העיתונאי חאדר שאהין מובא למעצר, 13 לינואר 2009 (צילום: קובי גדעון)
אי-מסירת מידע לציבור, בכוונה תחילה
לפני נאום נתניהו, במטותא מכם, מעט אפליה מתקנת. אתמול גזר בית-משפט בישראל חודשיים מאסר בפועל על שני עיתונאים, חאדר שאהין ומוחמד סרחאן, בשל עבירת צנזורה. הם הואשמו והורשעו בכך שדיווחו על תחילת המהלך הקרקעי במבצע "עופרת יצוקה" כחצי שעה לפני תחילתו וכשעתיים לפני שהצנזורה אישרה את הפרסום.
מתי היתה הפעם האחרונה שבית-משפט גזר על עיתונאי ישראלי מאסר בפועל בשל עבירת צנזורה שביצע? שאלה טובה, ותשובה לה לא תמצאו הבוקר בין מאות עמודי העיתונים היומיים. כשהשניים נעצרו על-ידי היאחב"ל בינואר השנה והואשמו בעבירות ביטחון חמורות, פניהם ומעלליהם הופיעו בעיתונות הישראלית בהבלטה. הבוקר, אין לגזר הדין שהושת עליהם כל זכר בשערי העיתונים, ורק עיתון אחד מפרסם ידיעה על מאסרם בעמודיו הפנימיים.
ב"ידיעות אחרונות" נמצא מקום בגיליון לעוד תצלום אחד של מנכ"ל הוצאת ידיעות-ספרים דב איכנולד, כשהוא מחייך ומתחכך עם עוד אחד מהסופרים שפירסמו מכתביהם בהוצאתו, אבל לא לידיעה על העיתונאים הישראלים שנשלחו לחודשיים מאסר בפועל. ב"ישראל היום" נמצא מקום בגיליון לידיעה על פעוט בן ארבע מגדרה שהחדיר לנחירו השמאלי שלוש סוללות קטנות, אבל לא לידיעה על העיתונאים הישראלים שנשלחו לחודשיים מאסר בפועל. ב"הארץ", ה"פייפר אוף-רקורד", נמצא מקום למדריך מיוחד לקורא המשקף באופן מילולי וויזואלי כמה פעמים הגה בנימין נתניהו בנאומו מלות מפתח כגון "שלום" או "שליט", אבל לא לידיעה על העיתונאים הישראלים שנשלחו לחודשיים מאסר בפועל.
רק ב"מעריב", בתחתית עמ' 21 של גליון הבוקר, ניתן למצוא דיווח על גזר הדין ומעט רקע. שמואל מיטלמן מדווח כי שני העיתונאים, תושבי מזרח ירושלים, הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של "מסירת מידע לאויב ברשלנות", אבל לא הגיעו להסכם עם הפרקליטות על העונש הראוי. שמו של פרשן חברת החדשות של ערוץ 2, אהוד יערי, שחולל את החקירה בעניינם כשדיווח בשידור חי על עבירת הצנזורה, אינו מוזכר.
עזבו קולגיאליות, שכחו ממחאה. אפשר להסכים עם גזר הדין או לטעון שהוא קל מדי, אבל לפחות יש לדווח. השניים הורשעו במסירת מידע לאויב ברשלנות, ולא בכוונה תחילה, אבל עבור הציבור הישראלי הם ימשיכו להיחשב מרגלים מסוכנים שפעלו במודע וביודעין בשירות איראן וחמאס, כי רק מתי מעט מהישראלים ילמדו מאמצעי התקשורת שלהם על השורה התחתונה במשפט. שאהין וסרחאן מודחקים היום אל אזור הלא-ידוע, לא רוצה לדעת, לא נעים לי לדעת, ומי שאשם בכך הם עמיתיהם, העיתונאים הישראלים.
מן השפה ולחוץ
התצלום של בנימין נתניהו המודפס הבוקר על פני מרבית שער "ידיעות אחרונות", אולי פריט הדיווח המעצב את התודעה של הציבור הישראלי יותר מכל תצלום או ידיעה אחרים, הוא איום ונורא. כלומר, התצלום [מיכאל קרמר] מקצועי לעילא, מפוקס, דרמטי, אבל מכל התצלומים של נתניהו שנקלטו אתמול במצלמתו של קרמר נבחר לעטר את שער "ידיעות אחרונות" דווקא זה שתופס את ראש ממשלת ישראל ברגע שבין מלה אחת לאחרת, כששפתיו מכווצות, ידיו מרחפות בתנוחה מוזרה באזור חזהו, ועיניו בורקות במידה כזו שנדמה כאילו הוא בכל רגע עומד לפרוץ בבכי. זה לא המנהיג השקול והאחראי, האמיץ והישר שנתניהו ביקש להיות אתמול.
נתניהו מביט בתצלום זה לכיוון שמאל, ומעצבי השער מיקמו שם את הכותרת הראשית של העיתון – "נסכים למדינה פלסטינית מפורזת". הדרמה שיוצר הבוקר שער "ידיעות אחרונות" היא הדרמה שמתארת בעמ' 5 הפרשנית סימה קדמון, הכותבת על הקושי של נתניהו להוציא מפיו את הטקסט שהכין מראש. "נתניהו נראה כמי שהקיא את המלים", כלשונה (ויוסי ורטר גורס ב"הארץ" כי "שתי המלים הללו נפלטו מפיו כמו שן דלוקה שנעקרת ממקומה ללא חומרי הרדמה").
לעומת זאת, התצלום בשער "הארץ" הוא סתם תצלום לא מוצלח במיוחד מבחינת נתניהו [מיכאל קרמר], אבל הוא מצומצם בגודלו, וגם מחמיא יותר מזה שמודפס ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" בחרו בתצלום נהדר מבחינת ראש הממשלה [מיכאל קרמר]. נתניהו נראה בו שקול ואחראי, אמיץ וישר כמו שכבר מזמן לא נראה. ב"ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, לקחו את התמיכה במנהיג צעד אחד רחוק יותר. התצלום המופיע בשער העיתון [אבי אוחיון] מציע לקוראים נתניהו שנראה כאילו עבר טיפול קוסמטי. נחוש וממוקד, אבל גם בהיר פנים וכמעט נטול קמטים, צעיר בעשר שנים מזה שניבט משערי העיתונים האחרים.
על מי שמדפדף מעבר לתצלומי השער להיזהר. הוא עלול לטבוע באלפי מלים של פרשנויות על מה שאמר, ולא אמר, ראש ממשלת ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בשער "הארץ" בלבד ניתן למנות תחילתם של שבעה מאמרי פרשנות על הנאום, ובעמודים הפנימיים של העיתון מופיעים שניים נוספים.
מאמרי הפרשנות בכל העיתונים עושים שימוש באותם המושגים פחות או יותר ("רוביקון", "העביר את הכדור למגרש של האמריקאים/פלסטינים"), ומציעים שלל דעות על הנאום, שמרביתן חיוביות למדי. יוצא דופן הוא "ישראל היום", שכל פרשניו (דן מרגלית, גונן גינת, אברהם בן צבי ומרדכי קידר) מדגישים את החיובי בנאום נתניהו.
בעיתונים אחרים ניתן למצוא גם ביקורת, כמו במאמריהם של יוסי שריד ב"הארץ" וגאולה כהן ב"מעריב", שני הפכים פוליטיים, המסכימים הבוקר כי מדינה פלסטינית לא תקום מהתוואי ששירטט אתמול ראש הממשלה. שני בעלי עמדות הקיצון מזהים מצג שווא בנאום – נתניהו סייג את דבריו על מדינה פלסטינית במידה שמעקרת מהביטוי כל משמעות.
עובדה זו אינה מונעת מהתקשורת הישראלית לשתף פעולה עם מצג השווא של ראש הממשלה. כל עורכי העיתונים ממקמים הבוקר את צירוף המלים "מדינה פלסטינית" בכותרות הראשיות (ב"ישראל היום" הניסוח הוא "מדינה מפורזת", בלי התיבה "פלסטינית"), כאילו מהלך כזה ייתכן בעתיד הנראה לעין. יאיר לפיד מגדיל לעשות וכותב ב"ידיעות אחרונות" כי "לפלסטינים תהיה מדינה", בלי לציין מועד ספציפי כמובן.
ביקורת עקרונית יותר על הנאום מציע עפר שלח ב"מעריב", שתוקף את עצם התמקדות תשומת הלב הציבורית במופע באוניברסיטת בר-אילן. "כמה עבש, עלוב ולא רלבנטי כל זה לבצה המדממת של חיינו", הוא כותב. הרשימה המעניינת ביותר ביחס לנאום נתניהו היא דווקא כתבת הרקע שמביא יאיר אטינגר ב"הארץ", המתייחסת לדברי נתניהו רק בעקיפין.
המהפכה לא תשודר
המחאה על תוצאות הבחירות באיראן נדחקת הבוקר לעמודים האחוריים בעיתונות, אך באיראן היא נדחקת כמעט לחלוטין אל מחוץ לדיון התקשורתי. "מעריב" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי באיראן הוטלה צנזורה מחמירה על העיתונות, עיתונאים רבים נעצרו בגל מעצרים שהופעל בין יום שבת ליום ראשון, עיתונאים זרים מדווחים כי נאסר עליהם לצאת מבתי-המלון שבהם הם שוהים ואולפני ערוץ אל-ערבייה נסגרו בהוראת השלטונות.
בתקשורת האיראנית אין כמעט דיווחים על המהומות, ובעוד שבעולם שואבים רבים את המידע על המתרחש ברחובות טהרן מדיווחים בטוויטר ובפליקר, באיראן, כך מדווחת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות", אתרים חברתיים באינטרנט נחסמו לגלישה. פרי מוסיפה גם את הסיבה לסגירת אולפני תחנת אל-ערבייה – הרשת טענה אתמול שהמנצח האמיתי היה צריך להיות חוסיין מוסאווי, יריבו של מחמוד אחמדינג'אד, אשר לפי דיווחה ניצח את נשיא איראן במניין הקולות בהפרש ניכר.
ידיעת תקשורת אחת
ב"דה-מרקר" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי סוכנות הידיעות AP תחל להפיץ את ידיעותיהן של ארבע סוכנויות חדשות ללא מטרות רווח, המתמקדות בעיתונות חוקרת. על אחת המסקרנות שבהן, פרופבליקה, כתב באתר זה בהרחבה רפי מן.