יהודים דתיים מקיימים את מצוות העומר בשדה ליד מודיעין (צילום: נתי שוחט)

באמת שכחו את גלעד

אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על ידיעה קטנה בעמ' 2 של "הארץ", ש"עשויה לצמוח במהלך השבועות הקרובים עד שתתפוס את רוב העמודים הראשיים בעיתונים לאורך ימים ארוכים". כותרת הידיעה היתה "מטה המאבק למען שחרור שליט מחדש פעילותו". לא עברו 24 שעות, והכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "שכחו את גלעד" (כותרת המשנה: "המטה למען גלעד שליט: הממשלה מפקירה אותנו").

כזכור, בשלהי כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ניהלו כלי תקשורת רבים מסע קולני למען קיומה של עסקת חילופי שבויים ושחרור שליט. פרסיקו ריאיין כאן אחת מהיחצניות והיחצנים שעמדו מאחורי המסע ("לטוות את הרגש", 16.3.09). מה שעלה מן הראיון, ומה שנטען כאן ב"העין השביעית" באותה תקופה, הוא כי התגייסות התקשורת לקמפיין לשחרור שליט נובעת מכך שהיא מופעלת – או מניחה לעצמה להיות מופעלת – על-ידי גורמים חיצוניים, במקרה הזה הלובי שהתגבש סביב משפחת שליט.

ההתגייסות הזו הביאה לכך שלא נערך דיון ציבורי ראוי בשאלת כדאיותה של עסקה, היא רשמה שיאים של טעם רע בשימוש באמצעים סנסציוניים ואמוציונליים, אבל היא בעיקר חשפה את חולשתה של התקשורת המופעלת כמריונטה. להגנתם טענו כתבים ועורכים בפורומים שונים כי ההתגייסות היתה לטובת המטרה, ללא שום קשר למניפולציות של יחסי-ציבור. עיתוי הפרסום של הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום מוכיח כי הטענה הזו אינה נכונה. עניינו של גלעד שליט עלה לכותרות ברגע שיחצנים לקחו את עניינו לידיהם. זוהי הוכחה חותכת לכך שסדר היום אולי מוכתב על-ידי התקשורת, אבל התקשורת אינה מכתיבה את סדר יומה.

שניים אוחזין

הכותרת הראשית של "מעריב" היום היא "תוכנית ההתשה". התוכנית היא "התשובה של תושבי המאחזים לאיום הפינוי". בין השאר כוללת התוכנית "הקמת שני מאחזים במקום כל אחד שיפונה, שליחת מאות נערים להקמת צריפים [...] קמפיין אישי נגד נתניהו, לחץ על ישראל-ביתנו וש"ס". החשיפה של רועי שרון ראויה לכותרת, ומזכירה כי העיתונים האחרים לא הצליחו להעמיד מול "מעריב" מתחרה רציני בכיסוי המתרחש בהתנחלויות.

סוגיית המאחזים מגיעה גם לשער "ידיעות אחרונות", בצורה מעט יוצאת דופן. העיתון, שחיפוש בגוגל יניב אינספור ביטויי שנאה ושטנה כלפיו על היותו שמאלני מדי (כמו כלפי כל כלי התקשורת המרכזיים האחרים), עושה היום שירות לציבור המתנחלים ומציג – כפי שרק הוא יודע – את הצד שלהם בוויכוח על עתיד ההתנחלויות. על שער העיתון מודפס צילום גדול ממדים של זוג צעיר ונאה ושני ילדיו הקטנים והחמודים. הכותרת היא "אנחנו הריבוי הטבעי". כפולת העמודים 5-4 מוקדשת לזוג (אורן ועדי רונד) ולילדיו, והיא מכילה צילום שלהם "בקרוואן בעופרה" תחת הסלוגן "כאן גרים בצפיפות".

הידיעה הראשית של "הארץ" היא בליל של נושאים מדיניים. הכותרת הראשית היא "ארצות-הברית נגד נתניהו: מעמדה של ירושלים יוכרע רק במשא-ומתן". כותרת המשנה מסתיימת כך: "נתניהו סקר בישיבת הממשלה את ביקורו בארה"ב והצהיר: לא נקפיא את הבנייה בהתנחלויות". חלק גדול מהשער מוקדש לצילומים מנתיבי איילון ולדיווח על פקק שהיה שם אתמול. באמת.

הפתרון והמחיר

היום בעמודי הדעות של "ישראל היום" מתייחס יעקב עמידרור להכרעה בסכסוך האתני בסרי-לנקה. לפי עמידרור, נצחון הממשלה על המורדים הטמילים מלמד כי הטרור הוא בר-הבסה. "נמצאה ההוכחה: רבותי, אפשר לנצח טרור", מכריזה כותרת המאמר. מה הסוד? "ממשלה נחושה" ש"מוכנה לשלם את המחיר" ותחסל את הטרור במהלך צבאי (עמידרור מדגיש כי אחר-כך יידרש בכל מקרה פתרון מדיני למיעוט המובס). מהו המחיר? בסרי-לנקה נהרגו בסכסוך בשנה האחרונה כ-7,000 איש. ב-25 שנות הסכסוך כ-80 אלף איש.

The times they are changing

הכותרת הראשית של העיתון הכלכלי "דה-מרקר" עוסקת היום בירידת שער הדולר בישראל. הכותרת היא ציטוט של "בנק ישראל": "אנחנו לא נבהלים מצניחת הדולר". הבנק, כך אומר לעיתון מנהל מחלקת המטבע בבנק ישראל, ימשיך לרכוש דולרים "כדי להגדיל את יתרות המט"ח של ישראל" – זו "המטרה המוצהרת" לפי מוטי בסוק, הכותב טור פרשנות לראיון – וכדי "להביא לפיחות נמרץ בשקל מול הדולר, כדי לסייע ליצוא הישראלי".

הבנק מחזיק כעת ב-45 מיליארד דולר. הראיון עם מנהל מחלקת המטבע, בארי טאף, נפתח על-ידי המראיינים מירב ארלוזורוב ואיתן אבריאל, מבכירי העיתון, בתזכורת: "מנהל ההשקעות הגדול ביותר בישראל אינו יושב בסיטי של תל-אביב, אלא דווקא בירושלים". זו תזכורת המכוונת בעיקר לצריכה עצמית: המדינה עדיין חזקה וגדולה יותר מהשוק הפרטי, בניגוד לאווירה ששררה לפעמים בעיתונים הכלכליים בתקופת הגאות האחרונה. את התזכורת האחרת מספק טאף עצמו, והעורכים מעלים אותה לכותרת המשנה: "לדבריו, בנק ישראל ימשיך לקנות דולרים גם בלי יעד מוגדר: 'זה לא מדע מדויק'".

מחיר התהילה

אהוד אולמרט לא חיכה הרבה זמן. הכותרות על התפטרותו באמצע קדנציה שכללה שתי מלחמות שנויות במחלוקת ושורה של חשדות לשחיתות עוד לא הספיקו לדהות במחסני הדגים, וראש הממשלה לשעבר כבר עושה לבתיו הרבים.

בתחילת החודש התבשרנו כי אולמרט מכר את המוניטין שלו (לא המפוקפקים, השניים) לחברת הרצאות אמריקאית, שמציעה כעת את הידע שרכש בשירות הציבור למכירה בשוק הפרטי במחיר של עשרות אלפי דולרים להרצאה (לפי הערכות). אתמול הודיעו לנו כי אולמרט פתח חברת ייעוץ שתרתום תמורת שכר את הקשרים שצבר בשירות הציבור לטובת אנשי עסקים פרטיים שיהיו מוכנים לשלם (החברה תפעל כנראה בעיקר באפריקה, חבר המדינות והמפרץ הפרסי).

היום ב"דה-מרקר" כותבים צבי זרחיה, ליאור דטל ואורה קורן כי הציבור ישתתף במימון מחצית מעלותם של המשרדים היוקרתיים ששכר אולמרט לחברת הייעוץ החדשה והפרטית שלו. התגובה של אולמרט לידיעה, כמו גם לידיעות האחרות, היא "אני אדם פרטי".

גירים באמת מסרטנים

הידיעה הבאה היתה צריכה לקבל כותרות גדולות יותר, כך נדמה לי, ולו משום שהיא מאששת אגדה אורבנית בת עשרות שנים. היום בעמ' 4 של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח משה רונן על פסק-דין המכיר בכך ששימוש תדיר בגירים (כאלו המשמשים לכתיבה על לוח בבתי-הספר) קשור למחלות ריאה קשות ולגידולים סרטניים.

שתולבקיסטים

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לשוט על גלי תחקיר הטוקבקים שלהם. הפעם הריקושטים מגיעים לשער מוסף "ממון" (וזוכים גם להפניה בשער הראשי). הכותרת הראשית היא ציטוט של יו"ר ועד העובדים מיקו צרפתי: "חברת החשמל חצתה קו אדום". כזכור, ביום שישי פורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבת שער של שחר גינוסר, שחשף כי הנהלת חברת החשמל שכרה משרד יחסי-ציבור (גוב-קורטין) כדי שבין השאר יכתוב טוקבקים מזויפים בכתבות רלבנטיות באתרי אינטרנט שיתמכו בהנהלה וישליכו רפש ביריביה (משרד האוצר, הממשלה, ועד העובדים ועוד). הכפולה הפותחת של "ממון" מביאה את התגובה החריפה של יו"ר ועד העובדים ומדווחת על כך שמחר ייערך דיון בעניין בוועדת הכלכלה של הכנסת.

פרשת הטוקבקים השתולים מעניינת מאוד מבחינה תקשורתית: משרדי יחסי-ציבור העוסקים בכתיבת טוקבקים מזויפים אינם תופעה חדשה. כתבו על כך כבר לא מעט פעמים, ובכל זאת, מעולם לא התעורר כזה הד ציבורי (שהדיו עוד יישמעו, כאמור) בעקבות פרסום בעניין. מדוע זה קרה דווקא עכשיו? התשובה ברורה: משום שהנושא חרג ממדורי הטכנולוגיה והאינטרנט לשער המוסף הפופולרי של העיתון הנפוץ במדינה. יש כאן, אם כן, הוכחה מעניינת נוספת לכך שהאינטרנט, אותה זירה שבה מתפרסמים הטוקבקים שהם מושא הסיפור, עדיין לא יכול "להרים" סיפור וליצור הד כמו העיתונות המודפסת. כמובן שאז מתעוררת שאלה אחרת: כיצד זה שהסיפור הזה, ה"טכנולוגי" וה"אינטרנטי", מגיע להיות כתבת שער במוסף בעל סדר יום פופולרי ומיושן?

אצלנו כתבו על הפרשה עידו קינן ("השתולבקיסטים של חברת החשמל") ויובל דרור ("חלק מהרעש").

פועלים: התקשורת

סבר פלוצקר משיב היום לעמוס שוקן בטור הפותח של מוסף "ממון". כזכור, בשבוע שעבר כתב שוקן, במאמר "העיתונות של דנקנר", נגד ההתקרנפות, לדעתו, של התקשורת בפרשת הפועלים, שבמהלכה צידד עיתון "דה-מרקר" באופן מובהק ברגולטור ולא בבנק. ההתקפה האישית היחידה – לצד אזכור שמות העיתונים המתחרים והאתר של יואב יצחק – היתה על העיתונאי סבר פלוצקר:

"סבר פלוצקר התראיין ביום שישי לפני שבועיים ואמר: 'היום אין מנוס [...] הפיקוח על הבנקים לא יכול להתקפל. אם בנק ישראל יתגלה כנמר של נייר, זה יהיה אסון למערכת הבנקאות, פשוט אסון'. בסוף אותו שבוע עבר פלוצקר חינוך מחדש, ומיד ביום ראשון אחר-כך פירסם דברים מדהימים: 'כתבתי לא פעם כי הקרב המתוקשר יכול להיגמר רק לשביעות רצונו המלאה של בנק ישראל [...] אך המושג 'שביעות רצון' גמיש ופתוח לפירושים. האם, למשל, הסכמתה של אריסון למינוי סגן יו"ר חדש [...] סמכותי ומקובל על כולם תשביע לגמרי את רצונו של הנגיד פישר? ואולי רצונו של בנק ישראל יבוא על סיפוקו בנכונות של אריסון לצרף לגרעין השליטה שלה משקיעים נוספים [...] ולהעמיד את היו"ר דנקנר במבחן של דירקטוריון חדש עד תום כהונתו המלאה בעוד כשנה וחצי? משקיע כזה עשויה להיות גם ממשלת ישראל'".

היום עונה פלוצקר, בלי להזכיר את השם המפורש "שוקן" או "דה-מרקר" אפילו פעם אחת:

"יש משהו פתטי ולא אמין בעיתונים המגויסים כאיש אחד לעניין אחד, המכריזים על עצמם כיודעים את כל האמת וכצודקים תמיד, המופקדים מטעם עצמם על טוהר המחשבות והמידות, והמעזים להכפיש בקלות מי שחולקים על עמדותיהם ולייחס להם מניעים אפלים, אישיים או כספיים. להם אין הרי שום אינטרסים, הם מלאכי שרת. הם גם לעולם לא מודים בטעויות, אפילו לא בטעויות שכבר זועקות לשמים".

פלוצקר מפרט את הטעויות הזועקות לשמים, לדעתו, של "מוסף כלכלי אחד לעיתון יומי אחד": תמיכה במינויו של אברהם הירשזון לשר אוצר בשל עמדותיו הימניות; הטפה לאמץ את "התרבות הכלכלית-חברתית שלוחת הרסן של וול-סטריט". עוד הוא מוסיף כי ב"ידיעות אחרונות" אין אילוצים כלכליים, אין התערבות של המו"ל ואין "משמעת רעיונית" שכופה העורך או המו"ל. לסיום הוא משווה את שוקן ו"דה-מרקר" למשטרים סטליניסטיים ודיקטטוריים שבהם "הכל מוכתב מראש". כך זוכה "דה-מרקר" לכתר הקפיטליסט הדורסני והסטליניסט הדורסני באותו מאמר (כידוע לתלמידי ההיסטוריה, זו אינה קביעה מופרכת כלל וכלל).

ומה לגבי עצם העניין? פלוצקר מזכיר כי הפתרון שהוא הציע לפרשת הפועלים היה דרסטי ובהחלט לא מתחנף לאריסון – הלאמת הבנק – וכי אף שאינו חולק על דעתו של פישר, הרי שהוא מתנגד עקרונית להחלפת מנכ"לים על-ידי הרגולטור משום שזהו "משחק כסאות מוזיקליים בצמרת קהיליית העסקים והפקידים הישראלית". נראה שאפשר בהחלט ליישב את הדברים הללו עם הציטוט המקוטע שהביא שוקן במתקפתו על פלוצקר.

ידיעת תקשורת אחת

איילה צורף מביאה ב"דה-מרקר" נתונים של חברת המדידה קומסקור, ולפיהם נכון לתחילת מאי יש בישראל 51 אלף גולשים "שונים" שנכנסים לאתר טוויטר; "שיעור גבוה במאות אחוזים מכמות האנשים שנכנסו לטוויטר בינואר-מרץ", ונתון גבוה מהנתונים שהציג סקר TIM לפני כשבועיים.