מצעד הגאווה, שלשום בתל-אביב (צילום: מרים אלסטר)
פרולוג לנאום
לקראת "נאום בר-אילן" של ראש הממשלה נתניהו, היום ב-20:10, הפרשנים מתגייסים, משיאים עצות ושולחים איומים.
עפר שלח ("מעריב") פסקני: "נאום נתניהו הוא אירוע מומצא, שעיקרו ספין הציפייה לקראתו". בן כספית מתלבט: "רק הערב נדע בשביל מה הוא היה צריך את כל זה. האם באמת יחדש נאום בר-אילן משהו למישהו, או שמדובר בדרך מתוחכמת נוספת של בנימין נתניהו לייצר לעצמו צרות". הכותרת של כספית: "אתה המנהיג, תנהיג". הטור של שלום ירושלמי מהמר: נתניהו לא מנהיג ולא ינהיג. יואב פרומר (מדור הדעות של "מעריב") מדלג מעל נתניהו ופונה לאובמה, את המסקנות יסיק נתניהו בעצמו: "גם הנשיא האמריקאי החל להבין שהמזרח התיכון זקוק לברק אובמה משל עצמו". באותו מדור קוראת יעל פז מלמד להחליף את העם: "לא. לא נראה לי [שהממשלה הזו תזיז מתנחל אחד מהבית שלו]. לכן חייבים להחליף את הממשלה הנוכחית באחרת". בן-דרור ימיני קורא לנתניהו להכיר במדינה פלסטינית.
"נאום חיינו" היא כותרת מאמרו של גדעון לוי בעמודי הדעות של "הארץ". לוי מתחנן בפני נתניהו שייכנע לתכתיבי אובמה. כך גם מאמר המערכת של העיתון. "נאום חייו" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות", הקמצני ביותר בסיקור הנאום המתוכנן. שמעון שיפר, שרק לפני כמה ימים זכתה ידיעה שלו לכותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ולפיה נתניהו הסכים לעקרון שתי מדינות לשני עמים, כותב היום שנתניהו אינו מתכוון לרצות את אובמה, שאהוד ברק יתאכזב מהנאום ועוד ברוח זו. סימה קדמון כותבת שאי-אפשר לדעת מה ייאמר בנאום. צודקת. עמנואל רוזן כותב שלא משנה מה ייאמר, זה יהיה נאום רמייה.
הכותרת על שער "ישראל היום": "הנאום: מחכים לנוסחת נתניהו". כותרת המשנה: "בארץ ובעולם ממתינים בדריכות ל'נאום בר-אילן', הערב ב-20:10. רה"מ התייעץ עם הנשיא פרס, שהמליץ: 'לך למפת הדרכים ואמור מדינה פלסטינית'".
איראן ז'ה טם
הבחירות באיראן תופסות היום את רוב השער של "ידיעות אחרונות", עם הכותרת "איראן לא מאמינה". "אחמדינג'אד הכריז על ניצחון סוחף בבחירות לנשיאות, אבל החשדות לזיופים זועקים לשמים", קובעת כותרת המשנה, שמדווחת גם על "דיווחים באיראן" שלפיהם המועמד המפסיד, מוסאווי, נעצר. סמדר פרי מדווחת על הפגנות ועל שלושה הרוגים. מנחם גנץ מתרגם טור של כתב העיתון "לה-רפובליקה" מטהרן, ולפיו הבחירות אכן היו צריכות להסתיים בנצחון הרפורמיסטים. ב"מעריב" מביאים את הטור של כתב ה"וושינגטון פוסט" תומס ארדברינק, שכותב מטהרן ("טהרן בוערת"). ג'קי חוגי כותב על "מיליוני קולות מפוברקים".
הברברים בשער
כך מסתיים מאמרו של חיים נבון, המתפרסם היום בעמודי הדעות של "מעריב": "אז איך אורי אריאל החצוף מעז להידחף לעסק המשפחתי של חשין וחבריו? בית-המשפט שייך לשמאלנים בחליפה, ולא למתנחלים בסנדלים. לאלה שמור תפקיד אחר במערכת המשפט: נגדם מגישים כתבי אישום". וזה אחד המכתמים המוצלחים המופיעים בו: "החריג היחיד בחבורה הוא השופט בדימוס מישאל חשין. בית-המשפט לא שייך לאמא של חשין, אלא דווקא לאבא שלו".
צ'יקו ודיקו
שלשום כתבה כאן כרמית גיא ("בשם ההגנה: העיתונות") על התגייסותה של התקשורת נגד עונש ההורדה בדרגה (ובעצם: סיום הקריירה הצה"לית) שנגזר על תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, שהורשע בעסקת טיעון בכך שנתן לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון צבאי ובהתנהלות בעייתית סביב הדיווח על כך. המנגינה נמשכת גם היום, והצלילים שלה מגוונים הרבה יותר. "סערת צ'יקו" הוא הלוגו שבחרו ב"מעריב" לנושא. הכותרת על השער היא ציטוט של תמיר: "שמו אותי עם מרגל ואנס בשורה אחת". גם בכפולה המוקדשת לכך מובאת בידיעה המרכזית טרונייתו של תמיר, אולם טור הפרשנות של פרופ' עמנואל גרוס קובע: "מידתי בהחלט". ידיעה אחרת מוקדשת לחקירה שתיפתח נגד מצ"ח, שמפסק הדין עלו נגדה חשדות כי טייחה את החקירה.
ב"הארץ", במאמר "תיק תמיר ואתגר אשכנזי", רומז אמיר אורן כי הרמטכ"ל עצמו מעורב בהתנהלות בעייתית סביב ההשפעה על התיק והשופטים בו: "אי-אפשר לסמוך על הפרקליט הצבאי הראשי ועל מצ"ח שיטפלו ברמטכ"ל ובקצונה הבכירה כפי שהיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואגף החקירות במשטרה מטפלים, סוף-סוף, בראשי ממשלות ובשרים [...] התוצאה מעודדת את תרבות השקר, ממש כמו במשטרה, שאותה בדקו והוקיעו ועדת אור וועדת זיילר. צה"ל משווע עכשיו לוועדה כזאת, בראשות שופט בכיר בדימוס, ולו גם יגיעו המסקנות לדרג הגבוה ביותר".
ב"ישראל היום" מגישים סיקור מאוזן, על הסכין: מרדכי גילת כותב בעד העונש ונגד "גילדת החברים מהצבא, בגיבוי להקת עיתונאים", תא"ל (מיל') שמואל זכאי כותב נגד העונש וקורא לרמטכ"ל לשנות את גזר הדין. הדיווח של לילך שובל מדגיש את הקולות הקוראים לשנות את גזר הדין, הפרשנות של ד"ר אביעד הכהן טוענת ההפך. בעמוד הדעות, שוב, מדודות הדעות בפלס: ד"ר יעקב חיסדאי כותב בעד העונש, קרני אלדד כותבת נגדו.
ורק ב"ידיעות אחרונות" שוברים את הכלים. העיתון הזה, שיודע ללכת בין הטיפות ולפתח עור של פיל כשמדובר בסוגיות שנויות במחלוקת, מריח את דעת הקהל כשהיא מתחילה להזיע וממהר לנטות לכיוונה. הכותרת על השער, הכפולה המוקדשת לפרשה, טור הפרשנות של בעז אוקון, ארבע הידיעות של יוסי יהושוע, מכולם עולה השוועה: עזבו את צ'יקו שלנו, אל תיגעו בו כי קדוש הוא.
לפחות במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות" נשמר האיזון: אמנון באומהורן מיראון סבור כי פסק הדין לוקה בצדקנות וב"דווקנות" וקורא לרמטכ"ל לבטלו, ואילו אודי בוך מחיפה סבור כי העונש הולם, ומעיר כי בניגוד למה שכתבו רבים, חטאו של תמיר לא היה "מעידה חד-פעמית", זאת משום שהיה מורכב משרשרת של עוונות שהיוו "מעידה רב-פעמית".
מדעי הבמבה
במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה על אלרגיה למוצרי מזון, ובה חידוש מחקרי. רק לפני שבועות מספר שינה משרד הבריאות את התוויותיו והמליץ להקדים את הגיל שבו תינוקות נחשפים לאוכל שאינו חלב או תחליף חלב, וכעת יוצאים חוקרים נגד התוויה אחרת: זו הממליצה שלא לחשוף תינוקות בשנת החיים הראשונה למזונות העלולים לגרום אלרגיה.
החוקרים מצאו כי תינוקות בריטים פיתחו אלרגיה לבוטנים פי כמה מתינוקות ישראלים. לאחר בדיקה התברר כי רמת החשיפה של התינוקות הבריטים לבוטנים היתה אפסית, ואילו אצל הישראלים היא היתה גבוהה בהרבה. החוקרים קישרו בין הנתונים וקבעו, כך לפי הכתבה, שחשיפה מוקדמת לאלרגנים דווקא יכולה לעזור במניעת התפתחותה של אלרגיה.
את החשיפה המוגברת של התינוקות הישראלים לבוטנים תולים החוקרים ב"חטיף הבוטנים הידוע", שאינו מוזכר בשמו המפורש. עולם הפוך: אנו נענשים כל העת באזכור פרסומי סמוי של שמות חברות ומוצרים היכן שהמידע הזה מיותר לגמרי, והוא מוסתר דווקא היכן שיש בו עניין. כמובן שבמקרה הזה ייתכן שמקורו של הכינוי "חטיף הבוטנים הידוע" בכותבי המחקר (או בהודעה לעיתונות על אודותיו) ולא בעיתון.
השעות הקטנות
כתבת השער של מוסף "24 שעות" עוסקת במופע המשותף לילדים של הסופר דויד גרוסמן והמוזיקאי יוני רכטר. "רוחו של הכבש מרחפת מעל החזרות, מותירה על הבמה צל כבד", כותב דני ספקטור. "המטרה: לשחזר את הצלחת 'הכבש השישה-עשר'", קובעת כותרת המשנה על השער. "רק אל תנג'סו להם עם הכבש השישה-עשר", מבקשת מנגד כותרת המשנה של הכתבה עצמה.
באותו מוסף כותב רז שכניק על תוכנית הטלוויזיה "המירוץ למיליון". "חשבתם ש'המירוץ למיליון' היא תוכנית ריאליטי תמימה?", שואלת בזעזוע כותרת המשנה (הכותרת: "המירוץ לביזיון"). על מה יצא הקצף? "ההפקה התערבה בגסות בגמר וקבעה משימת כוח פיזי, שהקנתה יתרון בולט לצמד הגברים הזוכה".
מה מקומם בידיעות מהסוג הזה (וידיעות כאלה, על "התערבות ההפקה" בתוכניות מציאות, כבר קבעו ז'אנר לעצמן)?
שהן נכנעות מיניה וביה לתכתיבי המציאות של התוכנית, כלומר ה"מציאות", ולקודים המוסריים שלה, וכך ה"התערבויות" הופכות לפסולות (שכן במציאות האמיתית הפקה אמורה להתערב בתוכניות שהיא מפיקה, מן הסתם).
שלפי אותם קודים מוסריים הרע היחיד הוא "התערבות ההפקה", ואילו רדידות מחשבה, ציניות קרה, מסחור גורף, קידוש המניפולציה, השטחה רגשית ורדיפת בצע הם דברים חיוביים וחיוניים.
שבמסווה של טובת הציבור ובתחפושת של ידיעה עיתונאית, דוחפים לנו עוד פרסומת לתוכנית בידור ומאששים את הקוד האמיתי והיחיד של תוכניות כאלה: הצופים (והקוראים) הם ארנקים מהלכים חסרי שכל וחוט שדרה.
החדשות הטובות הן שחדשות אוויליות מהסוג הזה היו פותחות פעם את המוסף, והיום הן נדחקות למדור הקוריוזים.
באותו מוסף, בכפולת העמודים המוכתרת בלוגו "חינוך", כותב איש הטלוויזיה אודי מירון, מנכ"ל ענני-תקשורת, "מכתב פתוח" לבתו העומדת לפני בחינות הבגרות שלה. מירון כובש את צניעותו ומספר לבתו, ולקוראים, כיצד הגיע למשרת "מנכ"ל" בשל הכישורים הרבים שרכש בעבודת כפיים, בשל ה"זיק של הנחישות בעיניים", וללא קשר לציון הבגרות שלו: 67.
אולם זו אינה התובנה הסופית של הטור. מירון ממשיך ומספר כי כדי להגיע לציון הזה הוא העתיק בבחינה, וכי בפגישת מחזור שנערכה לאחר שנים גילה כי המשותף לכל מי מהתלמידים שנעשה "מנכ"ל חברה" הוא שכולם העתיקו במבחנים.
"כשחושבים על זה", כותב מירון עם זיק בעיניים, "הקשר שבין העתקה בבחינות לבין הצלחה כמנכ"ל בישראל הוא די מתבקש [...] כדי להעתיק במבחנים אתה זקוק לתושייה, לאומץ לקחת סיכונים, ליכולת להתמודד עם מצבי לחץ, לנכונות לגלוש לתחום האפור (שגם הוא חלק ממציאות חיי המנכ"ל בארצנו)".
לא צריך להכביר מלים, אלו של מירון מדברות בעד עצמן: מי שכותב בריש גלי (ועוד לבתו) בזכות הרמאות, הקומבינה והעבודה בעיניים, הוא אדם שכנראה מעולם לא היה לו חוש מידה כדי שיאבד אותו. הדברים מקבלים פרופורציה אחרת, ומספקים הסבר לכמה תופעות אחרות, כשנזכרים מיהו מירון: האדם שהמציא את ערוץ הילדים, מי שהביא לארץ את הפרסום הסמוי (עם מיזם "עיר הילדים"), ובקיצור: אחד המחנכים הראשיים של ילדי ישראל ואחד האחראים למצבנו היום.