הפגנת תמיכה במוסאווי, טהרן, איראן (צילום: Hamed Saber, רשיון cc-by-2.0)

מה העניין בטהרן

"התמונה הגדולה" ("The Big Picture") הוא בלוג תמונות שמפעיל ה"בוסטון גלוב" בהשראת עיתונים כמו "לייף" (בגרסתו הישנה) ו"נשיונל ג'יאוגרפיק". הסלוגן שלו הוא "סיפורים חדשותיים בתמונות", והוא מתעדכן שלוש פעמים בשבוע בתצלומים מאיכות גבוהה, בדרך כלל של הסוכנויות הגדולות, הנפרשים בנדיבות על המסך. העדכון מאתמול הוקדש כולו למהומות בטהרן סביב פעולות המחאה של תומכי המועמד המפסיד, מיר חוסיין מוסאווי.

בתמונה מס' 18 נראית אשה צעירה, עטויה צ'אדור (כיסוי ראש מוסלמי) ומתחתיו ג'ינס מתרחבים, נעולה נעלי אולסטאר ואוחזת תיק מרופט למראה. האשה שרועה על המדרכה, לצד תעלת ניקוז קטנה ומרובבת באשפה, שמעברה השני אדם מבוגר למראה, שערו שב, עטוי חליפה ובידו מקל. כיתוב התמונה (רויטרס) קורא: "אדם עם מקל מחווה כלפי אשה על הקרקע במהלך מהומות במרכז טהרן". נדמה שהכיתוב הזה, לתמונה הזו, מסכם יפה את רמת הידע שיש לעיתונאים על הנעשה כעת (ובכלל?) באיראן. האם האשה היא ליברלית מתומכי מוסאווי שהופלה ארצה על-ידי הגבר החבר במיליציית באסיז', התומכת באחמדינג'אד, וכעת הוא מתכונן לפצח את עצמותיה באמצעות המקל? או שאולי האשה היא עוברת אורח שנפלה מחמת בהלה מפני אופנועי משמרות המהפכה, והגבר, עובר אורח גם הוא, מושיט לה את המקל כדי לעזור לה לקום? הצלם, עד אילם, בוודאי נרדף ולחוץ במרכזו של עימות אלים, אינו יודע להסביר את שתיעד, ואיתו כל שאר עיתונאי העולם (חנוך מרמרי כתב על כך אצלנו בתחילת השבוע; "מה קורה באיראן? אין לנו מושג").

כל העיתונים, למעט "הארץ", הקדישו היום את הכותרת הראשית שלהם לאיראן, או ליתר דיוק, לטהרן ("המחאה מתפשטת" ב"ידיעות אחרונות"; "זרעי המהפכה" ב"מעריב"; "אש בטהרן" ב"ישראל היום"; והכותרת על השער ב"הארץ": "מוסאווי הופיע לראשונה בהפגנת מאות אלפים בטהרן וקרא לקיום בחירות חדשות; הרוג ופצועים מאש המשטרה"). דוגמה קיצונית לכאוס העיתונאי אפשר למצוא בכפולה הפותחת של העיתון העברי "ישראל היום", המוקדשת לנעשה באיראן. כך בדיווח המרכזי, שלקוח מרויטרס, אנו למדים בתחילתו כי שלושה מפגינים נהרגו ועשרות נפצעו על-ידי המיליציה האסלאמית באסיז', באמצע נאמר כי מדובר רק ב"דיווחים לא רשמיים באתרי חדשות איראניים", ואחר-כך נכתב כי הם נהרגו דווקא על-ידי אנשי משמרות המהפכה, וכי נורו באש חיה.

לעומת זאת, בטור שכותב ד"ר סולי שאהוור, ראש מרכז עזרי לחקר איראן באוניברסיטת חיפה, נכתב כי "המשטר האסלאמי לא יחזור על טעויות שעשה משטרו של השאה, ולראיה – כדי למנוע שפיכות דמים, כוחות השיטור במדינה אינם משתמשים באש חיה נגד תומכי מוסאווי המפגינים בבירה". באחד הצילומים המופיעים בכפולה נראה אדם מדמם, והכיתוב קובע כי הוא "פצוע מירי".

עוד כותב שאהוור כי "מה שמטריד הוא שתיקתם של גורמי האופוזיציה האיראניים הגולים בחו"ל, וכן חוסר ההתייחסות הרצינית במערב לבחירות המפוקפקות". מנגד כותב בועז ביסמוט בטור אחר כי "בעולם עוקבים בעניין אחר האירועים האלימים באיראן. ארה"ב הביעה אתמול 'דאגה גדולה' מהדיווחים על זיופים ואי-סדרים סביב הבחירות במדינה", ומצטט את דובר מחלקת המדינה וגם מביא דיווחים דומים מארצות אירופה ומהאיחוד האירופי (הכותרת: "המערב דורש: בדיקה יסודית").

בטור נוסף מביאים "אלי לאון וסוכנויות הידיעות" (אחלה שם ללהקה, לא?) דיווח מה"וושינגטון פוסט", שלפיו תוצאות הבחירות תואמות סקר שערך מכון מחקר אמריקאי בכל 30 המחוזות באיראן, שקבע כי לאחמדינג'אד עדיפות של 2 ל-1 על פני המועמדים האחרים: "שני הסוקרים האמריקאים [...] הביעו תקווה כי מדינות העולם לא יסיקו מסקנות לפני בחינת 'כל המידע העצמאי'. 'העובדה הפשוטה', הם מסכמים, 'יכולה להיות שבחירתו מחדש של הנשיא היא מה שהעם האיראני רצה'".

בעמ' 32 של אותו עיתון ("ישראל היום", למי שהתבלבל) כותבת מבקרת הטלוויזיה שיר זיו על הכיסוי הטלוויזיוני של הנעשה באיראן. "'היסטוריה בלב טהרן', הכריז ערד ניר והביא את הפרטים המעטים שיצאו מהבירה האיראנית [...] בלי מקורות או יכולת לאמת את המידע שזרם מסוכנויות הידיעות, הודה ניר שהוא בעיקר מעריך מה קורה, יותר מאשר יודע". כמו תמיד, התובנות של מבקרי הטלוויזיה, כשהן נכוחות, נכונות באותה מידה גם לעיתונות הדפוס. אבל זיו מצטטת גם את כריסטיאן אמנפור, כתבת החוץ המפורסמת של CNN, המדווחת מלב טהרן, שסיקרה את העצרת שבה נראה לראשונה אחרי הבחירות המועמד מוסאווי: "גם קו טלפון משובש ולוויין שנפל והחשיך את המסך למספר שניות לא עצרו את שטף מלותיה של אמנפור, שסיקרה את הדרמה בקור רוח והציגה תיזה שלפיה הסיבה לאי-פיזור צעדת המחאה היא צילומה ושידורה ברחבי העולם".

מה העניין עם בר-אילן

הנאום שנשא שלשום ראש ממשלתנו היה, לפי כמה מפרשנינו, מאורע מומצא, חסר חשיבות אמיתית. יכול להיות, אבל אם כך, פרשנינו נוטים להיות מושפעים מאוד מאירועים מומצאים שכאלה. כך "הארץ" מקדיש לסקר בעקבות הנאום את הכותרת הראשית שלו ("סקר 'הארץ': זינוק בתמיכה בנתניהו בעקבות הנאום"; 71% תומכים, 51% סבורים כי נכנע ללחץ אמריקאי, 49% ממצביעי קדימה סבורים כי על המפלגה להיכנס לממשלה), ועמודי הדעות של כל העיתונים מתפקעים ממאמרים על הנאום.

עמוד הדעות של "הארץ" מוקדש ברובו לנאום והשלכותיו. כך מאמר המערכת ("צעד קטן") תמה, בין היתר, על התבונה המדינית שבמהלכים שהובילו לנאום, וקובע כי "מבחנו של נתניהו יהיה בתרגום הנאום למדיניות מעשית". יואל מרקוס כותב כי נתניהו "כידרר" את הכדור למגרש של הפלסטינים, שמצדם "התחילו שוב בגלגול החוזר של ההחמצה", ולכן, כדבר הכותרת למאמר, "הכדור בידי אובמה" (ב"ישראל היום" גם דן מרגלית קובע כי "הפלסטינים נשארו בלי תירוצים"). יצחק לאור מחליף את גדעון לוי במשבצת השמאל הקיצוני של "הארץ" וכותב על "האליטות הצבאיות" של ישראל ואמריקה ועל "מכונת המלחמה הישראלית" ש"עשתה את שלה". השטח לא הספיק, וגם חלק מעמ' 2 של חלק ב' הופקע לטובת מאמרי תגובה לנאום, של שאול אריאלי ("אז אמר") ורון בריימן ("רוביקון?").

גם "ישראל היום" מוצא מקום על השער לסקר שערך בעקבות הנאום: "61% תומכים בנאום נתניהו; 23% מתנגדים" היא הכותרת. הנתון הנוסף על השער: "58% מתנגדים לדרישת ארה"ב להקפיא לחלוטין הבנייה בהתנחלויות". הכותרת המסיבית בעמ' 5 היא "תמיכה מסיבית בנאום רה"מ". הכתבה, החתומה על-ידי הכתב הבכיר "כתב 'ישראל היום'", קובעת כי "רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל, כמעט שני שלישים, תומך בעמדה שהציג השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו, על-פיה ישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית – בתנאי שתהיה מפורזת ותכיר בישראל כמדינה יהודית". רוב "מסיבי" יש גם למי ש"מגלה ספקנות רבה" בסיכויים לשלום עם הפלסטינים. האם 61% הם רוב מסיבי? אני מניח שבכל מדגם של מאה אנשים ניתן למצוא 39 שחושבים שלא.

עמ' 7 ב"ישראל היום", המוקדש לתגובות בעולם, אופטימי הרבה פחות: "נמשכות התגובות החריפות בעולם הערבי"; אירופה מתנה את שדרוג היחסים בעצירת ההתנחלויות; "גם הבית הלבן צינן מעט את תגובתו לנאום רה"מ". וגם ב"ישראל היום" מוקדש רוב מדור הדעות לנאום: "נאום היסטורי" (דרור אידר); "מלאכת מחשבת" (הרב חיים שיין); "נאום גאוני, רציני, אמיתי ומבוסס, והוא בהחלט ייכנס לפנתיאון הלאומי" (מכתב למערכת). רק הקריקטורה מציעה פרשנות שונה: הקריקטוריסט שלמה כהן מצייר סוכרייה בעטיפה שעליה מצויר דגל פלסטין. הסוכרייה נתונה בצנצנת בתוך צנצנת בתוך צנצנת.

במדור הדעות של "מעריב" חוזרים עפר שלח, שלום ירושלמי ובן דרור ימיני על מה שכתבו כבר על הנאום, לפניו ואחריו. נדב העצני כותב נגד הנאום ונגד נתניהו. טעיתי כשהצבעתי ליכוד, הוא כותב. יריב אופנהיימר, מזכ"ל תנועת שלום-עכשיו, כותב גם הוא נגד הנאום ונגד נתניהו, תחת הכותרת "ניתן לחארות מדינה".

סקופ

סקופ ב"ישראל היום"? הכתב מתי טוכפלד מודיע כי חיים רמון מתכוון לפרוש מהכנסת לאחר הגשת דו"ח המבקר על החקירה שהובילה להרשעתו במעשה מגונה. טוכפלד מכנה את רמון "הפורש הנצחי".

כנופיות

יש לציין את היושרה של "דה-מרקר", שאף שתמך בסטנלי פישר בעימות בין בנק ישראל לבנק הפועלים, מתמיד במתיחת ביקורת עליו במחלוקת עם האוצר על הסכמי השכר בבנק ישראל. כך אתמול במאמר בולט של מירב ארלוזורוב. היום ב"ישראל היום" מדווח זאב קליין בטורון קצרצר כי "מסתמנת פשרה בין שטייניץ לפישר", ש"יורדים מהעץ" ו"מעוניינים להנמיך את הלהבות" ו"להוריד מהכותרות" את סוגיית הפיקוח על השכר בבנק ישראל. הגילוי של קליין: "ל'ישראל היום' נודע כי שטייניץ שיגר אמש בחשאי לנגיד את סגנו, יצחק כהן מש"ס, הידוע בנועם הליכותיו".

בשער "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הפניה לכתבה של עופר פטרסבורג על בעלי הון הממנים את בניהם ובנותיהם לתפקידים בחברות שבשליטתם, לעתים תפקידים בכירים ועם משכורת נאה, וזאת חרף העובדה שהם צעירים וחסרי ניסיון. בכתבה נמתחת ביקורת על הנוהג הזה, הפוגע בבעלי המניות (להזכירכם: שליטה בחברה אין פירושה בעלות עליה), אולם בסך-הכל הטון שלה מחויך, בהתאם לבימה שבה היא מודפסת. הביקורת מתעצמת עשרת מונים אם נזכרים בפרויקט "המשפחות" של "דה-מרקר" מיום שישי ובחוקרים הטוענים כי סוג כזה של "הורשה" הוא אבן נגף אמיתית לכלכלה של מדינה. ניתן לצרף לעניין גם את מאמרו של מוטי שפירא היום ב"דה-מרקר", "כנופיית מקורבים".

מה קורה בבית-שמש

תמר רותם מגישה כתבה טורדת מנוחה, "הכחשה של קהילה שלמה", בחלק ב' של "הארץ": "בשנה האחרונה, יותר ויותר תושבי רמת בית-שמש, רובם עולים מארה"ב, אוזרים עוז להתלונן במשטרה על חשדות להתעללות בילדיהם מצד מורים בבתי-ספר. אבל הקהילה מתנכלת למתלוננים, וגם המשטרה והפרקליטות אינן לעזר".

ענייני תקשורת

אחרי התפטרות יו"ר רשות השידור משה גביש, מתפטרת כעת גם סגניתו דורית ענבר. לפניה התפטר גם חבר המליאה הבמאי דורון צברי.

חדשה שמסעירה את אוהבי הגאדג'טים: האייפון, מכשיר הטלפון הנייד של חברת אפל, ישווק בקרוב בארץ. הכותרת ב"דה-מרקר": "פרטנר ופלאפון ישווקו את iPhone; הערכה: ההשקה – בחודש אוקטובר" (אמיתי זיו). לפי העיתון, בארץ יש כבר כ-80 אלף בעלי אייפון.

יעל גאוני מראיינת ב"גלובס" את עו"ד צבי גלמן, שרבים מלקוחותיו הם תובעים בתביעות דיבה. כותרת הכתבה היא "מיקי רוזנטל אובססיבי כלפי משפחת עופר, רביב דרוקר לא התבסס על מסמך, ואורן פרנק לא עיתונאי".

עוד ב"גלובס": כתבות ממגזין "פירמה", שיחולק היום בערב, נמצאות כבר ברשת: כתבה מאלפת של איתי רום על הסיקור התקשורתי של החייל החטוף גלעד שליט (משום מה אין הפניה מהכתבה לתוספות המצורפות אליה: כאן וכאן). עוד עלו ברשת: ראיון עם יעקב אילון וכתבה על מתרגמים פיראטיים ברשת.