הזכות לבחור, הזכות לתווך בעסקאות נשק
"דמוקרטיה נוסח איראן", קוראת כותרת גג לידיעה [סמדר פרי] המופיעה הבוקר בראש עמ' 3 של "ידיעות אחרונות". הידיעה עוסקת בעיקר בפסק הלכה שפירסם אתמול איש דת בכיר באיראן, שלפיו מותר לזייף את תוצאות הבחירות למען נצחונו של אחמדינג'אד. זו פסיקה קיצונית, ללא ספק, אבל עד כמה פסק הדין הזה מרכזי בבחירות באיראן? עד כמה ישפיע על תוצאותיהן? עד כמה הוא ראוי לכותרת משל עצמו ("פסק הלכה: מותר לזייף את התוצאות 'למען המולדת'") בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות"? אפילו בידיעה על אודותיו יש עדויות לפגמים חמורים יותר בדמוקרטיה האיראנית, כמו העובדה ש-42 נשים שביקשו להתמודד בבחירות נפסלו על הסף.
אפשר לראות בידיעה זו ניסיון להשיב את הסדר הטוב על כנו. הרי לא ייתכן שבאיראן, מדינה שבתקשורת הישראלית מוצגת בדרך כלל כשוות ערך במידת אכזריותה ואי-הרציונליות של מנהיגיה לצפון-קוריאה, מתקיימות בחירות דמוקרטיות. הידיעה, אם כן, מבקשת להעיב על חגיגת הדמוקרטיה האיראנית, כפי שהיא משתקפת בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, ולהרגיע את הקוראים. הבחירות שם לא ממש דמוקרטיות. והמסר התת-ספי: לא דמוקרטיות כמו בישראל.
גם יוסף כהן, המתייחס לבחירות באיראן בטורו הסוגר את "מוספשבת" של "מעריב", מודע לפגמים בדמוקרטיה האיראנית (היא "אינה מושלמת", כניסוחו). אך כהן מזכיר לקוראיו כי באיראן, שלא כמו בישראל, התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים. ויותר מכך: "כל התושבים תחת שלטון איראן הם בעלי זכות הצבעה לגופים הקובעים את גורלם, בעוד לא פחות משליש מהאנשים בגיל ההצבעה שבשטח שבשליטת ישראל מנועים מכך".
ואם יהיו זיופים באיראן? ואם אחמדינג'אד יזכה? בשורה טובה לישראל. כך, לפחות, לפי הכותרת הראשית ב"מעריב" – "גורם מדיני בכיר: ישראל מעדיפה את אחמדינג'אד". בעמ' 2 של העיתון מסביר ג'קי חוגי כי לדעת הגורם הבכיר, עדיף מנהיג קיצוני המתבטא בקיצוניות מאשר מנהיג קיצוני המתבטא במתינות ("ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט השווה אותו להיטלר, אולם מבחינה הסברתית סייע אחמדינג'אד רבות לישראל בנסיונותיה לשכנע את הקהילה הבינלאומית לפעול נגד פרויקט הגרעין האיראני"). גם הפרשן לענייני איראן המוזכר בידיעה, מנשה אמיר, מחזיק בדעה דומה. עמוד ליד פותח בן כספית את טורו בהמלצה: "אם יש לכם חברים באיראן, נסו לשכנע אותם להצביע היום בעד מחמוד אחמדינג'אד לנשיאות. זה טוב לישראל".
הדים לתפיסה זו ניתן למצוא גם בעיתונים האחרים (לעומת זאת, רק ב"ידיעות אחרונות" יש התייחסות לפסק ההלכה המתיר זיופים), אף כי לא במידת בולטות דומה. בכלל, "מעריב" מבליט את הבחירות באיראן יותר מהעיתונים האחרים, והוא היחיד הבוקר המעניק להן את הכותרת הראשית. ביתר העיתונים עוסקת הכותרת הראשית בהורדתו של תא"ל משה תמיר בדרגה.
יוסי מלמן מזכיר ב"הארץ" קשר נוסף בין "מעריב" לאיראן. יעקב נמרודי, אביו של מו"ל "מעריב" הנוכחי, תיווך לפני שנים בעסקאות נשק עם איראן בתקופת מלחמת איראן-עיראק. תיווך, הרוויח, קנה לבנו עיתון. מלמן מעלה על הדפוס הבוקר את סיפורה של עסקה אחת בתיווכו של נמרודי, עסקה כושלת, שנקשרה בעת שהמועמד הרפורמיסטי בבחירות הנוכחיות, חוסיין מוסאווי, היה ראש ממשלה. עסקה כושלת זו, כותב מלמן, הביאה להפקעת ניהול הקשר עם האיראנים מידיו של נמרודי. אנקדוטה חביבה, שעל הדרך מציגה באור שלילי את בעלי העיתון המתחרה.
נראה כי מישהו בדסק החדשות של "הארץ" היה להוט במיוחד להדגיש את הקשר בין איראן ל"מעריב". כותרת המשנה לידיעה ממקמת נמרודי אחר בלב קשר זה: "מוסאווי היה מעורב בעסקאות הנשק עם ישראל, בתיווך עופר נמרודי".
בעלי האוזניים הכרויות
איתמר אייכנר מדווח הבוקר בידיעה קטנה בתחתית עמ' 4 של "ידיעות אחרונות" על ההכנות האחרונות של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לנאום שיישא ביום ראשון. "נודע כי נתניהו מתייעץ עם כותב נאומים מנוסה", מדווח אייכנר. גם סימה קדמון, ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מדווחת מפי עוזי ארד כי נתניהו מתייעץ עם אנשים שונים, "ביניהם גם כותבי נאומים או כאלה שאוזניהם כרויות ושיש להם הבנה בנושא".
ב"הארץ", לעומת זאת, מדווחים מזל מועלם וברק רביד על זהותם של לפחות שניים מהאישים שאיתם התייעץ, הסופרים דויד גרוסמן ואייל מגד, וגם על כותבי הנאום – עורך המשנה של "מקור ראשון" אורי אליצור ועורך "7 ימים" לשעבר, ניר חפץ.
לפי הידיעה, נתניהו נפגש עם גרוסמן ומגד ו"סיכם עם השניים כי תוכנה של הפגישה 'לא ייצא החוצה'". הוא כמובן לא סיכם עימם כי עצם הפגישה יישאר בסוד, ובהחלטה יחצנית מובנית מאליה הגיע הסיפור לעיתון של הסופרים, "הארץ". כותרת ב"מעריב" יודעת לספר כי ראש הממשלה יתייעץ עם נשיא המדינה שמעון פרס לגבי תוכנו של הנאום [מרב דוד, אריק בנדר ואילן מציק].
ומה לגבי תוכן הנאום? המתייחסים לסוגיה זו בעיתוני הבוקר, ויש המון כאלה, מסכימים בהערכה שנתניהו יחפש את דרך האמצע; יסכים לקבל את "מפת הדרכים", ולא יתחייב במפורש ל"מדינה פלסטינית".
זה הכל כסף, יא אהבל! כמה פעמים צריך להגיד לך את זה עד שתקלוט?
"טוב שיש קצת תחרות בין העיתונים, כך שכל אחד יכול ללקק לבנק אחר, מי לפועלים ומי ללאומי", מסכם אורי רונן מהבלוג "מדידות מה-BuySide" את הפוסט האחרון שלו. ובאמת, קשה שלא להסכים. עמיתי שוקי טאוסיג הזכיר השבוע במדור זה את הפוסט הקודם של רונן, שעסק בכתבה שהתפרסמה ב"דה-מרקר" ביום ראשון, וניחנה בלשון ממותקת במיוחד כלפי בנק לאומי, ובגילויים הנאותים שסיפק הבנק ללקוחותיו באשר לאגרות חוב מסוג מסוים שבהן השקיע.
רונן כלל בפוסט של תחילת השבוע כמה תהיות, ובראשן זו הנוגעת לבחירתה של הכתבת שרון שפורר לציין כי בנק לאומי הוא "הבנק היחיד שחושף את הרכב קרן ההון" שלו, תוך שהוא רומז כי יש בנק אחר, שחשף במידה מפורטת אף יותר את הרכב קרן ההון שלו.
הטור החדש של רונן עוסק ברשימה שפירסם אתמול אורי טל-טנא ב"כלכליסט", על הגילוי של לאומי (שלדעתו של טל-טנא לוקה בפגמים), וגם על הגילוי המפורט עוד יותר של בנק דיסקונט, תוך שהוא משתמש בניסוחים שרונן מפרשם כעקיצות כלפי שפורר ו"דה-מרקר".
במלים אחרות, התפקידים התחלפו. העיתון שעמד לצד בעלת השליטה בבנק הפועלים במאבק שניהלה מול נגיד בנק ישראל אינו חושש לבקר את בנק לאומי, ואילו העיתון שתקף בחריפות גדולה את הפועלים שינה השבוע את סגנונו בסיקור הגילוי של לאומי (יש לציין כי לפי הערכות, ל"הארץ" חוב של עשרות מיליוני שקלים לבנק לאומי).
רונן מסכם את הפוסט שלו בתזכורת כי חלפו כמה ימים ואנשי "דה-מרקר" טרם השיבו על התהיות שהעלה בבלוג שלו באשר לסיקור שהעניקו לבנק לאומי. נעזור לרונן במעט שנוכל ונצטרף לקריאתו – אנא, אנשי "דה-מרקר", השיבו על שאלותיו והסבירו מדוע נוסחה הכתבה על לאומי כפי שנוסחה.
הכרזת מלחמה
ועוד כלכלה. לגליון "גלובס" שנחת אתמול בערב בתיבות הדואר של המנויים יש כוכב: סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל. רק לאחרונה היה פישר (ועוד יותר ממנו רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים) האויב המר של כמה עיתונים כלכליים בישראל, וזאת במסגרת מאבקי הכוחות שהתנהלו בין הבנק המרכזי לבנק הפועלים. כעת צץ יריב חדש לבנק ישראל, שר האוצר, המסרב בכל תוקף לוותר על הפיקוח של משרדו על השכר המשולם לעובדי בנק ישראל. הם עובדי ציבור, אומר האוצר. על הבנק המרכזי להיות עצמאי, אומרים בבנק.
ומה אומרים ב"גלובס"? ב"גלובס" אומרים שסטנלי הגזים. רצועה מעל הכותרת הראשית בשער העיתון מבטיחה להציג את "סטנלי שלא הכרתם", ומפנה לשלל רשימות העוסקות בו. בכפולה הפותחת של הגיליון כותב אלי ציפורי על "פישר האחר". זה שבמפגש סגור עם עיתונאים לפני כחודש "הרים לפתע את קולו בתוקפנות, בחוסר סובלנות, בנימה מאיימת משהו, וסירב להמשיך לענות על שאלות בנושא [הסכסוך בין בנק ישראל לבנק הפועלים]".
ציפורי מכנה אותו בטורו "באבא" פישר, כלומר קדוש (פרימיטיבי ונלעג) בעיני אחדים (פרימיטיביים ונלעגים עוד יותר), ולאחר שהוא מבקר בחריפות את דרישתו להימנע מפיקוח על השכר בבנק שתחת ניהולו, פונה ציפורי אל הכיף הגדול באמת – ביקורת על עמיתיו העיתונאים, "עיתונאי הבית של בנק ישראל", כלשונו.
ציפורי תוהה מדוע עיתונאי הבית אינם מזכירים באף ראיון עם פישר את כהונתו בסיטיגרופ, תפקיד שבו אחז לפני שהגיע לבנק ישראל. באף ראיון? למשל, בראיון עם פישר שהופיע ממש אתמול, ב"דה-מרקר מגזין", שבו התריע פישר מפני הסכנות במדינה קטנה שבה כמה משפחות שולטות במרבית העסקים? כן. למשל בראיון ההוא. ציפורי מזכיר את ניהול הסיכונים הלקוי של סיטיבנק, שעלה לו ביוקר, ניהול סיכונים שהתבצע כשפישר עוד היה סגן יו"ר וחלק מצוות הניהול של הבנק. "אמנם לא בחלק של ניהול סיכונים", מציין ציפורי, בסוגריים, אך מיד ממשיך במתקפתו על פישר. עמוד ליד, סטלה קורין ליבר מכנה את פישר "מלכת אנגליה של ישראל". וזה עוד כלום לעומת המוסף היומי.
שם כבר לא מתעסקים רק במאבק הנוכחי מול שר האוצר, ומבקשים לשרטט עבור הקוראים את דיוקנו הכללי של פישר. ביתר דיוק: להשחיר את דיוקנו. על פני מרבית שער המוסף מופיעה קריקטורה של פישר מביט בדמותו כפי שהיא משתקפת במראה. פישר חנוט בחליפה שחורה, בבואתו לבושה מדי סופרמן. יחד עם הכותרת "פישרמאניה" מרמז השער: נגיד בנק ישראל סובל משגעון גדלות.
בכותרת המשנה לכתבה על פישר [אלה לוי-וינריב ואדריאן פילוט] נכתב: "המאבקים האחרונים גרמו למתנגדיו לטעון שהוא מתנשא ומנוכר, ושהוא נוהג כפוליטיקאי משופשף ויוצר ספינים". בגוף הכתבה נאמר: "האמריקאי המלומד, המעונב, רהוט הדיבור ומוקפד התסרוקת לא 'סופר' אף אחד, חוץ מאת עצמו". "גורם בשוק ההון" מצוטט כך: "האגו מאוד עלה לו לראש". ובפסקה אחרת נכתב: "אף אחד לא ציפה להתנהלות של 'אני ואפסי עוד'".
עירן פאר מצטרף בעמ' 5 עם רשימה הנושאת את הכותרת "האמת מאחורי החזות האנגלוסקסית הקרירה", אבל למען האמת הטון של רשימתו מפויס בהרבה יחסית לאלו שסביבו. יש גם רצועה צרה לצד הכתבה, שם מחווה "גורם בכיר במשק" את דעתו השלילית על פישר, וכבר מוזכרים שמות של מחליפים פוטנציאליים לפישר במקרה שיחליט לעזוב את תפקידו, כפי שהוא מדי פעם מאיים לעשות.
בוויכוח בין בנק ישראל לאוצר, יש לאוצר נימוקים טובים (גם ב"דה-מרקר", אגב, התפרסמו השבוע שני טורים ביקורתיים ביותר על עמדתו של פישר בעימות זה). בוויכוח בין "גלובס" לפישר, "גלובס" עשה אתמול צעד גדול קדימה. כרגע העיתון משדר שלא יקרה אסון גדול אם פישר יעזוב, אבל הטון מתחיל להזכיר מסע דה-לגיטימציה כללי לנגיד. אם אתם מחזיקים בדעה שפישר ביצע מעשה גבורה הכרחי בעימות מול בעלת השליטה בבנק הפועלים, ההתקפה האישית מצד עיתון "גלובס" אמורה להדיר שינה מעיניכם.
ענייני תקשורת
לילך סיגן ממליצה ב"גלובס" לעורך החדש של "מעריב", יואב צור, לנצל את מצוקת העיתון לביצוע מהפכה רבתי: ביטול המוספים כולם וכינוס העיתון לקונטרס אחד, שיכלול ידיעות חדשותיות, כתבות מגזין, דיווחי ספורט וכלכלה ("כמו 'ישראל היום', רק עם תוכן טוב", כלשונה).
רינו צרור כותב הבוקר ב"מוספשבת" של "מעריב" על השלכות התפטרותו של יו"ר רשות השידור: "הושלמה תפיסת המסך הקטן על-ידי המלך החדש". לפי צרור, ערוץ 10 תלוי בהישרדותו בפוליטיקאים. גם הערוץ השני נזקק לתמיכתם, ולגבי ערוץ 1, כותב צרור, "את מי ימנה ראש הממשלה נתניהו לכהונת יו"ר רשות השידור, עדיין איננו יודעים. ברור שמדובר במינוי ישיר שלו, ובהכפפת הרשות לשלטון, נקודה".
אריאל שנבל כתב אתמול, במהדורת הצהריים הדיגיטלית של "מקור ראשון", על גליון הסופרים של "הארץ". שנבל התקנא לא רק ביום החופש שלו זכו עיתונאי "הארץ", אלא בעיקר ביכולתה של האליטה השמאלית-חילונית לגייס כמה עשרות סופרים בולטים למלא את העיתון המייצג אותה.