ח"כ מיכאל בן-ארי (צילום: מרים אלסטר)

ח"כ מיכאל בן-ארי (צילום: מרים אלסטר)

"תהיה חביב, קבל פרטים ושבור את הראש"

על שער אחד העיתונים אין הבוקר זכר להחלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים (כפוף לשימוע). טעה מי שניחש "ידיעות אחרונות". אמנם הידיעה על כתב האישום נגד אולמרט מופיעה ב"ידיעות אחרונות" רק בכפולה הרביעית; אמנם בפתח הידיעה [טובה צימוקי] מוזכרת ההלצה "מפתיע שבפרקליטות לא מנהלים עדיין חקירה נגד אולמרט גם על כך שלא חצה את הכביש במעבר חציה"; אמנם "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמקדיש ידיעה נפרדת לתגובת "מקורבי אולמרט"; אך הידיעה תופסת את כל הכפולה הרביעית, ותיבה קטנה בתחתית שער העיתון מפנה את הקוראים אליה.

העיתון שבוחר לדחוק את המידע על כתב האישום נגד ראש הממשלה לשעבר אל מחוץ לעמוד השער הוא "מעריב". לעומת זאת, לכותרת "צה"ל: אמץ כלב לוחם" נמצא מקום בתחתית שער העיתון. כותרת המשנה מסבירה – "בחיל האוויר החליטו לשחרר משירות צבאי כמה מידידיו הטובים של האדם, ומנסים למצוא להם בית". ויש גם דוגמה: תצלום של כלב ולידו הכיתוב: "מחפש התחלה חדשה! דום בן 3, רועה בלגי מילנוא – אנרגטי, לא יתאים לבית עם ילדים". הסבר אפשרי לבחירה של עורכי "מעריב": המידע על הגשת כתב האישום נגד אולמרט הגיע למערכות כל העיתונים. מבצע האימוץ של כלבי צה"ל מופיע הבוקר באופן בלעדי בעיתון "מעריב".

"הארץ" ו"ישראל היום" מעניקים להחלטת הפרקליטות את הסיקור הבולט ביותר, כמובן. הן בעמוד השער (כותרת ראשית וכותרת בראש השער, בהתאמה), והן בידיעות בעמודים הפנימיים של העיתון. ב"הארץ" מסביר גידי וייץ מדוע פרשה זו שונה מאחרות: "פרקליטיו של אולמרט מחזיקים בקו הגנה שעובר כחוט השני בכל הפרשות בהן מואשם הלקוח רם המעלה [...] לפי קו הגנה זה, לממלא-מקום ראש הממשלה לא היה פנאי להתעסק בזוטות כגון ארגון נסיעות לחו"ל או דרישותיהם התובעניות של חברי מרכז הליכוד". לפי וייץ, בפרשת המינויים הפוליטיים בחר עובד יחזקאל, עוזרו של אולמרט, בדרך שונה מאשר עוזרים אחרים שנחקרו באשר לפרשות אחרות שראש הממשלה לשעבר חשוד בהן.

"בעדויותיו במשטרה", כותב וייץ על יחזקאל, "הוא אייר את אולמרט כשר מעורב ופעיל ואת עצמו כמבצע הוראות צייתני וחסר יוזמה". וייץ יודע להביא עדויות למקרים שיחזקאל פעל לכאורה בשירות אולמרט כדי להשיג עבודות (ג'ובים, בלשון מרכז הליכוד) לפעילים ומקורבים. "פרויקט לטיפולך: רמי רחמים, חבר מרכז חשוב מקריית-שמונה, אנחנו חייבים למצוא לו עבודה, אהוד הבטיח לו. תתקשר אליו ותגיד שאהוד ואני שמנו מטרה לסדר אותו, תהיה חביב, קבל פרטים ושבור את הראש איך אפשר לשלב אותו באיזה מפעל באזור", מצטט וייץ הוראה שיצאה מטעם יחזקאל.

לאבחנה דומה מגיע פרשן "ישראל היום" מרדכי גילת, בטור שהוא מפרסם הבוקר. גם הוא טוען כי הגרסה שמסר יחזקאל לחוקרים שונה בתכלית מגרסאות שמסרו זקן או מסר. הכותרת שניתנת בשער העיתון לטורו של גילת נראית כפרודיה: "התיק החמור ביותר". כך נאמר פחות או יותר על כל פרשה שראש הממשלה לשעבר מעורב בה. בטור עצמו מסביר גילת כי זהו "התיק החמור ביותר מהבחינה הציבורית והפלילית. חמור, כי אילו היו סביב אולמרט אנשים אחרים, אילו שולה זקן לא היתה חלון הראווה שלו – לא היו באות לעולם פרשיות המרמה הכבדות. הוא לא היה מעז לקבל דולרים במעטפות; הוא לא היה שואב לכיסו יותר מ-80 אלף דולרים מקופת נסיעותיו לחו"ל".

מי ערך אתמול את עמודי החדשות ב"ישראל היום"?

"מי ניפץ את חלון לשכתו של ח"כ מיכאל בן-ארי?", שואלת כותרת לידיעה קצרצרה [גדעון אלון] בצד עמ' 11 של "ישראל היום". מי שיסתפק בקריאת הכותרת עלול להגיע למסקנה שמחבלים פלסטינים או פעילי שמאל קיצוניים החליטו לפעול נגד חבר-הכנסת, שרואה את עצמו כתלמידו וממשיך דרכו של הרב מאיר כהנא.

מי שיחליט להתעמק ויקרא את המשפט הראשון בידיעה יזדעזע עוד יותר: "אתמול גילתה עובדת ניקיון סדק בחלון לשכתו של ח"כ מיכאל בן-ארי, שנראה כפגיעה של קליע". האם חדרו מתנקשים למתחם כנסת ישראל? האם ידעו להבחין בחלון לשכתו של ח"כ בן-ארי מבין כל חברי-הכנסת במשכן? היכן משמר הכנסת? מחדל!!

המשפט הבא בידיעה מודיע: "אנשי המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ירושלים קבעו שאין מדובר בקליע". אפשר, אם כן, להירגע – לא קליע, רק מה שנראה כפגיעה של קליע. ובכל זאת, לא בכל יום נוצרת בחלון לשכתו של חבר-כנסת ישראל שריטה שנראית כפגיעה של קליע. עדיין מדובר במסר שאינו משתמע לשתי פנים הנשלח לחבר-הכנסת מהימין. כיצד יגיב לניסיון להטיל עליו אימים?

לפי המשפט הבא בידיעה: "בן-ארי הזדרז ואמר: 'אם מישהו ניסה לפגוע בי או בלשכתי, שיידע שזה לא מרתיע אותי במאבק למען ארץ ישראל'. כבוד ויקר לנציג הציבור שאינו נרתע מנסיונות תקיפה בנשק חם, או, למצער, נשק קר המתיר עדויות הנראות כנסיונות תקיפה בנשק חם. ניתן היה להכריז בגאון כי ח"כ בן-ארי הוכיח שוב כי הוא אינו מאפשר לבריונים להכתיב את השיח הציבורי בישראל, אלמלא המשפט הבא בידיעה, המשפט המסיים אותה, הקורא: "לבסוף נקבע שהחור נוצר מאבן שעפה ממכסחת דשא שהופעלה במקום בשבוע שעבר".

אם העובדות המוצגות ב"ישראל היום" נכונות, עולות כמה שאלות: ראשית לכל, מדוע פורסמה ידיעה חסרת ערך שכזו? שנית, מדוע, אם בכל זאת הוחלט לפרסם, נבחרה הכותרת מזרת האימה "מי ניפץ את חלון לשכתו של ח"כ מיכאל בן-ארי?" ולא, נניח, "אבן שעפה ממכסחת דשא יצרה חור בחלון לשכת ח"כ בן-ארי", או, למשל, "ח"כ בן-ארי ניסה לעשות הון פוליטי על חשבון תקלה טכנית", או, אם רוח של הומור עצמי נחה על המנסחים – "אבן שזרקה מכסחת דשא אחת, גם שלושים עיתונאים לא יוכלו לפורר". ועוד שאלה – כיצד ייתכן שכמה ימים חלפו ממועד הפעלתה של מכסחת הדשא ועד שהתגלה החור בחלון לשכת הח"כ? מי נרדם בשמירה? מחדל!!

כואב, מביך, מעצבן

הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" ("מכות רצח", "אלימות ללא הפסקה" ו"דייט אל המוות", בהתאמה) עוסקות ברצף של אירועים פליליים שהתרחשו אתמול ברחבי הארץ. "זה היה יום קשה, כואב, מביך, מבחיל, מזעזע, מעצבן", פותח ב"מעריב" נתן זהבי טור שכתב לרגל הצטברות האירועים הפליליים. מי שמעוניין לקרוא סיקור קשה, כואב, מביך, מבחיל, מזעזע ומעצבן מוזמן להשיג לעצמו את אחד העיתונים הללו.

אחרון הנפילים

בכפולה הפותחת של "כלכליסט" ידיעה מאת רויטל חובל על הקשר בין צבי בר, ראש עיריית רמת-גן, ובין אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר. על-פי הידיעה, הן הירשזון והן שותף אחר של אולמרט הם מבעלי הקרקע במיזם נדל"ן שעיריית רמת-גן "קידמה במלוא המרץ".

אלה ימים לא קלים לעומד בראשות עיריית רמת-גן. המשטרה המליצה להגיש נגדו כתב אישום, התקשורת מעלה מן האוב עוד ועוד פרשות הקשורות בשמו, והטוקבקיסטים קוראים למצות איתו את הדין. אבנר בר, בנו, מתארח הבוקר במדור הדעות של "מעריב" ותוקף את הטוקבקיסטים הכותבים בגנות אביו. "האצבעות נשלחות מיד למקשי המחשב והן חדות ומכאיבות יותר מכל סכין", כותב בר. "הכרעת הדין כבר ניתנה והיא מופיעה בפסיקתם של ה'שופטים' מטעם עצמם: 'מושחת', 'גנב', 'בוגד' [...] כלפיכם, שכתבתם והשתלחתם, אין בי כעס, אבל יש בי רחמים. רחמים על מי שעולמו מושתת על שמחה לאיד". בר מסיים את רשימתו בהמלצה לטוקבקיסטים להיזכר בביטוי "ואהבת לרעך כמוך".

לאילו טוקבקיסטים מכוון בר? אולי לאלה שהגיבו לידיעה שעלתה אתמול ב-ynet, ובה נשמע אביו, צבי בר, מכנה את נציג האופוזיציה במהלך ישיבת ועדה של העירייה "עכבר" ו"מלך מלכי הטיפשים" ומציע לסרס אותו על שולחן הניתוחים. או אולי לאלה שהגיבו לידיעה קודמת ב-ynet, שכללה קללות חריפות עוד יותר מפי בר לעבר מתנגדיו.

נראה שבר הבן אינו מכוון לטוקבקיסטים המנומסים יחסית שתגובתם אושרה לפרסום בידיעה האחרונה והלקונית על אביו שפורסמה באתר nrgמעריב לפני כמעט שבועיים. כן, קראתם נכון. על-פי מנוע החיפוש של אתר "מעריב", לא פורסמה מאז ידיעה על בר. זאת, בעוד יתר כלי התקשורת בישראל מדווחים כמעט מדי יום על האיש ומעשיו. אתמול, למשל, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על "מופע האימים של צבי בר" בעירייה, גם ב"ישראל היום" פורסמה ידיעה על ההופעה שנתן, ואפילו ב"ישראל פוסט" הקדישו לכך מקום. באתר "הארץ" פורסמה אתמול ידיעה על הפגנה נגד בר, וב"גלובס" היתה סקירה נרחבת של "6 פרשיות נדל"ן מפוקפקות בלב רמת-גן". ב"מעריב" כבר כמה ימים ששמו של בר אינו מוזכר.

זו אינה הפעם הראשונה ש"מעריב" מעניק בשנה האחרונה סיקור חריג לצבי בר. בחודש יולי האחרון, כשבר הוציא לאור אוטוביוגרפיה בשם "כמו צמח בר", היה "מעריב" העיתון היחיד שהקדיש לכך כתבה מפרגנת, במוסף היומי "המגזין". בכתבה הוגדר בר "אחרון הנפילים".

המאמר נגד השתלחות הטוקבקיסטים שפירסם הבוקר בנו של בר מעלה טענות הראויות לדיון. קוראי "מעריב" היו יוצאים נשכרים לו היה מאמר זה מייצג רק פן אחד, ולא יחיד, בסיקור ההתפתחויות האחרונות בחייו הציבוריים של ראש עיריית רמת-גן.

ענייני תקשורת

בשער "הארץ" מדווח יהונתן ליס כי רונה רמון, שלמדה על מות בנה מהתגודדות עיתונאים סביב ביתה, התגייסה למאבק למען חקיקת חוק שיגביל את כלי התקשורת בסיקור אבלים. לפי הצעת החוק, המכונה "חוק בשורת איוב", "עיתונאים לא יוכלו ליצור קשר עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הקורבן, ולא להתקרב למרחק הקטן מ-200 מטר מהם במחצית השעה הראשונה מרגע קבלת הבשורה. ההצעה קובעת כי כלי תקשורת לא יוכלו לפרסם תמונה או סרט של בני המשפחה במהלך 48 השעות שלאחר האסון, אלא אם כן נתנו לכך אישור בכתב. עיתונאי שיעבור על החוק צפוי לחודש מאסר או לקנס של 300 אלף שקלים".

ליס מציין כי ההצעה "צפויה לפגוע בסיקור השוטף של כלי התקשורת" ומצטט באריכות ממכתב שחיברה רמון והעבירה לחברי ועדת השרים לחקיקה, שאמורים לדון בהצעת החוק ביום ראשון הקרוב. "כתוצאה מההמולה התקשורתית על סף ביתי, שנבעה מתאוותם של העיתונאים להשיג צילום או ראיון בטרם עת, נפגעה ברגל גסה גם פרטיותם של בני המשפחה והחברים הקרובים", כותבת בין היתר רמון.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי משרד התקשורת בוחן את האפשרות לפעול לשינוי החוק כך שבעלי השליטה בזכיינית ערוץ 2 רשת, אודי אנג'ל ועידן עופר יוכלו להגדיל את אחזקתם מ-51% ללמעלה מ-70%.

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, יגיש הצעת חוק ממשלתית שלפיה רוב חברי מליאת רשות השידור ימונו על-ידי השר הממונה על רשות השידור. "כיום", מדגיש אברבך, "השר הממונה הוא ראש הממשלה עצמו.

ענת ביין-לובוביץ' מדווחת ב"גלובס" כי חברת סלקום הטילה חרם פרסום על ערוץ 10, בניסיון להוריד את מחיר הפרסום בערוץ.

לפני ימים אחדים פורסמה ב"הארץ" ביקורת תיאטרון קטלנית מאת מיכאל הנדלזלץ על הצגת הבידור "לילה בתל-אביב". היא נפתחה במשפט "קשה לי אפילו להתחיל לתאר את האירוע הזה". הבוקר, במוסף "גלריה", מנסה הנדלזלץ להסביר מדוע היה נרעש כל-כך כשיצא מההצגה. הוא מתאר את השתלשלות האירועים בהצגה באריכות ולבסוף מגיע למסקנה כי "מה שהטריד אותי במיוחד היה שיש אנשים שעוסקים בתיאטרון באופן מקצועי [...] שחשבו ברצינות שאלה הם חומרים שאפשר להציע לקהל, במצב שבו הם נמצאים, ולמכור כרטיסים ואפילו למלא אולם, פה ושם. ומה שגרוע עוד יותר: הקהל באולם שבו הייתי צחק עד אובדן עשתונות. [...] זה מדכא. כי קהל שמקבל דבר כזה מקבל הכל. וקהל שמקבל הכל מפחיד אותי".

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" [בריאן סטלטר] על מלחמתו של ג'ון סטיוארט בערוץ החדשות של רשת פוקס.

ב"דה-מרקר" וב"כלכליסט" מופיעות הבוקר ידיעות בעקבות כתבת פרופיל רחבת היקף על איל ההון והתקשורת חיים סבן, שהתפרסמה אמש באתר ה"ניו-יורקר". הנה הכתבה המלאה, 11 אלף מלים אורכה.

נווית זומר מדווחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי חברת Beamups הישראלית זכתה בפרס מטעם העיתון הבריטי ה"גרדיאן" כחברת הסטרט-אפ בעלת המודל העסקי הטוב ביותר. החברה מציעה, כך מדווח, "אתר המאפשר לעיתונאים, ספקי ויצרני תוכן מהעולם להעלות קטעי וידיאו וחדשות ולרכוש קטעים חדשותיים מיצרני תוכן אחרים".

במדור המכתבים של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר מכתב מאת זאב ב. בגין, ירושלים. בגין טוען כי נחום ברנע טעה בפרטים על אודותיו שפירסם בטורו האחרון מיום 30.4.10, ומציין כי "במקרה זה ניתן היה למנוע את הפדיחה בקלי קלות, באמצעות שיחת טלפון אחת".