האם החשודה. משמאל, משה נוסבאום (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)
רקדן בטן, סקסולוג, ירושלמי, מחפש דומה לקשר רציני
העיתונות החילונית הרשיעה את "האם המרעיבה" ברגע שבו הוסר צו איסור הפרסום. לא רק הרשיעה, גם פירסמה דיאגנוזה – תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. אתמול סיפק הפסיכיאטר ד"ר יעקב וייל את חוות דעתו על מצבה הנפשי של האם לאחר שנפגש עימה. התוצאה משמחת, מבחינת האם; מצערת, מבחינת העיתונים. החשודה "אינה חולה פסיכיאטרית פסיכוטית. היא אשה נורמטיבית ככל האמהות בקהילתה. לא מצאתי ליקוי נפשי [...] לא מצאתי כל תמיכה במינכאוזן", כותב הפסיכיאטר בדו"ח שקטעים ממנו הגיעו למערכות העיתונים (ב"מעריב" הדפיסו קטע ממסקנות וייל בלי לטשטש את שמה של האם החשודה).
לנוכח קביעה כה חד-משמעית, העיתונות מתרעמת. "חוות הדעת הפסיכיאטרית היתה אמורה לקבוע סופית האם האמא החרדית אחראית להרעבת בנה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", "אבל במקום תשובות, יצר הדו"ח עוד סימני שאלה והצית מריבה". מתחת לשורות אלה כותבים הבוקר ירון דורון, דני אדינו אבבה, ניר גונטז', נעם ברקן וניסן שטראוכלר בהרחבה על הביקורת מצד בית-החולים הדסה והפרקליטות על הדו"ח של ד"ר וייל.
ואם הדו"ח היה קובע שהאם אינה כשירה, שהיא אכן לוקה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, גם אז היה המסמך מתואר כ"שנוי במחלוקת"? או שאם החולקים על מסקנות חוות הדעת היו חרדים היתה המחלוקת נדחקת אל פסקת תגובה קצרה בסופה של כתבה?
מתחת לידיעה על הדו"ח מביא נעם ברקן ידיעה נפרדת שכולה דעת מומחה, יו"ר איגוד הפסיכיאטרים פרופ' זאב קפלן, המסביר כי "קשה מאוד לאבחן תסמונת מינכאהוזן על-ידי שליח, ולא ניתן לאבחן את התסמונת על-ידי שיחה". כלומר, הד"ר וייל מתיימר לבלתי אפשרי. אבל האם ד"ר וייל אכן מתיימר לכך? בסיומה של הידיעה על אודות הדו"ח, ד"ר וייל מקבל את זכות הדיבור ואומר: "אני לא מעז להגיד שהיא לא סובלת מתסמונת מינכאהוזן, מה שכתבתי זה שאני שולל את זה שאני רואה ממצאים לתסמונת". סביר להניח שמרבית הקוראים יראו את הכותרת שמצוטטת מפי פרופ' קפלן, ולא את הציטוט המוצנע יחסית של ד"ר וייל.
כדי לבסס את המחלוקת בדבר הדו"ח ומחברו, מוקדש עמ' 3 של "ידיעות אחרונות" לבחינת טיבו של האיש. תחת הכותרת המעליבה "הפסיכיאטר: רקדן בטן שפוטר מהדסה" מופיע פרופיל של ד"ר וייל, מאת ניר גונטז', דני אדינו אבבה ונעם ברקן.
הכתבה נפתחת בפסקה הלא-תיאמן הבאה: "ד"ר יעקב מאיר וייל (58) הוא לא רק פסיכיאטר שכתב חוות דעת על מי שכונתה 'האם המרעיבה' וחשודה בהרעבת בנה, הוא גם רקדן בטן, סקסולוג, מדריך צ'י קונג, קצין במיל' ששירת כלוחם, ירושלמי, לוחם קונג פו, סוציאליסט וסטודנט לרפואה סינית".
מה אמור הקורא להבין מפתיחה זו? האם היותו רקדן בטן או סקסולוג פוגמת בכושרו כפסיכיאטר? האם שירותו כלוחם תורם לכושר זה? מה זה לעזאזל "צ'י קונג"? והאם יש לראות ב"ירושלמי" כינוי גנאי או עדות חיובית לאופיו של האיש? לצד הפרופיל רב-הרבדים מופיעה ידיעה על חוות דעת מעוררת מחלוקת קודמת שכתב ד"ר וייל, על פדופיל שפותה כביכול על-ידי קורבנותיו. גם בעיתונים האחרים מוזכרות חוות הדעת הזו והביקורת שנמתחה עליה בעבר.
השלב הבא
קוראי "מעריב" מקבלים הבוקר, נוסף לסקירת הפרשה, תזכורת בדמות מדריך מצולם. "פרשת האם המרעיבה, שלב אחרי שלב". מ"המעצר", דרך "הזעם", "הזעזוע", "הפשרה", "הבדיקה" ועד ל"תפנית". טוב עשו ב"מעריב" שסיפקו את התזכורת. כשכמעט מדי יום מופצץ הקורא בידיעה מהממת חדשה, קל ללקות באמנזיה. אם לא מתוך כושר זיכרון לקוי, אז מתוך הגנה עצמית. למי יש היכולת להכיל את כל הטרגדיות האנושיות שהעיתונים מלעיטים בהן את קוראיהם?
בעוד "מעריב" מתבונן אל העבר, יש מי שפוזל אל עבר השלב הבא. "תמונתו של הילד המצומק בן השלוש וחצי [...] מסרבת לצאת מהראש", כותבת ענת מידן בטור אישי המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". כדי להוציאו מהראש, יודעת מידן, יש צורך בטלטול רציני, כמו זה שייגרם אם ייחשף התיעוד שנקלט במצלמת האבטחה של בית-החולים, שבו אמורה להיראות האם החשודה בהרעבה כשהיא מנתקת את בנה ממכשירי ההזנה.
"תראו לנו את הסרט", קוראת הכותרת לטור. מידן מסבירה כי "הילד התיישב לכולנו במקומות רועדים, חשופים ונטולי הגנות, והוא כבר איננו רק בנה של האם המסוימת המשתייכת לעדה החרדית המסוימת. הוא הפך לילד של הציבור כולו, חילונים ודתיים, אתאיסטים וחרדים". באמת? הילד המורעב הפך לילד של הציבור כולו? ממש כולם? גם של אביבה ונועם שליט? או שלהם עדיין מותר להיות הורים לילד אחר? וכמה "ילדים של כולם" עוד יהיו לציבור הישראלי לפני שהשלטונות יבינו כי הוא אינו ראוי לגדלם ויעבירו אותם ממנו אל ציבור אחר, שפוי מעט יותר?
"השאלה המטרידה מכולן היא מה צולם במצלמה הנסתרת שהותקנה בחדרו של הילד המאושפז בהדסה", ממשיכה מידן, וקובעת נחרצות כי "על בית-החולים לספק הוכחות ממשיות. אם יש ברשותו סרט, יופע מיד".
יש להניח שהסרט עוד יצוץ, אם לא מכוח הציווי של מידן כי אז מכוח משא-ומתן בין "ידיעות אחרונות" לבית-החולים. למעשה הקריאה של מידן היא חלק מהמשא-ומתן הזה. בראיון המתפרסם הבוקר במוסף "הארץ" [אביבה לורי] מתאר רם לנדס כיצד הצליח בזמנו להשיג את הסרט של רוני קמפלר המתעד את רצח רבין, להביאו לשידור בחדשות ערוץ 2, וכך לקבוע בתודעת הצופים שהערוץ החדש הוא האלטרנטיבה למהדורת "מבט".
"ישבתי בדסק וקיבלתי דף עם המבזקים ברדיו", מספר לנדס, "וראיתי ידיעה, שהופיעה רק פעם אחת, שלוועדת שמגר (לבדיקת הרצח) יש קלטת וידיאו. קפצתי לשמים ואמרתי: 'אם יש וידיאו, אני צריך לשדר'. פימפמנו את הידיעה לאורך כל היום, בהתחלה אצל רפי רשף ואחר-כך בחדשות, שוב ושוב, עד שקמפלר הרים טלפון, ואז סגרנו דיל עם 'ידיעות אחרונות' שנשלם לו מיליון שקל. לנו לא היה אז הכסף הזה".
לנדס מספר ללורי גם את דעתו על מלאכת עשיית החדשות השגרתית יותר ועל הסיבות לעזיבתו את התחום. "הטבע האנושי הוא לייצר כותרות", הוא מסביר, "מתקרב שמונה בערב ואתה צריך לעשות מהדורה ורוצה להצטיין ומישהו נותן לך אינפורמציה ואתה צריך ללכת לבדוק ואתה כבר עייף ורוצה לסגור וגם לא מרוויח מספיק ואשתך מנדנדת והילדים בוכים – ואתה מוותר לעצמך. אין לי ביקורת, כאלה הם בני-אדם. אלה החיים. רק תגידו 'עשינו כמיטב יכולתנו' ואל תתיימרו".
מכה אחת, ישר בלקקן
בשער מוסף "עסקים" של "מעריב" מופיע תצלום של עידן עופר [יוסי אלוני]. זהו עופר שונה מאוד מזה שנשקף מבעד לראיון במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" שהתפרסם לפני כמה חודשים. בגרסה של "מעריב" עופר אינו ילד מפונק, אלא ערס: זווית צילום נמוכה, ג'ינס כחולים וחגורת עור עבה, צווארון פתוח החושף שיער חזה, שרוך דק שחור קשור סביב הצוואר, שרוולים מופשלים ויד שמאל במחווה שכמו שואלת, "למי קראת מיליארדר, יא מנ-מניאק?".
ההפניה על השער לראיון שהעניק למוסף [רפי רוזנפלד] מסמנת את המטרה לזעם של עופר: "לעידן עופר יש רק דבר אחד להגיד לכם: מיקי רוזנטל פגע בתדמית של המפעל המשפחתי – והוא ישלם". בשבוע הבא יוקרנו "שיטת השקשוקה" וסרט התגובה של החברה לישראל בערוץ 1, ועופר, ממש כמו רוזנטל, מבקש להכין את הקרקע. נראה כאילו כדי לנצח בתודעת הציבור את הקרב הזה החליט עופר לנסות לרדת אל העם, ובמקום להתכונן לקרב משפטי, לקחת בחשבון גם את האפשרות של קרב אגרופים.
"בסוף", פותח רוזנפלד את הראיון, "אחרי יותר משעה וחצי של 'שיטת השקשוקה', עוד 25 דקות של סרט התגובה של החברה לישראל, שעתיים עם עידן עופר ויותר מ-20 שנות היכרות עם מיקי רוזנטל, מבליחה בי מסקנה אחת: שני הטיפוסים האלה די דומים".
לגופו של עניין אומר עופר כי לדעתו, בעקבות הקרנת סרט התגובה שהכינה משפחתו, "הרבה עיתונאים שתמכו ברוזנטל מתוך תחושה שהוא 'עיתונאי דגול ולוחם צדק' ירגישו שהולכו שולל. עיתונאים אמיתיים יכתבו – והפחות אמיתיים ישתקו". הוא גם מביע בפני רוזנפלד ביטחון כי יזכה בתביעת הדיבה שהגיש. רוזנטל, בתגובה לכמה מהאשמותיו, אומר כי עופר שקרן.
שאלות על פנסיה
עמודים 7-6 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדשים הבוקר לכתבה שכותרתה "המסלול המנצח". על-פי שורת הקרדיט, על הכתבה אחראים אלי שמעוני וערן צחי. על-פי הנכתב בראש העמוד, המצב מעט מורכב יותר. שם מוסבר כי כתבה זו היא חלק ממה שהעיתון מכנה "פנסיון מלא" – "סדרת כתבות בנושא חיסכון לטווח ארוך בשיתוף מומחי הפנסיה של כלל". לצד הכתבה מופיע מדור תחת הכותרת "יש לי שאלה", ובראשו מודפס הסמליל המסחרי של כלל-ביטוח. "אתם שואלים, מומחי כלל עונים", מובטח שם, ואפילו ניתנת בסופו כתובת דואר אלקטרוני [pensia@yedioth.co.il] שאליה ניתן לשלוח שאלה.
הנה, אם כן, כמה שאלות: מי הם מומחי הפנסיה של כלל שהשתתפו בהכנת הכתבה ומדוע שמותיהם אינם מוזכרים? האם לא ניתן היה להביא לציבור את המידע המופיע בכתבה בלי התייעצות עם מומחי הפנסיה של כלל דווקא, ובלי החסות שנתנו לכתבה? מה טיב היחסים בין כלל-ביטוח ל"ידיעות אחרונות" ומה מעניקה כלל-ביטוח לעיתון תמורת הבלטת שמה? מה טיב תוכניות הפנסיה המוצעות לעובדים בקבוצת "ידיעות אחרונות", ובמה הן שונות מתוכניות הפנסיה של העובדים שעדיין מועסקים בקבוצה במסגרת חוזים קיבוציים?
שיחה שנענתה
במוסף "7 ימים" מתפרסם ראיון עם דודו טופז [סמדר שיר, אורון מאירי ועידן אבני]. "בתשע בבוקר ביום שני", כותבים השלושה, "דיווח הטלפון של סמדר שיר על שלוש שיחות שלא נענו מאזור חיוג 08 [...] כעבור דקה הטלפון צילצל שוב. כן, זה היה הוא על הקו, בראיון ראשון מהכלא".
בעקבות הראיון הטלפוני, הוענש טופז והועבר למשך שבוע לצינוק. ידיעה על כך [אבי אשכנזי, אילן מציק ודורית גבאי] מופיעה הבוקר ב"מעריב" דווקא, ולא ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" מנסים גם לקשר בין ה"ראיון" שהעניק להם (כמה מלים שהובאו בשמו מפי אחיו) ובין העונש שהוטל על טופז. "הוא נענש על הראיונות שהעניק לכלי התקשורת מהטלפון הציבורי בכלא – ונשלח לשבוע שלם בבידוד", נכתב בכותרת המשנה לידיעה.
ענייני תקשורת
אלון עידן, עורך "העיר – תל-אביב" ומבקר הטלוויזיה של העיתון, כותב יפה בגיליון האחרון על ערכם ותרומתם של איילה חסון וריאד עלי לצופי מהדורת "יומן" בערוץ הראשון. "הם אנומליה טובה", קובע עידן, ומסביר את חשיבותם לנוכח עדר הפלקטים המשוכפלים המביאים את החדשות לצופי הערוצים המסחריים.
בן כספית מתאר בטורו שב"מוספשבת" של "מעריב" את המשא-ומתן בין חברת תקשורת הלוויינים הישראלית RRsat לערוץ החמאסניקי אל-קודס, על העברת שידורי הערוץ לאירופה וחלקים מאפריקה.
רשת צומת-ספרים מפרסמת ב"7 ימים", על פני עמוד שלם, את רשימת רבי-המכר שלה, "כשירות לציבור".
בתגובה לרשימה מאת בני ציפר על יורם ברונובסקי המנוח, שהופיעה בשבוע שעבר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", כותבת למדור המכתבים למערכת של העיתון עירית ברונובסקי כי "קשה לתאר סילוף מושלם יותר לדמותו של יורם ולרוחו מהדברים של ציפר".
עיתון "הארץ" מודיע לקוראיו כי "בשל הגידול בעלויות הייצור והמע"מ", יהיה מעתה מחיר מנוי חודשי לעיתון 250 שקל.