ראש הממשלה בנימין נתניהו וח"כ משה גפני, בינות לספרי התקציב אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

ראש הממשלה בנימין נתניהו וח"כ משה גפני, בינות לספרי התקציב אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

בוקר טוב איראן, בוקר טוב אליהו

המהומות באיראן מגיעות לכותרת הראשית בעיתונים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". גם ב"מעריב" וב"הארץ" איראן על השער, אולם במקום משני. ב"הארץ" היא נדחקת מפני חדשה מדינית, וב"מעריב" מפני ראיון עם אחיו של החייל השבוי גלעד שליט. "המוני תומכי המחנה הרפורמיסטי צפויים לצאת לתהלוכה לזכר חבריהם שנהרגו, תחת עיניהם של אנשי מנגנוני הביטחון", נכתב בכותרת המשנה של הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "שר הפנים: מי שלא יכבד את החוק – יוצא להורג. מוסאווי וחתאמי: נשתתף בתהלוכה".

אבל מה שהצית את דמיונם של העיתונאים במיוחד הוא המחאה השקטה של שחקני נבחרת הכדורגל של איראן, שענדו סרט ירוק על זרועם בעת משחק במוקדמות המונדיאל שנערך בסיאול. הסרט הירוק הוא סמל לתמיכה במועמד הרפורמיסטי מוסאווי. "ספורט של אמיצים" היא הכותרת ב"ישראל היום" (והראשית היא "ימי מבחן באיראן"). ב"ידיעות אחרונות" הראשית היא "ירוק עולה", וב"מעריב" הלכו על "בועטים באחמדינג'אד" הפרימיטיבי. "מחווה שדומה כמעט לשריפת הדגל", כותב ב"הארץ" צבי בראל על המחווה של שחקני הכדורגל. "המחווה האמיצה עלולה לעלות להם בחייהם", כותב רונן דורפן ב"ישראל היום".

הפניה על שער מוסף "24 שעות" לכתבה של משה רונן: "האומנם באמצעות חסימת ערוצי התקשורת יצליח השלטון באיראן להשקיט את ההמון? נאמר זאת כך: במהפכה שסללה להם את הדרך זה לא עבד". ב"ישראל היום" כותב היום בועז ביסמוט על "השקט העולמי היחסי" מול הקורה באיראן, וחוזר בו ממה שכתב לפני יומיים על התגובות בעולם. באותו עיתון מביאים "שלמה צזנה וסוכנויות הידיעות" את הדיווח שלפיו "נשיא ארה"ב ברק אובמה ושר הביטחון אהוד ברק מזכירים עתה כי בסך-הכל אין הבדל גדול בין מוסאווי לאחמדינג'אד". כותרת הגג של הטור של אלכס פישמן בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות" היא "ההערכות בישראל ובעולם שהמהומות באיראן לא יימשכו זמן רב התבדו".

"למה יש לנו תחושה שלאף אחד אין באמת מושג מה מתחולל שם באיראן?", שואל פישמן, "[...] לא נותר אלא לקוות שלפחות בנושא הגרעין האיראני המידע במערב, ובעיקר אצלנו, הוא קצת יותר עדכני ומדויק".

תקציב מדינת ישראל

תקציב המדינה עבר אתמול בכנסת "ברוב עצום", כך ב"ישראל היום". 61 תומכים מול אפס מתנגדים. הסיבה אינה הפופולריות הגדולה של התקציב, אלא העובדה שהאופוזיציה החרימה את הדיון. על שתיקת העיתונות בנושא הזה כתב אתמול בבלוגו כתב "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי.

התנחלויות או לא להיות

הכותרת הראשית של "הארץ" היא "ליברמן אחרי פגישתו עם קלינטון: 'לא נעצור את הבנייה בהתנחלויות". בעמודי הדעות של "מעריב" טוען עוזי בנזימן כי גם אם נתניהו לא דיבר בנאומו על פירוק התנחלויות, הרי עצם ההצהרה על הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון מחייבת מסירת שטחים שם לפלסטינים, ובנכונות להגביל את הבנייה בהתנחלויות יש הצהרה על אי-הלגיטימיות שלהן.

בר-אילן, חזרנו אלייך

נאום בר-אילן של ראש הממשלה נתניהו, שפרשנים רבים הספידו אותו כלא רלבנטי, לא היסטורי ולא חשוב עוד לפני שננאם, ממשיך להעסיק את כותבי המאמרים בעיתונים שלנו. טווח השפעה של ארבעה ימים, אם כן, כבר יש לו, לנאום, גם אם מדובר רק בהשפעה על בלוטות הדיו של פרשנינו.

ב"העיר" מעיר עומר שוברט כי לפי רשימת הקרדיטים בגיליון האחרון של המוסף "7 ימים", ניר חפץ עדיין היה עורכו הראשי, וזאת אף שלפי "הארץ" היה אז כבר בין כותבי נאומו של נתניהו והתמנה לתפקיד בלשכתו. גם  אורי אליצור, עורך המשנה של "מקור ראשון", היה, לפי אותה ידיעה, בין הכותבים. "אורי אליצור, כך לפחות לא פורסם בשום מקום, לא עוזב את 'מקור ראשון'", כותב שוברט, ומוסיף: "אורי אליצור הוא עיתונאי שפעם אפילו זכה בפרס סוקולוב".

שוברט מזכיר גם את חנוך דאום, ש"דיברר" את הנאום לפני שננאם. "אחרי אופנת העיתונאים שהופכים לפוליטיקאים [...] הטרנד הנוכחי הוא עיתונאים שמחוברים לפוליטיקאים. אם את העיתונאים שחצו את הקווים האשימו שניצלו את תפקידם כדי לסלול את דרכם לפוליטיקה [...] את העיתונאים המחוברים כבר לא מאשימים בכלום".

אגב, ב"העיר" מתפרסמת כתבת פרופיל על דאום, "הבחשן של המדינה", שמתארת את התפתחות הקריירה העיתונאית והעסקנית שלו ואת הדרך שבה שתיהן שלובות זו בזו.

ארץ אוכלת יושביה

"ברקת, אל תיכנע", קורא מאמר המערכת של "הארץ" לראש עיריית ירושלים. הכניעה היא כמובן לחרדים, המפגינים נגד פתיחת חניון העירייה בשבת. המפגינים הם, כפי שנכתב במאמר, "קבוצה של חרדים קיצונים, שוללי המדינה, חלקם אזרחי חו"ל", אולם "הארץ" נותן דוגמאות כלליות להרגלי חיים המקובלים בציבוריות הישראלית שמפריעים לכלל החרדים, ולא לקבוצה קיצונית, וקובע כי הדבר "מגוחך". האם הקריאה הלגיטימית של "הארץ" חושפת שנאה לא לגיטימית? ניתן לבדוק זאת אם מחליפים את ה"חרדים" ב"ערבים":

"גם אם תתקבל בעיריית ירושלים הפשרה שדובר בה אתמול [...] המהומה שחוללו קיצונים בעיר סביב חניון ספרא היא איתות אזהרה. הפגנות היהודים בירושלים השבוע במחאה על כניעת ראש העיר, ניר ברקת, לדרישת הערבים [...] לא יצליחו בוודאי לאזן את המטוטלת המתפרעת של הסטטוס-קוו בעיר. אך זה מבחן חשוב לברקת: עליו לזכור כי לא נבחר הודות לתמיכת הערבים הקיצונים, שכלל לא השתתפו בבחירות, ולא הם האמורים להכתיב את אורח החיים בבירה.

"ברקת יודע שאין קשר בין המהומות האלימות שיזם השר הפלסטיני לענייני ירושלים לבין הפעלת החניון בשבת [...] קבוצה קטנה של ערבים קיצונים, שוללי המדינה, חלקם אזרחי חו"ל [...] חידשה כקדם את מהומות האינתיפאדה הזכורות לרעה.

"חדוות ההפגנות נובעת מסיבות רבות, בעיקר ממאבקי כוח והשפעה בין הפלגים והסיעות של הערבים. התוצאה מתגלגלת אל הציבור הרחב בירושלים. שוב עניין זניח לכאורה כמו רעלה, בשר חזיר או חנות למכירת אלכוהול מחולל משבר, שאלמלא היה מקומם כל-כך – היה מגוחך. אפשר אמנם להתייחס בהבנה לשאיפה של ברקת [לשמור] על הסטטוס-קוו. אלא שהכניעה לערבים הפעם חורגת מכך.

"הוויתור על פתיחת החניון בכיכר ספרא [...] נעשה תחת איום באלימות. לא ייתכן שעירייה תקבל תכתיבים של קבוצה אלימה, שאינה מכירה בכללי המשחק הדמוקרטי, ועל-פיהם תקבע את אורח החיים בעיר. הכניעה לאלימות פירושה הזמנת המיעוט המחרחר ריב לסיבובים נוספים של פחד וכפייה".

ומתאים כאן להפנות למאמר של גדעון לוי, "אנטישמיות בתל-אביב".

מון שרי

על שער "ידיעות אחרונות" מקדם העיתון ראיון "בלעדי" שיתפרסם מחר בעיתון עם שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים. "אחרי הדרמות הסוערות בבנק הפועלים ובחייה האישיים, שרי אריסון כותבת ספר גלוי לב ויוצאת לדרך חדשה".

ב"גלובס" מתפרסמת ידיעה קצרה המדווחת כי שרי אריסון – שכזכור, הגישה תלונה למבקר המדינה נגד המפקח על הבנקים ונגיד בנק ישראל בטענה שהם הדליפו לעיתונות פרטים מפגישותיהם עימה ולעומת זאת לא הסכימו לפרט באוזניה את הסיבות לדרישתם להדחתו של יו"ר הבנק – הגישה כעת למבקר "מסמכים לביסוס טענותיה". מה הם המסמכים? לפי "גלובס", דפים ובהם כתבות מהעיתון, וכן תחלופת אימיילים בינה ובין עורכי-דינה לבין המפקח על הבנקים. בנק ישראל מכחיש את טענותיה של אריסון.

נמשכת בעיתונים גם ההתייחסות למאבק של האוצר בבנק ישראל ולהפך. גיא רולניק מקדיש את הטור השבועי שלו במוסף "מרקר ויק" לנושא, משבח את סטנלי פישר על שהתראיין ל"דה-מרקר" בשבוע שעבר ומדבר על הסכנות שבכלכלה ריכוזית הנשלטת על-ידי משפחות, ומנגד כותב כי אין צדק בדרישתו של הנגיד לנתק את הסכמי השכר בבנק ישראל מהפיקוח של משרד האוצר. גם הדר חורש כותב על העניין בעמודי הדעות של "מעריב": "מישהו צריך להגיד לנגיד בנק ישראל שאין קשר בין שכר גבוה לעצמאות".

דודו טופז

"היום יוגשו כתבי אישום בפרשת דודו טופז", נכתב על שער "הארץ". החדשה מגיעה גם לשער "ישראל היום" תחת הכותרת "מדינת ישראל נגד טופז". כותרת המשנה מביאה ציטוט מוזר: "המשטרה: הוא כמו ראש ארגון פשע".

היום מחולק מוסף "סופשבוע" של "מעריב" למנויים. כתבת השער שלו היא ראיון של שרי מקובר-בליקוב עם מיקי גולדנברג, אחיו של דודו טופז. כותרת המשנה: "59 שנה הוא חי באורו ובצלו של דודו היפה, הכוכב, האהוב. עכשיו, אחרי הנפילה הגדולה של אחיו הבכור, מיקי גולדנברג יורד להגנה, פותח את הארון המשפחתי ומדבר על הכל: היחסים הטעונים, המריבות הקשות, ההתמכרות לתרופות שהובילה להתרסקות והרמזים שלא הובנו בזמן".

גרסת ההגנה, אם כן, היא שטופז אינו שפוי, או לא היה שפוי בזמן שהזמין את התקיפות. רז שכניק, כתב הבידור של "ידיעות אחרונות", שהיה "ברשימה השחורה" של טופז, כתב אתמול בעיתון מאמר (אמנם מעט עילג): "[...] טופז לא מסכן, הוא לא משוגע ולא יצא מדעתו. הוא סתם איש אכזר ועשיר שהשתמש בכסף שלו כדי להוציא לפועל תוכנית מוקפדת, מדויקת, מרושעת ומנומקת – ועכשיו רוצה לכתוב על כל זה ספר. טופז לא זקוק לחמלה שלכם. הוא צריך לקבל רק דבר אחד: מאסר ארוך ככל האפשר שיעביר אותו למעמד של הראשון בבידוד. קצת נאיבי להאמין בזה, אבל הלוואי שלא יימצא לעולם מי שיקנה את הזכויות לסרט שתיכנן לעשות הטאלנט האלים וסחטן הכספים [...]".

גם היום מוקדשת הפניה על שער "מעריב" לראיון עם אחיו של טופז. הערכה רווחת היא שהעיתונות היומית המודפסת תיעלם ותישאר רק זו של סופי השבוע, המגזינית יותר. הנטייה הידועה של העיתונים לשמור את החומרים החזקים לסוף השבוע מצטרפת לנטייתם ההולכת ונפוצה להפקיע עוד ועוד שטח מהעיתונים היומיים לפרסום עיתוני שישי. ביחד הן מאששות את הההערכה האמורה.

ענייני תקשורת

כאמור, ב"העיר" מתפרסמת כתבת פרופיל על חנוך דאום, עיתונאי ועסקן. במוסף "הארץ" תתפרסם מחר – וזמינה כבר היום ברשת – כתבה על הסוכן והמפיק שי נשר ("איך הפך שי נשר לסוכן-מפיק שקשריו מתחילים בערוץ 2 ונגמרים ב'ידיעות אחרונות'") של אסתי אהרונוביץ'. כותרת המשנה: "מגע ידו של הסוכן-מפיק שי נשר ניכר בכל פינה בעולם התקשורת והבידור. לירדנה ארזי הוא סידר את הנחיית האירוויזיון, ליעקב אילון השיג את משכורת העתק בערוץ 10, עם תמי מוזס הוא נאבק על הזכויות של ספיידרמן, עם מיקי רוזנטל הוא הסתכסך על 'בולדוזר' ועם איילה חסון הוא התחתן. מה סוד כוחו של אחד ממושכי החוטים החזקים במדינה?".

כתבה דומה על שי נשר התפרסמה ב"העין השביעית" לפני שלוש שנים וחצי, "מי לוחש על אוזני הסוסים", מאת אסף כרמל. כותרת המשנה: "הדחתו של אבי ברזילי מחדשות ערוץ 10 היא תזכורת להשפעתו הגדולה של סוכן השדרנים, שי נשר, על שלושת ערוצי הטלוויזיה. ידו מגעת לא רק לתלושי המשכורת, אלא גם ללוחות השידורים ולאיוש עמדות המגיש".

ב"סופשבוע" של "מעריב" מגיש לי-אור אברבך ראיון עם היו"ר המתפטר של רשות השידור, משה גביש. על הריקושטים של ההתפטרות כתב כאן אתמול אורן פרסיקו.

טוקבקים, לא מה שחשבתם: לפי דיווח של ענת שיחור-אהרונסון ב"עסקים" של "מעריב", נגזרו עבודות שירות וקנסות על מי שהואשמו ב"הרצת מניות בעזרת טוקבקים": "הנאשמים רכשו מניות בסחירות דלה ויצרו נפח מסחר חריג כדי לגרום להצטרפות משקיעים. במקביל שלחו טוקבקים כוזבים בדבר אירועים בחברה, ולאחר ששער המניות עלה – מכרו את המניות ושילשלו לכיסם עשרות אלפי שקלים".