכליסט". אפילו סגירתו של הצהובון "24 דקות" מצוינת בסקירה בטון מזלזל ("עוד מפעל כושל מבית 'ידיעות אחרונות'"). מעט צניעות לא תזיק לאנשי "ישראל היום". לפני שנה בדיוק הבטיחו כי העיתון יופיע גם בסופי השבוע "בתקופה הקרובה". זה, כידוע, לא קרה.
ביטויי זלזול כלפי העיתונים האחרים אינם נכללו בידיעה על תוצאות סקר TGI שהופיעה בעיתון לפני שנה. נראה כי הביטחון העצמי במסדרונות "ישראל היום" גבר במידה ניכרת. אך למרות החשיפה הגדולה שהעיתון זוכה לה, יש לזכור כי המערכת העיתונאית שלו מצומצמת ביותר לעומת עיתונים המקבלים חשיפה פחותה ממנו, וכך גם הישגיו העיתונאיים. ריסוקה של העיתונות המודפסת בתשלום על-ידי עיתון מודפס המחולק חינם אינו מבשר טובות, לא לעיתונות ולא לקוראיה.
מעבר האתרוגים למערכת "ישראל היום" מתנהל כסדרו
לא רק נתוני החשיפה השתנו בשנה האחרונה, גם ראש הממשלה. זה רלבנטי במיוחד בהקשר של "ישראל היום". ראו כיצד החינמון ממסגר באופן שונה מאוד מ"ידיעות אחרונות" את החלטת הממשלה להקל במעט על המצור החונק את כלל תושבי רצועת עזה ולאפשר מעבר מלט ומעט חומרי בניין לרצועה.
ב"ידיעות אחרונות" [רוני שקד, איתמר אייכנר וגואל בנו] מתריעים מפני "סדקים במצור", מזהירים מפני בניית "בונקרים תת-קרקעיים" ו"ייצור נשק ורקטות", מצטטים "סוחר מעזה" האומר כי למרות הפיקוח החומרים המוכנסים לרצועה יגיעו לידי חמאס, ואף מעניקים את זכות התגובה לפעיל במטה המאבק לשחרור גלעד שליט, האומר כי "העברת המלט היא מעשה אבסורדי".
ב"ישראל היום" [שלמה צזנה], לעומת זאת, הכותרת קוראת "מחוות כן; הסרת מצור לא", ואין כל זכר לא לבונקרים ולא לנשק, לא להשתלטות חמאס על הבטון ולא להתנגדות מטעם המטה למאבק לשחרור גלעד שליט. להפך, נועם שליט מצוטט כתומך בנתניהו ("טוב עושה נתניהו שאינו מורה על פתיחת המעברים"), ואף ממטה המאבק חילצו ציטוט שאינו מבקר את נתניהו.
ענייני תקשורת
נועה קושרק מדווחת ב"הארץ" כי עיריית גבעתיים חוסמת את הגישה ממחשביה לאתר אינטרנט אופוזיציוני ששמו "דבר האופוזיציה ברשויות המקומיות".
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי אחת האפשרויות הנבחנות לצורך פתרון משבר ערוץ 10, שהמכרז החדש שלו אמור להתפרסם מחר, היא הפחתת מחויבויות הסוגה העילית של הערוץ לסכום של 30 מיליון שקל בשנה, במקום 55 מיליון.
מתי גולן כותב בטורו שב"גלובס" כי עיתונאי "הארץ" ארי שביט, שלקח יחד עימו חלק בדיון שהתקיים שלשום בערוץ 1 על הסרט "שיטת השקשוקה", בילה שלושה ימים קודם לכן בביתו של אחד מכוכבי הסרט, עידן עופר.
במסגרת סדרת "השראה" המעניינת של "כלכליסט" מתפרסם הבוקר ראיון שערכה קרן שרון עם ד"ר אלן לשנר, מנכ"ל ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע ומו"ל כתב-העת "Science". לפי עדותו של לשנר, במגזין עובדים 27 עורכים במשרה מלאה, וכל מאמר עובר לאחר האישור הראשוני של אחד מהם בחינה של מדען או שניים מחברי המערכת ושל שניים עד ארבעה מומחים חיצוניים. בכל זאת קורה שמתפרסמים בו מחקרים פיקטיביים. לשנר מספר על מקרה אחד בולט שבו פורסמה "הונאה מושלמת", כהגדרתו (למען הסר ספק, הנושא לא היה קשור למדבקה החוזה התקפי לב).