שוטר לצד ניידת שידור עולה באש, יוון (צילום: PIAZZA del POPOLO, רשיון CC BY 2.0)
יכול להיות יותר גרוע, וקרוב לוודאי שגם יהיה
מותם של שלושה אזרחים, ובהם אשה בהריון, מזניק את יוון אל כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ" (שם קוראת הכותרת הראשית: "ארצות-הברית הצטרפה לדרישה לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני", טור פרשנות מאת אלוף בן).
שלושת היוונים מתו כשנלכדו בסניף בנק אתונאי שהוצת על-ידי מפגינים זועמים. ההפגנה – מחאה על פשיטת הרגל של המדינה ועל הגזירות הכלכליות הקשות שיוטלו על אזרחיה בתמורה לקבלת תמיכה כלכלית. המציתים, כך מודגש חזור והדגש בדיווחים השונים, הם מה שנקרא בעברית עכשווית "קומץ" – קבוצת אנרכיסטים קטנה יחסית שניצלה את השביתה הכללית והפגנות המחאה למטרותיה (התנגדות אלימה למשטר באשר הוא משטר).
"זה רק יחמיר", קוראת כותרת טורו של אנטוניו קרפטופולוס, עיתונאי יווני, הכותב ל"ידיעות אחרונות". בטור קובע קרפטופולוס כי מותם של שלושת היוונים אתמול "היה לשווא". "אולי", הוא מסייג, "תהיה לכך השפעה קצרת טווח [...] אבל זה לא יחזיק מעמד. בקרוב מאוד תפרוץ האלימות שוב. לכן חייבים למצוא הסדר חברתי, כזה שיאפשר לאלה ששכרם קוצץ את היכולת לרכוש מוצרי מזון בסיסיים במחיר נמוך יותר".
מטורו של קרפטופולוס עולה כי העיתונאים היוונים היו שותפים לשביתה הכללית, עד שפשטו שמועות על ההרוגים ו"ועד העיתונאים החליט לקטוע את השביתה ולהחזיר אותנו לעבודה במערכות כדי שאזרחי יוון יוכלו לדעת מה קורה לא רק באמצעות הכתבים הזרים". קשה להעלות על הדעת גזירה כלכלית כלשהי שתוציא לרחובות ישראל מאות אלפי מפגינים זועמים. קשה עוד יותר להעלות על הדעת שביתה כללית במשק הכוללת את מערכות החדשות הישראליות.
"מעריב" ראוי הבוקר לשבח. זהו העיתון היחיד שקוראיו יכולים לקרוא על הנעשה באתונה דיווח עדכני ופרי עדות אישית מאת כתב ישראלי . ויקטור אליעזר, הכותב לעיתון מבירת יוון, מתאר את האלימות והכאוס, ובין היתר גם את שביתת העיתונאים. תיאור אחרון זה בא מנקודת מבט של מי שההפרטה ושבירת האיגודים המקצועיים בעיתונות הם עבורו המובן מאליו. "אפילו כלי התקשורת שבתו מעבודה", כותב אליעזר, "מה שהוסיף לאווירת הכאוס ואי-הוודאות. רק בשעות אחר הצהריים החליט איגוד העיתונאים להפסיק את השביתה כדי לדווח לציבור על המהומות. עד אז לא היו עדכוני חדשות ברדיו, בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט. כך, במשך שעות ארוכות, הפכה אתונה לעיר מנותקת מהעולם, והתושבים נזכרו בימים האפלים של שלטון הדיקטטורה, כאשר האזינו בסתר לדיווחי הרדיו של רשת BBC".
"לא צפיתי את המשבר הנוכחי שיוון שקועה בו", מודה שמעון פרנס, המספק אף הוא את תובנותיו לקוראי "מעריב" (הביא לדפוס: ערן סויסה). המומחה למוזיקה ותרבות יוונית מדגיש כי "היוונים הם העם הכי פוליטי שיש", ועל כן הוא מצטרף לדעת קרפטופולוס וטוען כי "זה רק הולך להיות הרבה יותר גרוע".
בעיתון "הארץ", כאמור, הכותרת הראשית אינה עוסקת ביוון. גם הסיקור החדשותי של האירועים במדינה זו מצומצם ושטחי ביחס לעיתונים אחרים, ומתמצה בידיעה קצרה מאת סוכנות AP ("דה-מרקר" מדווח בהרחבה על הפן הכלכלי, כמובן, כולל ידיעה [סוכנות הידיעות בלומברג] תחת הכותרת "עשירי יוון בורחים לבריטניה – ומחירי בתי היוקרה בלונדון זינקו ב-21% באפריל").
בטור פרשנות ב"הארץ" מזכירה אבירמה גולן את תרומתה של העיתונות היוונית לפשיטת הרגל של המדינה. "בעל הטור אלקסיס פפחלאס מהעיתון 'קתמריני'", מציינת גולן, "פירסם השבוע מאמר חריף במיוחד, שבו הוא מאשים את עצמו ואת חבריו העיתונאים במה שהוא מגדיר 'חלקה של העיתונות במשבר'. פפחלאס מכה על חטא, וטוען בין השאר כי העיתונות לא ערכה בזמן תחקירים על פרשות השחיתות הגדולות במשק, ודיווחה עליהן רק כאשר גורמים זרים החלו לנהל בעניינן חקירה. 'העיתונות היוונית קרובה יותר מדי לשלטון, ולא ידעה להרחיק עצמה ממנו', הוא מאשים. בכך, הוא מסכם, תרמה העיתונות לעיוורון הגדול של הציבור ביחס למצבה הכלכלי האמיתי של יוון".
בטאון משרד ההסברה
"במשרד החוץ ובמערכת הפוליטית בירכו אתמול על תחקיר מוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' שבו נחשף עברו האפל של השופט ריצ'רד גולדסטון". במלים חגיגיות אלו נפתחת הבוקר ידיעה מאת איתמר אייכנר וצביקה ברוט ב"ידיעות אחרונות".
"במשרד החוץ הגדירו את התחקיר 'חומר נפץ הסברתי'", מציינים בגאווה אייכנר וברוט. "שר החוץ אביגדור ליברמן מתכוון להורות לאנשי משרדו להעביר את המידע שהתפרסם בעיתון על עברו של גולדסטון לכל נציגויות ישראל בעולם כדי שישתמשו במידע בפעילות ההסברה שלהם". אבוי לעיתון שזו גאוותו.
הקרבה לשלטון ושירות צרכיו, שביוון עיכבה פרסום תחקירים על פרשות שחיתות במשק, מתבטאת במקרה הזה בכך שהעיתון מספק נשק אפקטיבי למלחמת ההסברה של מדינת ישראל. במקום שידווח אמת מטרידה על בעלי הכוח בישראל, הוא מדווח אמת מטרידה על מבקריה. במקום שמערכת עיתונאית תבצע תחקיר עצמאי על מעשי צה"ל בעזה, תנסה לדובב חיילים שהשתתפו בקרבות או תנסה לשלוח עיתונאי מטעמה לתוך רצועת עזה כדי לשוחח עם תושבי המקום, היא משקיעה משאבים כדי לחשוף את עברו של מי שעשה זאת במקומה (גם זאת עדיף על פני מערכת עיתון דלת תקציב שמסתפקת בטורים פובליציסטיים וציטוט דו"חות של ארגונים עצמאיים).
אתמול, נזכיר, דווח ב"ידיעות אחרונות" כי השופט גולדסטון, שחיבר דו"ח ביקורתי על פעולות צה"ל בעת מבצע "עופרת יצוקה", שיתף פעולה עם חוקי הגזע הדרום-אפריקאיים כשכיהן כשופט במדינה. התחקיר המלא על גולדסטון, מאת תחיה ברק וצדוק יחזקאלי, יפורסם מחר, במוסף "7 ימים".
לא בטוח שכדאי לפרוץ בקריאות שמחה בעקבות הגילויים על עברו של גולדסטון. חיטוט בעבר של דרום-אפריקה עלול להעלות מן האוב גם את שיתוף הפעולה של ממשלות ישראל והאליטה העסקית הישראלית בשנות השבעים והשמונים עם המשטר הגזעני במדינה, בתקופה שבה הלך ונעשה מבודד ומוקצה בעולם.
מכל מקום, כאמור, התחקיר המלא יפורסם רק מחר, אבל הבוקר כבר יש מי שטורח להביא את תגובת גולדסטון. עקיבא אלדר, עיתונאי "הארץ", ערך עימו ראיון טלפוני. "לא נעים להיות מעורב בהטלת עונש מוות ותמיד התנגדתי לכך", אומר גולדסטון לאלדר ומוסיף: "זו היתה דילמה מוסרית, אך הגישה היתה שעדיף להילחם מבפנים מאשר לא להילחם כלל". ביחס לפרסום אתמול ב"ידיעות אחרונות" אומר גולדסטון: "מעולם לא הושמעו נגדי האשמות מהסוג הזה. לא כשקיבלתי תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטה העברית, לא כשהתמניתי לשופט על-ידי נלסון מנדלה או כשהתמניתי על-ידי האו"ם לעמוד בראש בית-המשפט לפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר".
נלסון מנדלה סלח לגולדסטון על היותו חלק ממנגנון האפרטהייד, דרום-אפריקה סלחה לישראל על השנים הארוכות של תמיכתה במשטר הגזעני, ישראל כמובן סלחה לעצמה, אבל מסתבר שהיא אינה מסוגלת לסלוח למי שמעז למתוח עליה ביקורת. גם השופט גולדסטון איבחן זאת. "לישראל יש בעיה להתמודד עם ביקורת", הוא מציין באוזני אלדר.
דברים שלא קרו
כתבת השער של עיתון "העיר – תל-אביב" היא רשימה מאת יצחק לאור, המספק את גרסתו לסערה התקשורתית שבמרכזה עמד לפני שלושה חודשים, כשעל פני השטח עלו טענות והאשמות כי אנס אשה והטריד מינית נשים רבות שהיו בסביבתו הקרובה.
גרסתו של לאור מתפרשת על פני שמונה עמודים. בקצרה, לאור מכניס את הטענות נגדו למדור המאויר מהעמוד האחורי של מוסף "גלריה", זה המתאר אירועים בדיוניים בחיי ידוענים תחת הכותרת "דברים שלא קרו".
פרט להכחשה גורפת ופרטנית ("לא תחבתי רגל ולא דחקתי את עצמי פנימה כמו שתיארה", מדגיש לאור ביחס לטענות של אשכר אלדן כהן, שהגישה נגדו תלונה במשטרה על אונס, ומוסיף כי יחסי המין איתה היו "בהסכמתה המלאה"), לאור כותב בהרחבה על תחושותיו האישיות בימים שבהם עמד במוקד תשומת הלב התקשורתית, מהימים שבהם השמועות בעניינו פשטו בבלוגוספירה, ועד לתקופה שנאלץ להתמודד עם עיתונאים מכלי תקשורת מרכזיים יותר. "עלילת הדם נגדי", מגדיר זאת לאור בכותרת רשימתו. הוא כותב כי "היה זה לינץ' לכל דבר, עם טוקבקים רעילים, כתבות, תוכניות טלוויזיה ורדיו ששפכו את דמי", וכי "כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבחין ביד מכוונת.
"שלושה חודשים חלפו", מוסיף לאור, "שום תלונה חדשה, להוציא את העניין הזה של אשכר, כמובן, שום הזמנה למשטרה, שום חשד במובן היחיד שיש למלה חשד". לאור מלא כעס על הבלוגריות שהציפו לראשונה את הטענות נגדו, ומלא בוז לאמצעי התקשורת שנתנו לטענות הללו ביטוי. "'המקור' היא תוכנית לא ממש רצינית, בלשון המעטה. מבחינת עפר שלח, הרס חיי אדם זה בערך כמו לקשקש משהו על מכבי פיק אנד רול תל-אביב", כותב לאור למשל על התוכנית שהובילה את הפרסומים בעניינו, ומוסיף כי בכוונתו להגיש תביעת דיבה, לא רק נגד "המקור".
בין שלל התגובות שמעוררת כתבתו אומרת אלדן כהן: "מצער שעיתון 'הארץ' ממשיך לתת לו במה ומצער שעיתון 'העיר', השייך לאותו מוציא לאור, נותן לו במה חופשית להשתלחויותיו". רביב דרוקר ממליץ ללאור לא לתבוע דיבה ("יש סיכוי שמספר דו-ספרתי של נשים יגיע לספר על הטרדות מיניות קשות במשך עשרות שנים"), ואילו מחדשות 10 נמסר בתגובה כי "העובדה שאיציק לאור חושש מראיון עיתונאי והסכים למסור את תגובתו רק במאמר פובליציסטי פרי עטו, נטול שאלות עיתונאיות וללא עריכה, היא לא מקרית".
כיוון שאכן מדובר ברשימה מאת לאור ולא בראיון איתו, לא ניתן היה לעמת אותו ישירות עם כמה מהעדויות והטענות נגדו. נוסף על כך לא ניתן היה לשאול אותו מדוע החליט לפרסם את גרסתו כעת, חודשים לאחר שהפרשה באה לעולם בסערה וכבר הספיקה לדעוך אל השכחה. יכול להיות שמבחינת לאור, היתה זו טעות לשתוק לפני שלושה חודשים וטעות נוספת לעורר מחדש את הפרשה כיום. בטוח שמבחינת "העיר" מדובר בויתור על עצמאות עיתונאית לטובת הזכות לפרסם טקסט שיעורר עניין בקרב קוראים רבים. בטוח גם כי על אף זאת, גרסתו של מי שמואשם תמיד תהיה תרומה חיונית לדיון הציבורי.
חשמל זול, מדבקה יקרה
בעיתונים שונים מוזכר הבוקר אריק קליין, שהכריז לפני כשנה על עסקת ענק למכירת המצאתו – מדבקה המתריעה על התקף לב. קליין שב לביקור בעמודי הכלכלה לאחר שבמסיבת עיתונאים שערך בהודו הכריז על המצאה נוספת פרי מוחו – טכנולוגיה לייצור אנרגיה סולארית בעלות של כמחצית מהמוצע כיום בשוק. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מראיין איתי שמושקוביץ את יועץ התקשורת המייצג את קליין, אייל ארד. בין היתר נשאל ארד באשר לאותה מדבקה מהפכנית, ובתשובה אומר כי אכן נסגרה עסקה למכירתה, לא עם חברת MSI תמורת 370 מיליון דולר, כפי שנטען בשנה שעברה, אלא עם חברה אחרת ו"בסכום גבוה יותר".
שלוש הערות
1. "בכירים: אהרונוביץ מתנגד להרעת תנאי האסירים הבטחוניים", קוראת כותרת ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה המתפרסמת הבוקר ב"ישראל היום". השר לבטחון פנים "נשען על חוות דעת שהעביר השב"ס בנושא, לפיה החלטה שכזו תגרור התקוממות של אסירים בטחוניים שעלולה להתפשט גם לשטחי הרשות, ואף בקרב המגזר הערבי-ישראלי", מוסבר בידיעה.
בשער "מעריב", לעומת זאת, מדווח כי "השר לבטחון פנים והגורמים הרלבנטיים הסירו התנגדותם" מהתוכנית להרעת תנאי האסירים הבטחוניים. בן כספית מדווח כי בדיון שקיים אמש אהרונוביץ "התבטאו מספר גורמים כי ייתכן ומהלך כזה [הרעת תנאי האסירים] אף יזרז את חידוש המגעים בעניין שליט".
2. עו"ד אלי זהר מפרסם ב"דה-מרקר" מאמר תחת הכותרת "גבולות לעיתונות". זהר ממליץ לאכוף את כללי הסוב-יודיצה, ליצור כללי אתיקה משותפים לעיתונאים ולפעול למניעת הדלפות. "תופעת ההדלפות היא החמורה ביותר ומהווה כלי משמעותי בידי בעלי אינטרסים לקידום עניינם", כותב זהר. "תופעת ההדלפות יוצרת חשיפה לתקשורת של חומרים חלקיים מחקירה, היוצרים לרוב תמונה מעוותת של העובדות ומשפיעים על דעת הקהל".
ב"הארץ" מדווחים ליאל קייזר ותומר זרחין כי יש מי שנענה להמלצותיו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין החליט להילחם בהדלפות מחקירות אנשי ציבור. "עם דרכי הפעולה שייבחנו בדיון", נכתב, "שיפור אבטחת המידע בפרקליטות ובמשטרה, פיקוח ובקרה על חומרי חקירה המופצים בין חוקרים ופרקליטים, ואולי אף שימוש במכונת אמת לאיתור מדליפים".
3. בתחתית עמ' 18 של "מעריב" תצלום מוזר, מעין עיבוד מחשב נטול קרדיט המופיע תחת הכותרת "שטים אל המוזיקה". נראות בו משפחות המבלות על שפת הירקון כשבנחל שטות רפסודות עץ שעליהן מנגנות להקות. גם הטקסט הנלווה לתצלום נטול קרדיט. ההסבר: מדובר בפרסומת לאירוע "ביוזמת סלקום ובמסגרת פעילות 'למשפחה'", המתחזה לידיעת תצלום חדשותית.
זוטות
איציק סבן והדס שטייף, כתבי הפלילים של "ישראל היום", מדווחים הבוקר כי משטרת ישראל פתחה דף ברשת החברתית פייסבוק.
ברק רביד, כתב "הארץ", מדווח כי השב"כ חקר בנמל התעופה בן-גוריון במשך שש שעות את "הליצן המפורסם ביותר בספרד", ולבסוף הורה לגרשו חזרה לספרד בשל "חשדות לגביו" .
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי המשא-ומתן בין משרד האוצר לרשות השידור התפוצץ.
אלי ברדנשטיין מדווח ב"מעריב" כי "לראשונה בתולדות המדינה מונה לראש הממשלה דובר לתקשורת בערבית". על-פי הדיווח, הדובר הוא אופיר גנדלמן, לשעבר דובר משרד החוץ לתקשורת בערבית.
ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] על עלייה של 10% בהכנסות העיתונים הבריטיים שבבעלות חברת ניוז-קורפ שבשליטת איל התקשורת רופרט מרדוק. עוד מדווח כי מרדוק אמר אתמול ש"כל הסימנים מעידים שההכנסות מפרסום בעיתונים ימשיכו לעלות".
"זה זוועה מה שקורה היום בעיתונות. אתה צריך מדריך לקורא הנבוך. אתה כבר לא מאמין לכלום", אומר רביב דרוקר לורד רמון-ריבלין, בראיון נרחב עימו שהתפרסם השבוע במגזין "ליידי גלובס". דרוקר מתייחס בראיון ל"ישראל היום" ("זה חינמון שלחלוטין מוטה לטובת ראש הממשלה. אני לא חושב שצריך להילחם בו בצורת חוק [...] בואו נעשה עבודה עיתונאית ראויה, ונוכיח את הקשר. בעבודת תחקיר צריך להראות כמה כסף העיתון הזה מפסיד לחודש. אם הוא לא הוקם למטרות פוליטיות הוא הרי צריך להרוויח – ואם נוכיח את זה, יופעל המנוף הנכון") ומנצל את ההזדמנות כדי להחמיא ליאיר לפיד.
בתשובה לשאלה על דעתו באשר לאפשרות שלפיד יצטרף לפוליטיקה ברשימה עצמאית, אומר דרוקר: "אני בעד. בעיני הוא דמות מאוד ראויה [...] אני לא מבין למה כל-כך שונאים אותו [...] זה נראה לי ילדותי. אולי בגלל שהוא יותר מדי במיינסטרים, והסיגרים. הוא יותר מדי חבר של בעלי ההון והפוליטיקאים. הוא בנאדם סופר-מוצלח, שוחר טוב, לא נתפס במעשה רע מימיו. אולי זה קשור לשנאת החזקים".
עמוד שלם במדור התרבות של "גלובס" הוקדש אמש לפסטיבל הספרות הבינלאומי בירושלים [אסתי סגל]. למרבה הצער, במקום דיווח עיתונאי על הנעשה בפסטיבל, העמוד כלל רק תצלומים וציטוטים מפי אורחי הפסטיבל ובפועל תיפקד כמדור רכילות מורחב.