ההילולה במירון, אתמול (צילום: מתניה טאוסיג, פלאש 90)

תקציב בקבלנות

"התקציב והסקנדל" ("ידיעות אחרונות"), "אובדן שליטה" ("מעריב") – הכותרות הראשיות היום לא משאירות מקום לספק: חוסר שביעות הרצון של העיתונות מההתנהלות סביב התקציב הופך לתחרות השלכת עגבניות. גל האזהרות והחששות שהעלו פרשנים מיום שנבחר נתניהו – על אופיו הלחיץ, על הבלגן בלשכתו, על מינוייו התמוהים, על התנהלותו הגחמנית – הלך והתגבר השבוע והגיע היום לשיא (שאי-אפשר שלא לנחש שיישבר מחר).

התבטאויות של הרמטכ"ל ושל הממונה על התקציבים באוצר, רם בלינקוב, הן החדשות שסביבן סוער היום מחול השדים של העיתונאים. שתי ההתבטאויות מעטרות את חלקו העליון של שער "ידיעות אחרונות", זו מול זו: "הרמטכ"ל אשכנזי לנתניהו: אנחנו לא עובדי קבלן. אתה לא מקבל? אל תקבל"; "ראש אגף התקציבים באוצר: 'זה שוחד, רה"מ הלך הביתה על פחות מזה'". ב"הארץ" הסתפקו ברמטכ"ל לכותרת הראשית: "התקציב: הרמטכ"ל נזף בנתניהו ואחר-כך התנצל". עילת התפרצותו של הרמטכ"ל: "דרישת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון, בין השאר באמצעות העלאת גיל הפרישה של אנשי צבא קבע שאינם לוחמים" (מוטי בסוק ועמוס הראל).

"מריחים חולשה" היא כותרת מאמרו של נחום ברנע, שמתייחס לאמירות החריפות כלפי ראש הממשלה ותולה אותן בכך שהפקידות הבכירה מריחה את חולשתו. אם הממונה על התקציבים יודע להריח חולשה, על אחת כמה וכמה עיתונאים, והם מסתערים היום על נתניהו. ב"מעריב" כותרת טורו של בן כספית היא "אווירת סוף קדנציה". "בלגן מוחלט" היא כותרת הטור של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", שפותח כך: "ספק אם משלה בירושלים ממשלה שהצליחה לשרוף ולחסל את עצמה כה מהר כפי שעשתה זאת ממשלת נתניהו השנייה". פלוצקר כותב על הזיגזוג של שר-העל לאסטרטגיה כלכלית, שהחל עם תוכנית חירום כלכלית "בנפנוף ידיים ממיתון לתנופה", המשיך עם תוכנית "באזיקי חוק ההסדרים", אחר-כך עם תוכנית שלישית "כל הגזירות עליהן חלמו באוצר", רביעית: "מה שתגיד, עיני", וכעת החמישית, "הכל למען הקואליציה".

הביקורת של פלוצקר קשה וכואבת והיא מצדיקה את תלונתו של בלניקוב אחרי שנתניהו חזר בו לכאורה מכל מה שהבטיח. בד בבד קורא פלוצקר לנתניהו לפטר לאלתר את בלניקוב, משום שדבריו הם בגדר המרדה. כותרת הטור של רפי רוזנפלד ב"מעריב", "כל אחד צריך סטירה", מתווה גם היא קו שלפיו אין מי שיוצא נקי מהדיונים על התקציב. שכרון הכוח סימא את עיניהם של כל מי שעוסקים במלאכת התקציב, טוען רוזנפלד ונותן דוגמאות. הכותרת של הכפולה הפותחת של "מעריב" היא "ממשלת הכאוס".

"כל אסונותיה של הממשלה באו מבפנים", כותב ברנע, "נתניהו בחר למנות לשר אוצר את יובל שטייניץ, אבל מהר מאוד התחרט והפך את אורי יוגב, יועצו הכלכלי, לשר האוצר בפועל. הוא הציג יחד עם שטייניץ תוכנית כלכלית מפוארת, שבמרכזה הורדת מסים, ובתוך ימים לא השאיר ממנה זכר. המסים עולים, לא יורדים. האוצר הציג באישור שטייניץ ובידיעתו של נתניהו סדרה של גזירות כלכליות, ובתוך יום-יומיים הגזירות נעלמו. גם הקיצוץ בתקציב הביטחון נעלם. גם החלטת הממשלה על גובה הגירעון".

אם בכך לא די, הנה מתחילים להתממש האיומים מצדה של מערכת החינוך, "הבוקר: שביתה במוסדות החינוך" היא אחת הכותרות על שער "הארץ". "שביתה חלקית", מודיעה הכותרת על שער "ישראל היום". גם הרשויות המקומיות שובתות. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, אמנם הוכתר כמנצח והמלך של הדיונים התקציביים, אולם מסתבר שיש עוד כמה אנשים שיכולים להשבית חלקים מהמשק.

ובכל זאת, לא הכל שחור. הנה, למשל, אלוף בן, עורך מדור הדעות של "הארץ", כותב טור מפרגן לראש הממשלה. הציבור והמערכת הפוליטית מאחוריו, הוא כותב (אם כי הוא מכוון למערכת המדינית ולא הכלכלית). גם ב"ישראל היום" ענייניו של ראש הממשלה נראים יגעים, אבל לא כאוטיים. "אחרי שנעלבו ותקפו – נאלץ הממונה על התקציבים בלניקוב להסביר את דבריו", קובעת הכותרת על השער.

הפועלים

"מגעים לפשרה" היא כותרת מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות": "ועדה לבחירת מנכ"ל הפועלים". לפי המובלע בכותרת המשנה, מדובר בהצגה שבסופה ייבחר בכל מקרה ציון קינן. ב"מעריב" כותרת סותרת: "ראשי הבנק מסרבים להקים ועדת איתור במתכונת של בנק ישראל". גם הכותרת ב"גלובס" טוענת כי הפועלים סירבו לחזקיהו.

במדור הדעות של "מעריב" מתעכב הדר חורש על זווית אחרת של הדיונים על התקציב, הנוגעת גם לפרשת בנק הפועלים: היותה של ישראל אוליגרכיה. "בתום ארבעה ימי קרב, נאלץ [נתניהו] לסגת כמעט מכל חזית שפתחו הוא ואנשי האוצר [...] אבל לראש הממשלה יש משימה אישית ולאומית נוספת שאותה נטל על עצמו ואותה אסור לו לשמוט: המאבק בקרטלים ובמונופולים הגדולים [...] אין כמעט תחום בישראל שאינו נשלט בידי מונופול, קרטל או קבוצה מצומצמת של חברות המחלקות ביניהן את השוק על חשבון הצרכן".

נודניקים

התסריטאים של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" חיברו בדיחה, כמעט אגבית, על העיר הקטנה נס-ציונה. פרנסי העיר הוכיחו שאין להם חוש הומור ושלחו מכתב תלונה מטופש במיוחד (ובכך הצטרפו לרשימה הלא מכובדת של נעלבים מקצועיים, שאליהם התייחס עידו קינן לפני כמה ימים). הפקידים מנס-ציונה דרשו "התנצלות מיידית" ו"איימו בצעדים משפטיים" (האם איום אינה עבירה פלילית בפני עצמה?).

הידיעה על המכתב בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" (תומר ולמר) אינה דיווח חדשותי, היא שלוחה של הנודניקיות של עיריית נס-ציונה. אלא שבעוד שהדודים מהעירייה יכולים לטעון להגנתם שמה שהניע אותם לא היה רדיפת פרסום צינית אלא סתם טרחנות קרתנית, הרי שלצדו של העיתון לא עומד תירוץ כזה. "ידיעות אחרונות" הופך את הסיפור מגחמה של פקיד להבעת מחאה של כל 30 אלף תושבי העיר ("נס-ציונה נגד 'ארץ נהדרת'"; "כך הצליח משפט אחד של קיציס להרגיז יותר מ-30 אלף תושבים"; "תושבי נס-ציונה זועמים"; "סכסוך בין העיר הקטנה לתוכנית הסאטירה הגדולה"). ההכפלה המהדהדת הזו שעושה העיתון לסיפור יכולה לבוא רק מציניות נצלנית. העובדה שהדיווח מובא ברצינות גמורה, לפי כל הכללים של חדשות עיתונאיות, מעידה גם ש"ידיעות אחרונות" אינו יכול להתחבא מאחורי התירוץ שיש לו חוש הומור.

ועוד בענייני נודניקיות: אחרי שכתב אצלנו על תהליך הרכלון של העיתונות הישראלית, בקשר לסיקור המוגזם של גירושיה של שרי אריסון, כתב אתמול יובל דרור בבלוג שלו על תהליך הקרבון של אותה עיתונות, הפעם בגלל התגובות המעט מגוחכות שלה למה שאמר ובעיקר למה שלא אמר האפיפיור בנדיקטוס שלשום בביקורו ביד-ושם. היום במדור הדעות של "מעריב" כותב יחיאל אקשטיין על ההשלכות האחרות שיש לכתף הקרה שמפנים מי שמפנים כלפי האפיפיור על הריסת הדיאלוג הבין-דתי, ומזכיר כי למי שמחפש הצהרות, להצהרתו של האורח בגנות האנטישמיות לא ניתן המשקל הראוי.

רוקנרול

"תמיר שקולניק מעצב טבעות לאביב גפן, מאור כהן וחמי רודנר. ביתר הזמן הוא מנגן בלהקה" (הפניה על שער מוסף "סגנון" של "מעריב")

"אטליז שייכת לדור הבא בתחום להקות הרוק. לא עוד מוזיקאים בלתי מגולחים ובלתי מקולחים שכותבים שירים בביבים ומתאבדים על הגיטרה, אלא חבר'ה אינטליגנטים ושנונים ששולטים ברזי ההייטק, השיווק והסטיילינג לא פחות מאשר באקורדים, ובקיצור, מתוקתקים בעליל. אבל המוזיקה עדיין מוגדרת רוק-אינדי" (יונתן אסתרקין, "סגנון", "מעריב")

"כשהממשלה מאיימת בקץ מר אם תוכניותיה לא יאומצו, לרוקיסטים יש מצע ברור. המנהיגות של הסולן דייב גהאן היתה לשעה קלה מפלט של ביטחון וסמכות, חום ונוסטלגיה. לדפש-מוד ודומיהם יש פתרונות מושכים. הם עצמם סוג של פתרון" ("לא נפסיק לשיר", גדעון סאמט, "מעריב")