פרט מתוך מברק המתאר פגישה של פקיד אמריקאי עם ראש המוסד מאיר דגן, אחד ממאות אלפי מסמכים שנחשפו אתמול על-ידי אתר ויקיליקס ועיתוני העולם
על העלבון יצטרכו כולם להתגבר
איפה להתחיל? "נחשפו: כל הדברים. כותרת דרמטית, 2 שורות", נכתב בראש טיוטה של העמוד הראשון של ה"גרדיאן", שהבליח לרגע בסרטון באתר העיתון, אחד מחמישה ברחבי העולם – יחד עם ה"ניו יורק טיימס", "דר שפיגל", "אל-פאיס" ו"לה-מונד" – שניתנה להם גישה לגל הנוכחי, שלישי במספר, של מסמכי ויקיליקס שהחלו להתפרסם אמש לפי שעון ישראל.
זו היתה הציפייה ברגעים שלפני החשיפה: חשיפתם של "כל הדברים", או לפחות של המון סודות סודיים בהחלט שירעישו את עולמנו הגלוי והלא מסווג. הפרסום המוקדם על מספר עצום של רבע מיליון מסמכים של דיפלומטים אמריקאים הסעיר את דמיונם של העיתונאים, וסבב התנצלויות מקדים של ארה"ב ברחבי העולם דחף אותו אל מעבר לנקודת הרתיחה.
גם עיתוניה של ישראל, שהיתה אמורה לככב במסמכים המודלפים לצד רוב מדינות העולם, התכוננו לגילויים מרעישים: "ההדלפה הגדולה ביותר בהיסטוריה", הצהירה אתמול הכותרת הראשית של "ישראל היום". "ארה"ב בחרדה", קראה כותרת הגג. "צ'רנוביל דיפלומטי", נכתב בכותרת על השער לטור של בועז ביסמוט; "כוננות מבוכה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", "הפאניקה בבירה האמריקאית בעיצומה". "הסיוט של וושינגטון", קראה אחת הכותרות. דרמטי מכולם היה "ידיעות אחרונות", שהכותרת הראשית שלו קראה "סודות ישראל נחשפים", ובכפולה הפותחת בישר על "מהלומה מודיעינית" ו"חומר נפץ מדיני".
ומה הבוקר? האם רעדה האדמה? האם ה"גרדיאן" יוכל לפרסם את הכותרת הדרמטית שלו? לא ממש. הנה המידע הכי מסעיר שנחשף, בינתיים (המידע ממשיך לזרום, וייתכן שעוד הפתעות לפנינו), על-פי כותרות העיתונים הישראליים (מי שמתעניין בנושא ומעוניין לקבל את הזווית הרחבה, מוזמן לפנות לסיקור האינטרנטי המצוין של ה"ניו-יורק טיימס" או ה"גרדיאן"): "מדינות ערב דרשו מארה"ב לתקוף באיראן" ("הארץ"), "ראש המוסד הציע: לארגן הפיכה בטהרן" ("ישראל היום"), וזהו, פחות או יותר.
ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" לא מוכנים להיפרד מאשליית הסנסציה ומדפיסים את הכותרות "דליפה גרעינית" ("מעריב" אף מגלה הומור ומדפיס על השער את המלים "העולם כמרקחה". יש לפחות לקוות שמדובר בהומור) ו"סודי ביותר" ("ידיעות אחרונות", שמתעלם מכך שמסמכים סודיים ביותר דווקא לא נחשפו הפעם). שער "ידיעות" מספק עוד כמה גילויים: "האיראנים הבריחו מרגלים לתוך לבנון באמצעות ארגון הסהר-האדום", "מובארכ על נתניהו: הוא מקסים, אינטליגנטי ואיננו מקיים את הבטחותיו", "האמריקאים לא רצו לחשוף פרשיות שחיתות של מנהיגי טורקיה מחשש שהקשרים ייפגעו".
עכשיו בואו נעצור לרגע (או נמשיך, זה לא באמת משנה): האם מישהו נפל מהכיסא כששמע שהערבים שונאים את האיראנים, שהאיראנים מבריחים נשק באמבולנסים או שנתניהו מעורר רושם של אדם לא אמין (אגב, התרשמות אחרת, אמריקאית, שלא זכתה לכותרות גדולות ושברק רביד מדווח עליה ב"הארץ", היא כי אולמרט, לבני ופרץ "לא מתפקדים")? האם יש כאן משהו שלא קראתם בניתוח חצי מלומד באחד העיתונים?
"'הפרק הישראלי' במברקי הממשל האמריקאי שחשף אתמול אתר ויקיליקס לא גילה כמעט שום פרט חדש על חילופי המסרים בין ירושלים לוושינגטון", כותב אלוף בן ב"הארץ" תחת הכותרת "מרתק, לא מזיק". "המברקים הסודיים של שגרירות ארצות-הברית בתל-אביב מלמדים שראשי קהילת המודיעין ומערכת הביטחון של ישראל מצטטים מאותם דפי מסרים עצמם כשהם מתדרכים פקידים וחברי קונגרס מאמריקה, או עיתונאים וחברי-כנסת מישראל".
"על העלבון יצטרכו כולם להתגבר. כן, יהיה לא נעים לגלות שפקיד אמריקאי זה או אחר סבור שראש הממשלה הישראלי הוא נוכל, פחדן או סתם חדל אישים. [...] לא נעים, לא נורא. שהרי פרטי מידע עסיסיים מן הסוג הזה, הערכות והדלפות, אפשר לקרוא אצל בן כספית כל שבוע", שומט שמואל רוזנר ב"מעריב" את הקרקע מתחת לחשיבות מסמכי ויקיליקס וחובט בו בזמן בקולגה כספית.
רוזנר כותב על מה שהוא לדעתו האפקט היותר משמעותי של המסמכים: לא המבוכה של הישראלים שיקראו מה חושבים עליהם, אלא חששם של הישראלים כי מהמסמכים יתגלה שבשיחה עם פקידים אמריקאים פיטפטו יותר מדי, במודע או שלא במודע, גילו באוזניהם סודות מדינה, וכעת ייחשפו וייענשו.
"נזקי הפרסום [...] הם עצומים", כותב איתן גלבוע במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", "[...] הבעיה היא לא עם פריט רכילותי כזה או אחר על ראש ממשלה או שר חוץ. ללא קיום סודיות אי-אפשר לנהל יחסים עם מדינות ידידותיות ולנהל מו"מ עם יריבים. החשש מהדלפות סיטונאיות יגרום לכך שפוליטיקאים, מדינאים, פקידים וקצינים בכירים יימנעו מהחלפת דעות עם מקביליהם במדינות אחרות".
גלבוע עומד גם על אי-הצדק הבסיסי שביסוד ויקיליקס: "סביר להניח שההדלפות יבואו רק ממקורות בדמוקרטיות ליברליות. באוטוקרטיות זה לא יקרה, כי העונש יהיה מוות בתלייה". "נותר רק להצטער על כך שאותם אמצעים אדירים ששיחררו כאן מי שמציגים עצמם כלוחמי קו החזית של חופש הביטוי והמידע", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "לא מופעלים גם נגד מדינות פחות דמוקרטיות, כמו איראן וסוריה. היה מעניין לדעת, באותה מידה ואפילו יותר, מה קורה כעת גם בחדרי החדרים של משרדי החוץ – ובוודאי של גופי המודיעין – בטהרן ובדמשק".
איראן זה כאן
טהרן ודמשק אינן מוכנות בינתיים למסור את סודותיהן ל"דר שפיגל", אבל העולם מתעניין מאוד בטהרן, זה בטוח. "אם אתר ויקיליקס לא היה קיים, ישראל היתה צריכה להמציא אותו", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". "מההדלפה ההמונית של המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים עולה תמונה אחת, חדה וברורה: העולם כולו, ולא רק ישראל, אחוז בהלה מהגרעין האיראני". "העיסוק האמריקאי באיראן עצום", כותב עמוס הראל בעקבות מה שנחשף במסמכים, "מי שמאשימים את ארה"ב באדישות לסכנת הגרעין מטהרן אינם יודעים על מה הם מדברים".
"יש עידוד בעובדה שמדינות ערב שבהן מעוגנים האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, ובראשן ערב הסעודית, מצפות מוושינגטון לשים קץ לאיום הגרעיני מטהרן. אך אין ביטחון שג'ורג' וו בוש היה מעז, ואין ספק כי ברק אובמה 'צהוב' לאפשרות כזו", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "אם קואליציה-בפועל ישראלית-סעודית-מצרית אינה מספיקה להניע את ארה"ב – מה נותר מכוחה של מעצמת-העל?".
הכי מביך
"מבוכה בסדר גודל מפלצתי", מכנה בן כספית ב"מעריב" את הדלפת ויקיליקס האחרונה. אגב מבוכה, הנה פסקה מהטור: "הדבר השלישי שלא נעים להיות הבוקר זה עיתונאי. ימים, שבועות, חודשים ושנים אנחנו מזיעים על כל בדל מידע, פסיק ורבע מברק שמישהו מקריא לנו מטלפון ציבורי באמצע הלילה ונעלם מיד לתוך החשכה. אנחנו מנסים לקושש אימותים, להצליב, להוסיף פרטים ולייצר תובנות מרמזים, חצאי חוטים ואמירות עלומות. והנה בא התכשיט הזה, ג'וליאן משהו, מאיזה אתר אינטרנט שלא שמענו עליו בחיים, ומורח מאות אלפי, או אפילו מיליוני מסמכים מסווגים בלי להדפיס גיליון של משהו, בלי לבזבז דיו, בלי לחרוך פנקס".
מה היה לנו שם? עיתונאי שמקבל מידע אנונימי(?) מטלפון ציבורי(??) – אותו אחד שצולם כשהוא משדר לציבור מה שמכתיב לו באוזנייה אחד היועצים הפוליטיים, ושג'וליאן אסאנג' ואתר ויקיליקס, שכבר חודשים משגעים את העולם ומאיימים לשנות לנצח את הדרך שבה מתנהל מידע, הם בשבילו "ג'וליאן משהו מאיזה אתר אינטרנט שלא שמענו עליו בחיים". הו, המבוכה. "ואחרי כל זה, מה היה לנו שמה? הרבה סיפורים שחשפו מעט דברים שלא ידענו", כותב כספית. הנה משפט מן המוכן לרוזנר אם ירצה פעם לכתוב טור על הטורים של בן כספית.
אגב, אחרי המשפט הזה כותב כספית: "הכי מגוחכת היתה 'תוכנית המוסד להפלת השלטון האיראני'". כל-כך מגוחכת ש"מעריב", העיתון שכספית הוא הפרשן הבכיר שלו, מדפיס אותה בכפולה הפותחת תחת כותרת שמנה באותיות אדומות: "תוכנית המהפכה", ומכריז עליה כי "אתר ויקיליקס הבטיח להביך גם את ישראל – והצליח". אכן, מביך.
ולהעביר אותה את הכביש
"שוקל לצאת לחופשה", הודיע אתמול אורי בר-לב, וג'וליאן אסאנג' סידר לו אחת, לא מהמשטרה, אלא מכותרות העיתונים. אתמול עוד כיכב בר-לב ברצועה העליונה בשערי הטבלואידים, מעל להודעות על כוננות מבוכה. היום הוא נדחק גם משם. לא שאין "התפתחויות": בר-לב מסיר את מועמדותו למפכ"לות (מה אתה אומר), השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' מודיע למקורבים (או להפך) כי ימנה מפכ"ל משורות המשטרה, או מחוצה לה. אירועים דרמטיים שבימים כתקנם (כלומר, לפני יומיים) היו כובשים את הכותרות הראשיות.
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ממשיך נחום ברנע את הקו שהתווה במאמריו הקודמים על פרשת בר-לב: התלונה של אורלי אינס היא קנטרנית וחשודה בכך שבאה רק כדי לחסום את מינויו של בר-לב למפכ"ל וכדי לשמור על תפקידה שלה במשרד לבטחון פנים. ברנע מזכיר גם את החשד כי המפכ"ל המכהן, דודי כהן, ידע על התלונה ושתק, וקורא למח"ש לחקור גם אותו.
ומה עם הגברת בר-לב, שואלת כותרת מאמר של רותי סיני במדור הדעות של "מעריב". "מציצנות, רכילות, יצרים, פנטזיות, הם שעומדים במרכז הבמה, ולא שאלות משעממות כמו ערכה של הנאמנות. רק בשולי הדברים אפשר לשמוע התייחסות לכך שרוב השחקנים הראשיים, מא' עד ש', היו נשואים בזמן ששכבו עם אחרים. רק בשולי התמונות נשלפות אחת או שתיים שבהן נראים אבא ואמא בר-לב וילדיהם, עדות למשפחה מאושרת על אף הכל.
"כך היה גם בפרשות העסיסיות של הנשיא לשעבר משה קצב והשר לשעבר חיים רמון. כולם רצו לדעת איפה קצב נגע ולמי, ובאיזו זווית רמון הכניס את לשונו לפיה של הקצינה הצעירה. רק מעטים, אם בכלל, שאלו בפומבי מה אומרת התנהגותם לגבי היחס שלהם לנשותיהם או ליכולתם להפעיל שיקול דעת ולשמש דוגמה בתפקידיהם הרמים".
סיני שואלת היכן המוסר וקובעת כי התנהגות בוגדנית וניאוף הם בכלל המעשים שאמורים לפסול אדם לכהונה ציבורית בכירה. "שמרנות אין פירושה צדקנות", כותב יועז הנדל, בעל מדור פרשת השבוע ב"ידיעות אחרונות", בטור במדור הדעות של העיתון. "הרגליו המיניים של בר-לב לא אמורים להשפיע על תהליך הבחירה למפכ"לות, גם אם אני לא מחבב אותם. תסלחו לי על הבוטות, אבל מבחינתי יכול הניצב המכובד לקיים יחסי מין עם פלפל ירוק ועם נבחרת ישראל בכדורגל באותו זמן. מבחינתי, שיהפוך להומוסקסואל חובב מדים".
לפי הנדל, "המוסר והרגלי חדר המיטות" אינם "היבטים שאמורים להשפיע על בחירת בעלי תפקידים בכירים בדמוקרטיה". מה כן? יושרה, למשל. וגם לקום מפני זקנות באוטובוס.
המהפכה השקטה
בעמוד הדעות של "הארץ" כותב זאב סגל על חוק משאל העם: "ביום שני שעבר, סמוך לחצות, חוללה הכנסת מהפכה בדמוקרטיה הישראלית [...] ברוב של 65 נגד 33 היא קיבלה חוק 'רגיל' שהחדיר לממשל לראשונה את מוסד משאל העם, שהוויכוחים סביבו נמשכים כ-60 שנה". היסטוריונים שיבדקו את עיתוני יום שלישי יגלו שרק "הארץ" העניק מקום של כבוד למהפכה שהתחוללה בדמוקרטיה הישראלית יום לפני כן. בר-לב תפס את המקום הזה, ואת שלושת אלה שמצדדיו, בעיתונים האחרים.
בימים שחלפו מאז, המצב לא השתפר בהרבה. את מקומן של האורגיות שהיו או לא היו לניצב בר-לב תפסו הנזקים המדיניים שיהיו או לא יהיו מחשיפת מסמכי ויקיליקס. המהפכה תמשיך לחכות. כלומר, הסיקור שלה.
ישועה והצלה
עמוס הראל, הפרשן הצבאי הבהיר והשקול ביותר שכותב היום בעיתונות הישראלית, מסביר ב"הארץ" מדוע המשט הטורקי הציל את ישראל.
כמה עניינים לא קשורים
"קריאה של ביקורות שליליות היא כמו שתיית רעל. זה נכנס לתוך הגוף שלך", מצטט מוסף "גלריה" של "הארץ" את ה"וול-סטריט ג'ורנל", שהביא את דבריו של פול אוסטר עם צאת הרומן החדש שלו, שיהיה מן הסתם העתק של 27 הקודמים.
"מי שלא רוצה שייכנסו לו לתחתונים, שלא ימהר להוריד את המכנסיים", כותבת ניבה לניר ב"הארץ" על פרשת בר-לב.
"באנו להראות שהעולם דווקא כן בא לאריאל, ובעצם לכל מקום שיש בו קירות חשופים", מצטט ב"ידיעות אחרונות" עקיבא נוביק אמני גרפיטי היספנים שהגיעו הנה מארה"ב.
"אני משתומם כיצד אמצעי התקשורת מחרישים כנגד העובדות", כותב על פרשת ח"כ אמסלם במדור הדעות של "מעריב" שר הדתות הש"סניק יעקב מרגי, אחרי שהוא טוען שבש"ס, ובציבור החרדי בכלל, מי שקובע הם הרבנים הישישים והעיוורים, ולא העסקנים הלוחשים על אוזנם והפוליטיקאים המשתמשים בשמם.
"בחירות כמו באיראן", מצטטת כותרת ב"ידיעות אחרונות" טענה מכיוונה של תנועת האחים-המוסלמים נגד הבחירות במצרים.
"ביום שחנין זועבי תשנה את שמה לחנה זהבי, יהיה מקום לדון בעברות שמי", מגיבה חברת-הכנסת והעיפרון המחודד אנסטסיה מיכאלי לאריק בנדר מ"מעריב" (בכתבה תמוהה על ניסיון תמוה לעברת את שמם של חברי-הכנסת).
"אסף גיל, למה ישראלים כל-כך אוהבים לצפות בתוכניות בישול?", שואלת גילי איזיקוביץ ב"הארץ" את מפיק התוכנית "מאסטר שף", שבמוצאי-שבת "שברה שיא" והיתה ל"משדר הטלוויזיוני הנצפה ביותר בעשור החולף שאינו משדר ספורט" ולתוכנית הנצפית ביותר מאז גמר הפיינל-פור ב-2004. "קודם כל", עונה לה גיל, "זו העובדה שזאת לא תוכנית בישול".
"תוכניות כמו 'הישרדות' ו'האח הגדול' העמידו את המתמודדים בהן באתגרים קשים ויוצאי דופן", כותבת אופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". "בקרוב הרף עשוי לעלות עוד, עם השקת ריאליטי חדש של זכיינית ערוץ 2 רשת, שבו המתמודדים יושלכו ממגדל אם לא יענו נכון על שאלות טריוויה".
"האסלה היא יציאה שטרם היה לי העונג לפגוש" (דוד בנדר בטור "מיומנו של נהנתן" במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות", מדווח ממלון בוטיק בשווייץ).
ענייני תקשורת
"ניחוח הדיו מעניק תוקף למחירון", נכתב ב"דה-מרקר" בכותרת טור הפרשנות של דניאל שמיל לדיווח שהוא מפרסם על כוונת אתר יד2 להוציא את מחירון הרכב המקוון שלו בגרסת דפוס ולהתחרות במחירון הוותיק של לוי יצחק.
"בכירי העיתונאים הדתיים והחרדים יתכנסו השבוע לצורך הקמת אגודת עיתונאים חדשה המיועדת לכתבים מהמגזר", מדווח יצחק טסלר ב"מעריב".
עופר פטרסבורג מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על פיתוח חדש בווין-וין, אתר הלוחות של "ידיעות אחרונות".
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מודפסות שלוש המלים הראשונות במאמרו של יועז הנדל על פרשת בר-לב כך: "אין אפוטרופוס לאריות".