משתלם לגדף
לפני יומיים יצא נחמיה שטרסלר מגדרו כדי לגדף את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בשל זיגזוגיו בגזרה הכלכלית. "עושה במכנסיים", נזכיר, היתה הכותרת למאמר הדעה החריף שכתב. הבוקר, בשער "הארץ", מופיעה הפניה לראיון שהעניק לו נתניהו (ראיון ראשון לעיתונות המודפסת מאז נבחר לתפקידו?).
לא שיש בראיון גילויים דרמטיים. "המטרה שלי היא להשיג יציבות וצמיחה, תוך כדי שמירה על הביטחון", אומר נתניהו לשטרסלר. הנכונות של ראש הממשלה להתראיין דווקא למבקרו החריף ביותר בעיתונות מלמדת דווקא על תקפותה של האבחנה הביקורתית על היותו של נתניהו לחיץ. שטרסלר כנראה הגיע למסקנה דומה, והבוקר, בטור המתפרסם לצד הראיון הבלעדי, הוא מכנה את הפחד של נתניהו מפני פרישת ברק מהממשלה בתואר "פתטי" ומבקר עוד "הישג מפוקפק" של ראש הממשלה. ראיון נרחב לגליון שבועות בפתח?
משעמם היום
זה היה צפוי, ובכל זאת מעציב לראות זאת מתרחש. "ישראל היום", העיתון הססגוני והבוטה, שניהל מלחמת חורמה בראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הפך למשעמם. עם כל הבעייתיות שליוותה את האופן שבו סיקר את הממשלה הקודמת, יש להודות כי מבחינה אנתרופולוגית היה משהו מרענן ברוח המשוחדת והמוטה לחלוטין שהביא עימו העיתון. אבל כעת, במקום כתב פלסתר, מופיע כתב הגנה. ככה זה כשתפקידך הוא לסוכך על הראש במקום לעודד את עריפתו.
בארה"ב, לקראת סוף כהונתו של הנשיא בוש, החלה רשת פוקס-ניוז לפגר, לראשונה זה שנים, אחר נתוני הצפייה של רשת CNN. פוקס, שעשתה את פריצתה הגדולה על חשבון קלינטון, נסוגה אט-אט ככל שהפופולריות של בוש שיפשפה את התחתית. הצטדקויות לא מוֹכרות כמו התקפות, התקפות על האופוזיציה אינן מרשימות כהתקפות על השלטון, וגם תופי המלחמה לא יכולים לרעום לנצח. רק כעת, עם כניסת אובמה לבית הלבן, חווה פוקס לבלוב חדש (בין היתר עם ליצנים שגורמים גם לביל אוריילי להיראות עיתונאי מיושב בדעתו).
גליון "ישראל היום" הבוקר הוא עדות אופיינית למהפך שעבר על העיתון, ורמז לקראת הבאות. נתניהו, נזכיר, עבר ממש כעת את המבחן השלטוני הראשון שלו, ובקושי רב. הכותרת הגדולה ביותר על השער מוקדשת ליישור ההדורים בין הרמטכ"ל לראש הממשלה – "הרמטכ"ל: אני מתנצל" (מובן שבשער גליון אתמול לא היה כל רמז להתקפה של הרמטכ"ל). הכפולה הפותחת בעיתון היא שיר הלל לאחד התקציבים שספגו את הביקורת הרבה ביותר בשנים האחרונות, גם מטעם שותפות לקואליציה.
לרוחב כל חלקה העליון של הכפולה מודפסת הכותרת "נתניהו ועיני: מרוצים" . מתחתיה מתפרסמת ידיעה מאת זאב קליין, הנקרא בעיקר כאילו הוא הדובר של נתניהו ושטייניץ. שרגא ברוש תורם את חלקו בטור אוהד לתקציב ("אכן, תקציב היסטורי"), וידיעה קטנה בטור הצד מופיעה תחת הכותרת "תקציב החינוך יגדל במאות מיליוני ש'".
דן מרגלית, שלזכותו ולזכות העיתון ייאמר כי הוא בכל זאת מבקר את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה, עושה זאת אי-שם בעומק הגיליון, בטורו השבועי שבעמוד דעות (עמ' 30). בטור הפרשנות שלו המופיע בעמודי החדשות (עמ' 5) הוא כותב דווקא על התנצלות הרמטכ"ל והתפטרות בלינקוב. זאת ועוד, הטקסט שנבחר להופיע באופן מודגש במרכז המאמר הביקורתי של מרגלית מחלץ מהרשימה דווקא את המשפט היחיד שאינו ביקורתי כלפי נתניהו ושטייניץ, אלא כלפי "נערי האוצר". קיצורו של דבר, ההטיה ב"ישראל היום" עדיין בולטת, אבל היא פחות מתגמלת את הקורא צמא הדם.
הניצוד הפך לצייד
המאבק בין בנק הפועלים לבנק ישראל הפך אתמול רשמית גם למאבק דו-צדדי בין הפועלים ל"הארץ". דני דנקנר, יו"ר הבנק, תקף באופן ישיר את העיתון מעל במת ועידת שוק ההון של "גלובס". זהו מהלך חריג, ולמען האמת, גם מדאיג. אחד האנשים החזקים במשק מבקר את מי שתפקידו לבקר אותו. אם פורסמו עובדות שקריות לגבי דנקנר ב"דה-מרקר", היו"ר מוזמן להגיש תביעת דיבה. אם לא, עליו להפנים כי תפקידה של העיתונות לחשוף מחדלים ולהביאם לידיעת הציבור, ולא להיות כלי שרת בידי בעלי ההון. בלי קשר לסיבות שהביאו את "דה-מרקר" לנקוט קו לוחמני, ראוי שעיתון ימתח ביקורת על יו"ר בנק המתבקש לפנות את מקומו על-ידי הרגולטור, אך ממאן לעשות זאת.
במוסף "עסקים" של "מעריב" מקדישים תשומת לב לסיבות שהביאו את "דה-מרקר" לתקוף את יו"ר הפועלים. חני יודל מפרסמת כתבה בעקבות ראיון שהעניק מו"ל "הארץ" לתוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב'. הכתבה מופיעה תחת כותרת הגג, "האם מו"ל 'הארץ'' חשף את המניעים מאחורי הסיקור המגמתי ב'מארקר'?", ונפתחת בשאלה, "האם תכניו של העיתון הכלכלי 'דה-מרקר' מקבוצת הארץ מושפעים ישירות מאינטרסים מסחריים?", שעליה עונה יודל בחיוב.
על מה הכל מתבסס? על כך שמו"ל הארץ" הודה בשידור כי בנק הפועלים אכן לחץ להקטין את האשראי לעיתון והחרים אותו בפרסום תקופה ארוכה. השאלה שאינה נשאלת בכתבה היא מה קדם למה. כלומר, מדוע החרים הפועלים את "הארץ" בפרסום. נראה כי להבדיל מהגישה של "מעריב" לפרשת בנק הפועלים, שבה נותר עוד שמץ של הגינות עיתונאית, כשזה נוגע למתחרים הישירים הכל מותר.
אגב, את עיקרי הנאום שנשא אתמול יו"ר בנק הפועלים בוועידת שוק ההון של עיתון "גלובס" ניתן לקרוא הבוקר על פני עמוד שלם בעיתון "כלכליסט", שמקבל הפניה מהשער. הנה עדות נוספת לעמדה הברורה שתפס "כלכליסט" במאבק הנוכחי בין דנקנר ושרי אריסון לנגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים.
אף שאירגן את הוועידה, "גלובס" אינו מוזכר בשמו בדיווח ב"כלכליסט". מי שמוזכר הוא מושא ההתקפות של דנקנר – העיתון הכלכלי מבית "הארץ", "דה-מרקר".
כלומר, לא בדיוק. כמעט. פליטת מקלדת פרוידיאנית הביאה לשיבוש קל בשם העיתון המתחרה. כשמצוטט החלק שבו דנקנר התייחס ישירות ל"כלי תקשורת מאוד מסוים, שפעם העיד על עצמו שהוא מיועד לאנשים חושבים", נפתחים בדיווח של "כלכליסט" סוגריים שבהם מוסבר כך: "דנקנר מתכוון למוסף הכלכלי של 'הארץ' דר-מרקר". על מקלדת המחשב הרגילה, האות ה"א אינה צמודה לאות רי"ש. אולי ב"כלכליסט" משתמשים במקלדות מיוחדות. מכל מקום, לבטח יש מי שמסוגל להתענג לאורך שעות ארוכות מהניחוח הגרמני העולה מהחלפת הה"א ברי"ש.
משקמים, מצנזרים
במדור החוץ של "הארץ" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"גרדיאן" [טניה בראניגן] על ניצולי רעידת האדמה בסין, שנה לאחר האסון. הכתבה מתארת את תהליכי השיקום של הניצולים, תחת הכותרת "בעידוד הממשל, ניצולי הרעש בסין ממשיכים הלאה". למי שקורא את הכתבה מומלץ לזכור את המגבלות שמטילה סין על עיתונאים הפועלים בתחומה. רק לאחרונה פורסם סרטון וידיאו המתעד את הצנזורה שמטילים סוכני הביון הממשלתיים על כתב המנסה לראיין אחת מניצולות רעידת האדמה.
ענייני תקשורת
כתבת השער בעיתון "העיר – תל-אביב" מוקדשת להתפטרות עורכי "מעריב" דורון גלעזר ורותי יובל. כותרת המשנה המופיעה על השער, חצופה במידה מקומונית ראויה – "את הנייר הזה נמרודי יתקשה לבלוע". הילו גלזר פורש את הרקע להתפטרות תוך שהוא מצביע על המתח ההולך וגובר בתקופה האחרונה בין המערכת להנהלה, בין גלעזר ויובל ובין המנכ"ל רוני קליינפלד, ובינם לבין הדירקטוריון. בין היתר, נטען, המתח עלה גם מאי-הסכמות על רקע פוליטי. עומר שוברט, מבקר המדיה של העיתון, מוסיף טור פרשנות מעניין על עלילות גלעזר ויובל, או "רותי ודורון", כפי שהוא מכנה אותם, ב"מעריב". השורה התחתונה ששוברט מציע – "'מעריב' לא הצליח להפוך לרותי ולדורון ולקבל את תו התקן האיכותי". לדבריו, "זה סיפור עצוב ברמה המהותית. הוא מוביל להכרה שלאיכות ולאינטליגנציה אין היום כמעט השפעה במוצר שפונה להמונים".
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי החלה התארגנות בקרב עורכים ב"מעריב" בניסיון להותיר את גלעזר ויובל במשרתם. עוד מדווח כי תפקיד העורך הוצע לדובר צה"ל אבי בניהו, שככל הנראה סירב (ל"דה-מרקר" הוא עונה במשפט: "אני דובר צה"ל. רות סוף").
רביב דרוקר מתראיין למוסף "סופשבוע" של "מעריב", המופץ היום למנויי העיתון [רונן טל]. דרוקר מעיד על עצמו כך: "אני לא אנטי-ממסדי אמיתי. אני עובד בערוץ 10. לא באיזה אתר אינטרנט שכוח אל שקורע את הממסד", ומתייחס גם לתביעת הדיבה שהגיש נגד "ידיעות אחרונות" בעקבות הכתבה הביקורתית שפורסמה על אודותיו במוסף "7 לילות". "שלא יגידו לי שבעיתון עוטפים דגים וכולם שוכחים. הכתבה כן גורמת נזק", אומר דרוקר. בכתבה ההיא, נזכיר, כונה דרוקר "חפיף דרוקר", ובפני כתב "מעריב" הוא מעיד כי "'ידיעות' פגעו בי. הכי אני רוצה לראות את עצמי כעיתונאי יסודי, מקצוען, כתב רציני, והם האשימו שאני חפיף". יחד עם זאת, בתשובה לשאלה על היכולת לבצע עבודה עיתונאית במדיום הטלוויזיוני, מודה דרוקר כי "יש חפיפניקיות מובנית בתוך המדיום", ומסביר כי "המדיום מעודד שטחיות".
רותה קופפר מדווחת ב"הארץ" כי פעיל הימין נעם פדרמן הגיש תביעת דיבה נגד "ארץ נהדרת" בשל מערכון שבו הוזכר.
במסגרת סקירת התקציב בעיתון "דה-מרקר" מדווחת אופיר בר-זהר כי הוחלט שזכייניות הטלוויזיה המסחריות יוכלו לקבל רשיונות שידור החל מ-2012.
במגזין "דה-מרקר ויק" כותבת איילה צורף על שיטה חדשה של אנשי פרסום המבקשים לשווק מוצרים לקהל צעיר ולזכות בהדים חיוביים – פנייה ישירה לבלוגרים ועיתונאים בני עשרה, המודים כי לא יכתבו בביקורת על מי שנותן להם כבוד.