הפגנה בטייבה, בשבוע שעבר (צילום: גילי יערי)
כל קצות הקשת של החברה הערבית
"ארגונים ערביים: רודפים אותנו בישראל", קוראת כותרת לידיעה קצרה [ג'קי חורי] ששובצה הבוקר בעמ' 10 של גליון "הארץ", לצד מודעות אבל. "הצעדים מזכירים משטרים אפלים", קוראת שורה אחת מובלטת המצוטטת מהודעת הארגונים. בידיעה עצמה מדווח על "כינוס חירום" שהיה ביום חמישי בלילה, ובו "השתתפו עשרות ארגונים מכל קצות הקשת בחברה הערבית – למרות שהיוזמה לכינוס החלה באותו יום".
מדוע כונסו נציגי העמותות בדחיפות כה רבה? מה איחד את "כל קצות הקשת בחברה הערבית"? ב"הארץ" לא נאמר על כך דבר באופן ישיר. כיוון שהפיקוח המדינתי על המידע המגיע לציבור עדיין אינו כולל את כל אתרי האינטרנט, אזרחים המעוניינים לקבל פרטים על פעולות שלטוניות הנעשות בשמם יכולים לגלוש אל אתרי אינטרנט שאינם כבולים בצווי איסור פרסום, בארץ ובחו"ל.
בעיתונים שאינם "הארץ" אין אפילו עדות עקיפה כלשהי למהלכים שהאיצו בארגונים הערביים לקיים כינוס מיוחד. אולי זו תצוץ בימים הקרובים, שכן על-פי הידיעה ב"הארץ", ועדת המעקב העליונה של האזרחים הערבים מתכוונת לקיים אף היא כינוס מיוחד ולארגן הפגנות מחאה ברחבי הארץ.
נזכיר כי לאחרונה, כשפרשה בטחונית הועלמה מהתקשורת הממוסדת באמצעות צו איסור פרסום, היה זה עיתון "ידיעות אחרונות" שהרגיש די בטוח בעצמו ודי איתן במעמדו כדי להוביל את הדיווחים הרומזניים בסוגיה, ולהעצים את הלחץ הציבורי להתרת פרסום פרטיה. "ידיעות אחרונות" הפנה את קוראיו למנוע חיפוש מקוון וצייד אותם בשרשרת המלים הנחוצה כדי ללמוד על מה שהסתירו מהם בתקשורת הממוסדת. "ידיעות אחרונות" היה זה שעקב מקרוב אחר הפרסומים בחו"ל על הפרשה ואף תירגם לעברית ופירסם בהבלטה כתבה שפורסמה באתר אמריקאי, תוך שהוא משחיר באופן מתריס את מרביתה.
האם עשה זאת משום חרדה לזכות הציבור לדעת ומאיסה בצווי איסור הפרסום שמוציאה מערכת המשפט הישראלית בחסות דאגה מתמדת לבטחון המדינה? אולי. ואולי פעל העיתון הנפוץ במדינה ביתר מרץ משום שבאותה פרשה היה מעורב עד לגרונו עיתון "הארץ" על עורכיו הבכירים. קריאת עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" בימים הקרובים עשויה לספק תשובה.
קול העם
הכתבה על עברו של השופט ריצ'רד גולדסטון, שפורסמה במוסף "7 ימים" האחרון, זוכה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" לסיקור המשך המתפרש על פני עמוד שלם (עמ' 4!). הכותרת, "סערת גולדסטון", נראית כאילו נוסחה כבר ביום רביעי שעבר. התוכן שמתחת לכותרת הוא פסיפס מרשים של טפיחות על השכם באמצעות שליח.
הידיעה המרכזית [מתן צורי] מוקדשת לד"ר מירלה סידרדר, רופאת נשים מאשקלון שנפצעה קשה מפגיעת גראד ואשר העידה על כך בפני ועדת הבדיקה שבראשה עמד השופט גולדסטון. "גולדסטון הוא דו-פרצופי. פשוט אין לי מלים", מצוטטת ד"ר סידרדר, "הידיים שלו לא נקיות. זה הדהים אותי". במרכז העמוד תצלום [גדי קבלו] של ד"ר סידרדר מחזיקה ומפנה אל המצלמה את גליון "7 ימים" האחרון.
תחת ידיעה זו שתי תיבות. האחת מאת השופט (בדימוס) דוד בר-אופיר, שכותב כי "אדם שמכהן במשטר אפרטהייד כזה איננו יכול להציג את עצמו בתור שוחר זכויות אדם". בר-אופיר מוסיף כי "האמירות שלו שהוא רצה לשנות דברים מבפנים – אלה אמירות הבל. הוא לא הצביע בינתיים על כל ניסיון אמיתי לשנות את הדברים כפי שהוא טוען", אף שאפילו בכתבה שהתפרסמה ב"7 ימים" נכללו עדויות על מעשים שעשה גולדסטון לשנות את המדיניות מבפנים.
התיבה האחרת נכתבה על-ידי "כתב 'ידיעות אחרונות'" וזה מבקר את איכות הראיון שקיים עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר עם גולדסטון. "ראיון טלפוני קצר ואוהד", מוגדר הפרסום ב"הארץ". "גולדסטון לא התייחס בדבריו, ועיתונאי 'הארץ' עקיבא אלדר לא שאל אותו, על ההתעלמות שלו מהנסיבות המקלות של הנידונים למוות שיכלו, לפי החוק, להקל את גזר הדין", נכתב עוד.
במסגרת המקיפה את העמוד משלושת צדדיו ניתן פתחון פה למה שמכונה ב"ידיעות אחרונות" "קול העם". 11 ציטוטים קצרים מפי אנשים מן השורה, המביעים את דעתם על השופט גולדסטון, בעקבות כתבת התחקיר. "גולדסטון הוא אדם מטורף שדן אנשים למוות. אין להתייחס ברצינות למה שכתב בדו"ח שלו נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל", אומר אחד מהם. "צריך לשפוט את השופט גולדסטון בישראל. כל מה שהוא רצה זה לזכות בפרסום על גבה של ישראל", אומר אחר. "הוא לא צריך להיות שופט בשום מקום. זה שופט שמדבר נגד המדינה בעוד שהוא עשה דברים בלתי נתפסים", אומר שלישי.
גם הציטוטים האחרים ביקורתיים ביותר כלפי גולדסטון, למעט ציטוט אחד, המופיע בתחתית העמוד וקורא: "אם גולדסטון דן אנשים למוות, הוא אדם רע. אבל המעשים שלו לא צריכים להשליך על הדרך שבה קוראים את הדו"ח שלו". זהו הציטוט היחיד מבין ה-11 שיוצא מפי מי שאינו אזרח ישראלי, והיחיד שבעליו מזוהה בשם פרטי בלבד. על הציטוט חתום "כריסטיאן, סטודנט מגרמניה".
לא שם, לא קיים
תוכנית הבכורה של מגזין החדשות של ערוץ 10, "השבוע עם מיקי רוזנטל", עומדת הבוקר במוקד טורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונים. למבקרים יש הערות על פנים שונים בתוכנית, אבל העמדה הכללית חיובית. ב"ישראל היום" כותב עורך מדור הדעות של העיתון אבי שילון כי הכתבה המרכזית במגזין, שעסקה בנוחי דנקנר, היתה "מופתית". מיקי רוזנטל, שהיה בעיניו "רציני, ענייני, עם איפוק שובבי", "הצליח להבהיר עד כמה הדנקנריסטיות של נוחי היא שיטה שמרעילה את הדמוקרטיה והשוויון; עד כמה אפשר להשחית את המערכת בלי שום פעולה פלילית".
ב"מעריב" מחרה מחזיק אחריו אלון הדר. "לבנה אחר לבנה משרטט רוזנטל את דיוקנו של דנקנר, מנסה להתרחק מהטרמינולוגיה של העיתונות הכלכלית שאטמה את הדיון בפני הציבור הרחב", הוא כותב. "פרופיל כזה אמור היה להיות משודר מזמן. זה לא שודר. לוואקום הזה בדיוק נכנסה 'השבוע'".
ב"הארץ" חתום על טור הביקורת אלון עידן. "הכתבה היתה מספיק מעמיקה, מפורטת וחשובה מכדי שתיחשד כ'כתבת כאילו'", כותב עידן, תוך שהוא מזהיר את רוזנטל וצוותו מסכנת הנפילה לדימוי של מתנגד אוטומטי.
כיצד מתייחס "ידיעות אחרונות", שהמו"ל שלו הוזכר ברמז במהלך התוכנית של רוזנטל, לתוכנית החדשה של ערוץ 10? הוא לא. טור ביקורת הטלוויזיה בעיתון [מרים קוץ] מוקדש ל"ספיישל צחוק" ששודר בערוץ 2 לאורך כל סוף השבוע (קוץ לא אהבה).
כלב נשך איש
קסאם נורה מעזה ונחת מדרום לאשקלון. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמדווח על כך בראש השער ובידיעה נפרדת בכפולה הפותחת. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" קשה למצוא אפילו שורה אחת על האירוע. ב"מעריב" מוזכרת נפילת הרקטה בשער, בלועה בכיתוב תצלום שבו נראים שחקני הפועל אשקלון מרימים על כפיהם את מאמן הקבוצה, אורי מלמיליאן, לאחר שהבטיחו שלשום את עלייתם לליגת-העל בכדורגל.
הכותרות הראשיות
כל עיתון מושך הבוקר לכיוון אחר בכותרתו הראשית. ב"מעריב" מצטטים "בכירים במשטרה" המעריכים כי "אולמרט ייחקר בימים הקרובים". בדיווח, מאת אבי אשכנזי ונועם שרביט, מצוטט "גורם בכיר ברשויות החוק" האומר כי "בניגוד למה שמצטייר בתקשורת, אולמרט אינו המטרה בחקירת פרשת הולילנד". בתיבה נפרדת, מאת אשכנזי, מדווח על התלבטויותיהם של גורמי החקירה באשר לראש הממשלה לשעבר. היכן לחוקרו? האם לעוצרו? בין היתר מצוין כי מעצרו מעלה "חשש לפגיעה מורלית בציבור".
הכותרת ראשית של "ידיעות אחרונות" חורזת כך: "דימונה ואיראן על אותו שולחן". רונן ברגמן כותב בכפולה הפותחת של העיתון על התפתחויות בעניין הגרעין הישראלי. "לראשונה בתולדותיה עומדת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לקיים דיון בשאלת הארסנל האטומי המיוחס לישראל", כותב ברגמן ומדגיש כי להבדיל מבעבר, הממשל האמריקאי אינו פועל עתה לביטול הדיון. ברגמן מזהיר, בעקבות מערכת הביטחון, כי "כל דיון, עיסוק או דרישה לפקח על המתרחש בדימונה – רעים לישראל". לדבריו, "הצפת הסוגיה הגרעינית היא הדבר האחרון שאנחנו צריכים".
כהסבר לשינוי הגישה האמריקאית מספק ברגמן שתי אפשרויות – "אובמה מונע מתוך אידיאולוגיה ליברלית" ו"ארצות-הברית רותחת על התנהלות ישראל במישור הפלסטיני" – ומעריך כי "האמת נמצאת היכן שהוא באמצע".
מקריאת טור נלווה מאת שמעון שיפר נראה כי לדעתו האמת נמצאת יותר קרוב להסבר השני של ברגמן. שיפר כותב כי "גורמים מדיניים סבורים שרק אם ישראל תצליח לשכנע את האמריקאים ברצינות כוונותיה לסיים את העימות עם הפלסטינים ולהגיע להסכם עם הסורים, ניתן יהיה להמשיך ולחסות תחת המטרייה האמריקאית [...] מי שירצה לשמור על המשך העמימות הגרעינית אצלנו, יידרש לשלם במטבע של פינוי התנחלויות מיהודה ושומרון ושל הקמת מדינה פלסטינית".
לפי הכותרת הראשית של "הארץ" [ברק רביד וג'קי חורי], "בכירים בממשל האמריקאי הבהירו בשיחות עם עמיתיהם ברשות הפלסטינית כי ארה"ב סבורה שעליהם לעבור בהקדם האפשרי למשא-ומתן ישיר עם ישראל".
הכותרת הראשית של "ישראל היום" מתמקדת בסוגיה הכלכלית הבוערת: "דריכות לקראת פתיחת הבורסה", בעקבות המשבר ביוון ונפילות בבורסות העולם.
ממשלה ותקשורת שמשתפות פעולה
למשבר הכלכלי ביוון מקום גם בשערי יתר העיתונים. "ידיעות אחרונות" מפנה למוסף "ממון" בכותרת דומה לזו של "ישראל היום": "כוננות בורסה". סבר פלוצקר כותב טור נרחב ב"ממון" ומדגיש כי אף שישראל במצב טוב בהרבה מיוון, פורטוגל, ספרד, איטליה ואירלנד, שתי בעיות שמהן סובלות מה שהוא מכנה "המדינות החולות של אירופה" מאפיינות גם את ישראל – מסים נמוכים וממשלה חלשה.
בעיתונים אחרים הגישה למשבר בגוש היורו פרקטית במיוחד. "הארץ" מפנה את קוראיו ל"דה-מרקר", ובשער "דה-מרקר" מופיעה הכותרת "כך תרוויחו מקריסת היורו". דומה כי גישה זו, של עשיית הון בעקבות התרוששותם של אחרים, עומעמה לאחרונה ב"דה-מרקר". הבוקר היא שבה בגאון לעיתון. איתן אבריאל מגיש למהירי ההחלטה "9 דרכים להמר על קריסת היורו", מקניית דולרים ועד להשקעה בחברות תיירות יווניות. "אם יוון תיזרק מגוש היורו, אם היורו יקרוס, אם יוון תיקלע למשבר", כותב אבריאל, "בכל התסריטים האלה תהפוך יוון ליעד תיירות זול ומושך בזכות החופים והאיים שלה. הרעיון הוא לזהות את חברות התיירות, התעופה והפנאי שירוויחו מזרם מוגבר של תיירים גרמנים לעבר חופי יוון".
ב"מעריב" משאירים את התייר הגרמני מאחור, ומעדיפים על פניו את חברו הישראלי. "חופשה באירופה: זה הזמן", נכתב בשער העיתון, תחת תצלום של מטוס נוסעים. באחד העמודים הפנימיים מתפרסמת ידיעה מפורטת על ההזדמנות התיירותית: "הישראלים שיטוסו בקיץ הקרוב ליבשת ייהנו מחיסכון שעשוי להגיע ל-25 אחוז". ועוד ב"מעריב", ויקטור אליעזר, כתב העיתון באתונה, מדווח על תופעת לוואי של המשבר, "הכלב זהוב הפרווה" העונה לשם קנלוס, שהפך לסמל של המאבק העממי ביוון. "מאז שנת 2008", כותב אליעזר, "הוא נצפה בעשר הפגנות לפחות, תמיד, באופן תמוה, בצד של המוחים. החודש, כשצבר המאבק העממי תנופה מחודשת בעקבות הרפורמה הכלכלית הצפויה, התגייס קנלוס הנאמן שוב לצד המפגינים".
במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם דיווח מאת שליח נוסף לאתונה, רותם סלע (לעיתונים האחרים אין שליח המדווח על הנעשה במדינה). סלע משוחח עם עוברים ושבים ובעלי עסקים בשכונת אקסצ'יה (Exarcheia) האתונאית, ושומע תחזיות קודרות על העתיד להתרחש ביוון. "רוב האנשים לא עושים כלום", אומרת לו סטודנטית צעירה למשפטים, "כי כשיש לך ממשלה ותקשורת מקומית שמשתפות פעולה ואומרות לך להיות בסדר ולהיות בשקט, בשביל לסייע ליוון להיראות טוב – אז רוב האנשים מקשיבים". סלע מוסיף תיאור נוף של השכונה: "כיכר אקסצ'יה מאכלסת בתי-קפה מעוצבים ופרצופים עצובים, שיושבים על מעקי בטון ומדברים לעצמם . ברח' ז'אובי 11 יש בניין של אנרכיסטים שהמשטרה פינתה אתמול. יש הרבה ירוק בשכונה וגם ירוק מגולגל; גרפיטי וקפוצ'ינו. פלורנטין אתונאית מרגישה כמו שפלורנטין שלנו היתה רוצה להיות".
לרגל שירת גלעד שרון, הקהל מתבקש לעבור לדום
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" עונה גלעד שרון לטור שפירסם ירון לונדון בשבוע שעבר באותה הבמה ממש. לונדון ביקש להיפרד לשלום מהשיר "מרדף", שכתב לפני שנים רבות. שרון מבקש למחות על כך, ובין היתר מציע כמה שורות ליריקה משלו: "ארץ טובה ויפה היא ארצנו. בעל כורחה קשוחה היא – קשוחים אנחנו. ובכל זאת רודפת טוב ושלום היא – אנחנו. שהרי התקווה לתום המרדף – לשלום, משותפת לכולנו".
ענייני תקשורת
לרצף הצעות החוק המבקשות להגביל את חופש העיתונות וחופש הביטוי מצטרפת הבוקר הצעה נוספת. צביקה ברוט וטובה צימוקי מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על הצעת חוק חדשה של ח"כ מיכאל בן-ארי, ה"מבקשת להעניש מי שיאמר בפומבי קללות וביטויים שפוגעים בקבוצות אוכלוסייה שונות". על-פי הצעת החוק, תחול "ענישה פלילית על ביטויים גזעניים", עד חמש שנות מאסר.
במדור הדעות של "מעריב" כותב נדב העצני על יחסה של התקשורת לחשודים בעבירות שחיתות, בעקבות הפרסומים על חקירת פרשת הולילנד על הסתעפויותיה השונות. "החוק מדבר על חזקת החפות ממנה נהנה כל חשוד ונאשם, אבל זה באמת לא מעניין אף אחד", כותב העצני. "חשוב לזכור: ההיסטוריה המשפטית גדושה במקרים בהם מי שהגיעו חפויי פנים להארכות מעצר, זוכו בסופו של יום". בהמשך מאמרו מזכיר העצני: "מרבית המדליפים לעיתונות בשלב המקדמי הזה הם דווקא אנשי המשטרה, שהרי עיקר האינפורמציה נמצאת רק בידיהם. למשטרה יש סיבות אינטרסנטיות משלה לפמפם את הציבור, ובעקיפין גם את השופטים והפרקליטות, בנתונים חד-צדדיים".
לפחות במקום אחד דני דנקנר, אחד החשודים בפרשות האחרונות, נהנה עדיין מחזקת החפות – מדורי הרכילות הכלכליים. "דני דנקנר מפציע", קוראת כותרת במדור "דיבידנדים" של "כלכליסט" [רון גרנות], שם מדווח על השתתפותו במסיבת יום הולדת של מיכאל שטראוס. "במהלך הערב זכה דנקנר לתשומת לב רבה מצד הנוכחים, ורבים מהם ניגשו אליו והתעניינו בשלומו", נכתב.
אמיר אורן מתריע ב"הארץ" מפני הסכנות בחסימה מוגזמת של הדלפות לתקשורת.
תמר רותם כותבת במדור "גלריה" של "הארץ" על מחקר שנערך על-ידי רימה שיכמנטר באוניברסיטת תל-אביב, שעניינו ההבדלים וההטיות של עיתוני הילדים בימי ראשית המדינה.