משחק הזוועות
עם מציאת גופתה של דנה בנט, שנעדרה שש שנים, החלו הטבלואידים לשחק במשחק הדמעות הידוע. עם פענוח הרצח, לקראת הסרת צו איסור הפרסום, התכוננו במערכות לקראת חידושו של משחק ההמשך: משחק הזוועות. המשטרה, שנראה כי באופן מדאיג שיקולים של יחסי-ציבור הולכים ותופסים מקום נכבד במערכת ההחלטות שלה, עזרה לפמפם את ההתרגשות לקראת הסרת הלוט מעל זהותו של הרוצח.
הבעייתיות שבהפיכתה של המשטרה לגוף המייחצן עצמו לדעת באה לידי ביטוי בתקרית אתמול במסיבת העיתונאים: צו איסור הפרסום נקבע עד לשעה 12:00, אז היתה אמורה להינתן הודעת המשטרה. ההודעה התעכבה בכמה דקות, וכתב חדשות ערוץ 2 כרמל לוצאטי החל לדווח על הממצאים. דובר המשטרה התרגז ואיים לבטל את מסיבת העיתונאים. אם כן, המשטרה משחקת בעיתונות וביחסי-ציבור (הרי מי צריך את מסיבת העיתונאים? לא העיתונות, שהמידע ממילא בידיה, אלא דוברות המשטרה), וכשהיא נכשלת במשחק הזה בגלל אותן תכונות שמייחסים לה בעבודה המשטרתית (רשלנות, חוסר אכפתיות, חוסר מקצועיות), היא ממשיכה בערבוב התחומים ומאיימת להשאיר את צו האיסור על כנו. המאיים הוא בכלל הדובר, שהפך פתאום לשוטר, והאיום ריק מתוכן, שכן רק שופט יכול להאריך את הצו. כמה אבסורד נדחס לדקות הספורות הללו.
בכל אופן, אתמול בצהריים, בנאום מגומגם ומקוטע, חשף קצין משטרה את יחיא פרחאן, האחראי לפי המשטרה לרצח שלושה בני-אדם נוספים. הטלוויזיות שידרו בחי, והעיתונים כתבו במת, מחכים ומחכים עד שמכונות הדפוס יסיימו סוף-סוף והמפיצים יפיצו והמחלקים יחלקו. את אנחת הרווחה פרי שמחת השחרור של עורכי השערים ניתן לחוש באופן פיזי ממש: "פסיכופת" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", מודפסת בפונט ענק, מרובע, אימתני, ומתחת לה מרוחה אבחת פס אדום. הכותרת "בלי שום סיבה" מודפסת בפונט מיוחד, עם אפקט תחרה.
ב"מעריב" וב"ישראל היום" הלכו על הכותרת "רוצח סדרתי". גם כאן הפונט ענק, עצום. "רצח למען הריגוש" היא כותרת טור הפרשנות המודפס על שער "ישראל היום". הריגוש הזה מורגש היטב. הוא קורן מדפי העיתון, מכותרת הענק בעמ' 2 ב"מעריב" ("פני הרשע", אותיות אדומות ענקיות), מכותרות ביניים כמו "מסע הרוע" ("ידיעות אחרונות"). הכותרת שמסכמת היטב את הרטט הזה, המכוער, מודפסת בעמ' 3 ב"ידיעות אחרונות": "ועכשיו: גם בישראל".
הפרטים עצמם אובדים בים הדיווחים: פרחאן, יליד 76', מכפר ואדי-חמאם בגליל, התייתם מאביו בגיל חמש, הצעיר בין 13 אחים, מגיל 18 יוצא ונכנס מבתי-סוהר, נחשד או הורשע בשלל עבירות רכוש, אלימות ואונס, אב לשלוש בנות, נשוי לשתיים, לבדואית וליהודייה שנישאה לו והתאסלמה כשהיתה בת 16; היא מי שעל-פי החשד ביצעה איתו כמה ממעשי הרצח, היא מי שהסגירה אותו. תמונתה מופיעה היום בכל העיתונים לצד תמונתו של פראחן. פניה מטושטשות. פרקליטתו של פרחאן מנסה להסיט ממנו את האשמה, טוענת כי הוא אינו שפוי.
האם אפשר לסקר אירוע כזה באופן שפוי? כן. הנה למשל עיתון "הארץ". כמו העיתונים האחרים, גם הוא אינו מתאפק ומקדיש לעניין את הכותרת הראשית שלו, אולם היא לפחות עניינית, וגם מציעה מידע עיתונאי ולא רק זעזוע זול: "עדואן פרחאן, החשוד שרצח עם בת זוגו את דנה בנט ו-3 אנשים נוספים, היה במשך שנים מדובב משטרתי".
לא צריך פיס בחיים
במוסף "גלריה" כותבת מיה סלע על תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס (צרצרפיס), שבאה כעת לסיומה. במסגרת התחרות התבקשו המשתתפים לשלוח ב-SMS סיפור שאורכו עד 140 תווים. סלע מדווחת על הביקורת שהוטחה בתחרות, שבה נדרשים "לסמס סיפור כמו שמסמסים לריאליטי", ומראיינת את השופטים בתחרות, המתמודדים עם הביקורת.
כך למשל אומר אחד מהם, תומר ליכטש, שהוציא לאור ספר שירים הכתובים כל אחד בשלוש שורות בלבד: "המגבלות הן סוג של משחק [...] המגבלה איפשרה לי לחשוב על קצב. בכלל, מגבלה היא תנאי יסוד לכל אמנות. לציור יש בד שעליו הוא מתקיים, וכך גם ל-SMS שמגביל אותנו בתווים. המגבלה גורמת לנו לחשוב יותר על המלים". יורם קניוק, גם הוא שופט בתחרות, העיד כי סיפורים רבים עסקו בשואה ובמוות ומצא בכך נחמה, שכן "דרך זה אפשר לראות מה באמת מעסיק את האנשים, וזה לא 'כוכב נולד' ו'הישרדות' ו'האח הגדול'. אהבה מעסיקה אותם וחמלה וכאב".
הכתבת והשופטים בתחרות הודפים בקלות את הביקורת הריאקציונרית והטכנופובית על עצם קיומה של תחרות ספרותית המערבת טלפונים סלולריים, אולם אינם מתמודדים כלל עם הביקורת על כך שתחרות ספרותית רוכבת באופן ציני על גבו של טרנד (טוויטר) במטרה לקצור דיבידנדים של דעת קהל חיובית למפעל של הימורים ומשחקי מזל. על הבעייתיות של היות מפעל הפיס מפעל התומך בתרבות ואמנות כתב כבר נועם יורן (וגם כאן).
האורתודוקסיה של הקפיטליזם
"נתניהו שבר את לוחות הברית שהוא כתב", זו הכותרת שנבחרה לראיון השער של המוסף "מרקר ויק"; ציטוט של שר האוצר לשעבר רוני בר-און, המקפל בתוכו באופן נפלא את השבר הדתי כמעט של הימין הכלכלי ושל שופרו העיתונאי.
(אגב, בעמ' 24 של המוסף מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", כנראה במסגרת הסכם שיתוף – או קניית – התכנים בין "הארץ" לקבוצת "טיימס", אלא שהכתבה הזו פורסמה כבר ב"מעריב", באמצעות טריק ידוע המאפשר לכתבים ולעיתונים להביא כתבה מעיתון אחר בלי לשלם עליה: ציטוט עקיף. הכתבה עצמה היא וידוי מהמם של כתב בעיתון הנחשב לחשוב בעולם, המספר כיצד איבד את הונו כשהתפתה לקחת משכנתא מנופחת. תחום הכיסוי של אותו כתב? כלכלה).
אדריכלות
עוד היום במוסף "גלריה": דיווחים של נועם דביר על הנעשה בתחום האדריכלות. באחרונה החלו במוסף להקדיש עמודים שלמים לכיסוי עקבי של הנעשה בעולם האדריכלות, ו"גלריה" הוא, נכון לעכשיו, הבימה היחידה בעיתונות העברית לחדשות בתחום החשוב והמעניין הזה. נכון שכמה מהידיעות לקוחות ממחוזות הקוריוז ("כמה מונומנטים אדריכליים ידועים זכו השבוע לגרסת לגו זעירה") והיו יכולות להופיע גם במדורי "מהנעשה בעולם" בטבלואידים, ונכון שידיעות אחרות מדיפות ניחוח יחצני, אולם אלו, יש לקוות, רק חבלי לידה.
הראשון בבידור
על חקירת תקיפתה של שירה מרגלית, סמנכ"לית הזכיינית רשת (ותקיפתם של מנכ"ל קשת אבי ניר וסוכן השחקנים בועז בן-ציון), הוטל צו איסור פרסום. התקשורת רחשה וגעשה משמועה שלפיה המשטרה חוקרת את הבדרן דודו טופז בחשד למעורבות במעשה. הלחץ על צלעות העיתונאים הביא לפרסום ידיעות מטופשות כמו זו של "גלובס" אתמול ("בשעות האחרונות מתפתח מחול של שמועות ושביבי מידע על הקשר בין תקיפות אבי ניר ושירה מרגלית, שצו איסור פרסום אינו מאפשר לפרטם"), או לתהיות מעניינות כמו זו של כתבת "דה-מרקר" איילה צורף, ששאלה בטוויטר אם פרסום שם החשוד בטוויטר יהיה הפרה של הצו.
מי שהפר את הצו לבסוף לא היו עיתונאים, בעיתון או בטוויטר, אלא טופז עצמו, שהתראיין לכל כלי תקשורת בישראל וטען כי הוא כלל אינו קשור למקרה וכי היה סמוך לתקיפה בעת התרחשותה רק כי גרושתו גרה שם. טופז מכחיש כי נחקר במשטרה, ושכר בינתיים את עו"ד ציון אמיר ("נבהלתי מהשמועות"). המשטרה אינה מאשרת ואינה מכחישה ומסתפקת בתגובה לקונית כי על החקירה מוטל צו איסור פרסום. ב"ידיעות אחרונות", שמקדם את עניין טופז לראש השער שלו, מודפס בכפולה המוקדשת לעניין תצלום מטושטש של טופז שנראה כאילו נקלט במצלמת אבטחה. זו מניפולציה שפלה, וגם שקופה: הכיתוב מעיד כי מדובר בצילום ארכיון.
ב"ישראל היום" בוחרים בצדקנות: על השער מסגרת אדומה תחת הכותרת "לקוראינו": "מערכת 'ישראל היום' מכבדת את צו איסור הפרסום שהוצא בעניין תקיפת בכירים בתקשורת, ולכן אנו נמנעים מלפרסם פרטים בפרשה, עד שיותרו לפרסום". מעניין אם במערכת "ישראל היום" יש היכן שהוא אורווה נעולה.
ענייני תקשורת
"עיתונאים הם לעתים קרובות שק החבטות של מדענים או אינטלקטואלים. הם רואים בהם יצורים שטחיים שאינם שולטים במידע, אבל יודעים היטב לסלף אותו, להוציא אותו מהקשרו ולשלהב באמצעותו יצרים ורגשות. עיתונאי שיקרא את ספרה של אליזבת קולברט יאבד די מהר את תחושת הנחיתות מול הקהילה המדעית" (צפריר רינת כותב על הספר "רשימות מאזור אסון", מוסף "ספרים" של "הארץ")
"הייתי מת שייתנו לי לפרסם בנק אבל נותנים למודי, שהוא אפילו לא שחקן, או ליאיר לפיד, הצבר האולטימטיבי. נראה לך שאני אפרסם בנק ויאיר לפיד את מגה?" (השחקן יגאל עדיקא מתלונן על קיפוח, "העיר")
אחרי "ישראל היום" (שלשום) ו"כלכליסט" (אתמול), היום מכוסה גם שער "הארץ" במודעה.