שר האוצר יובל שטייניץ (במרכז) נפגש אתמול עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני (מימין) ועם יו"ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש (צילום: קובי גדעון)
מי בדיוק לא רוצה לדבר עם מי
מי שעוקב אחר העיתונים, או לפחות אחר סקירת העיתונים באתר "העין השביעית", יודע כי שר החוץ ליברמן לא רווה נחת מהתקשורת מאז נכנס לתפקידו. הפרשנים והעורכים קראו לו "גרזן", "פירומן", "פיל בחנות חרסינה" ועוד כהנה וכהנה בסגנון הזה. רבים מחִצי הביקורת עסקו ביחסים הצפויים בין שר החוץ למצרים, על רקע התבטאויות לא דיפלומטיות של ליברמן על מדינת הנילוס ושליטהּ.
הזכרתי כבר פעמיים את הדיווח, יוצא הדופן, של איתמר אייכנר מתחילת מרץ ב"ידיעות אחרונות". אייכנר כתב בשם "גורמים" המקורבים לשר החוץ המיועד כי "אין לליברמן דבר נגד מצרים וכי דבריו אז הוצאו מהקשרם", ובשם "גורמים מצריים "עלומים כי "אם כך פני הדברים, לא תהיה להם שום בעיה לקבל את ליברמן בקהיר". מאז התבטא שר החוץ המצרי נגד ליברמן, ונראה היה כי המשבר הצפוי אכן מתגשם. העיתונים דיווחו על כך בהרחבה. העיתונים, בעיקר "מעריב" ו"הארץ", דיווחו בהבלטה אתמול גם על דברים שאמר ליברמן בראיון לעיתון רוסי, שהוגדרו על-ידי המדווחים כמתקפה נגד תוכניות השלום של הנשיא האמריקאי אובמה.
היום, כפי שנכתב בכותרת ראשית על שער "מעריב", מגיעה שעת הפיוס: "ליברמן הוזמן למצרים". ההזמנה נמסרה בפגישה של שר החוץ עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן, שנערכה אתמול. "זו תחילתה של ידידות מופלאה", מצוטטים "מקורבי שר החוץ" על שער העיתון.
ידידות מופלאה בין ליברמן לערבים (לפחות, בינתיים, אלה המתגוררים מעבר לסואץ) ואולי גם בין העיתונאים, השמאלנים האלה, ובין ליברמן. כך ניתן לקרוא על שער "ידיעות אחרונות" את הכותרת: "ליברמן קיבל הזמנה לקהיר. במקום התנצלות: שיבח את מובארכ" (הווה אומר: גם העליב את המצרים, וגם התפייס איתם בלי לצאת סמרטוט ולהתנצל); ועל שער "ישראל היום" את הכותרת "ליברמן וסולימאן: הפיוס הגדול".
גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" חיובית מנקודת המבט של ליברמן. אתמול קראנו כי ליברמן מציב את פקיסטן ואפגניסטן כאיום הראשון על ישראל, לפני איראן, והיום אנו לומדים כי הילרי קלינטון חושבת באופן דומה: "פקיסטן הופכת לאיום הקטלני ביותר על העולם" (כותרת הגג: "חשש: הטליבאן ישתלט על המדינה הגרעינית").
מי שלא משתתף בחגיגה הוא "הארץ". דבר הפגישה בין סולימאן לליברמן אינו מוזכר על השער, רק בידיעה קצרה של ברק רביד בעמ' 3 של העיתון. האם הסיבה לכך היא הפרסומים של רביד ב"הארץ" מהימים האחרונים ("ראש המודיעין המצרי סולימאן יגיע מחר, לא ברור אם ייפגש עם ליברמן"), שלפיהם כנראה לא תתקיים פגישה? ואולי "הארץ" פשוט אינו מסוגל להשתחרר מהאג'נדה שלו, שלפיה ליברמן הוא מוקצה מחמת מיאוס, והמעצור הזה משפיע על דיווחי החדשות שלו? לפי "מעריב" (ג'קי חוגי), "הארץ" בחברה טובה: "לאחר שובו לקהיר אמש, נשמר הפרופיל הנמוך ששרר בתקשורת המצרית ערב ביקורו של הבכיר המצרי בישראל".
במקום לדווח על פגישת השרים, מקדיש "הארץ" את הכותרת הראשית שלו לחדשות אחרות מחזית החוץ, חדשות רעות: "האיחוד האירופי מקפיא את שדרוג היחסים עם ישראל". לפי עקיבא אלדר, האשמים הם ליברמן ונתניהו: "מדיניות החוץ של ממשלת נתניהו, הגורסת כי פתרון 'שתי מדינות לשני עמים' אינו מתווה מקובל למשא-ומתן עם הפלסטינים, מביאה לפגיעה ביחסים בין ישראל והאיחוד האירופי". זוהי כבר הכותרת המי-יודע-כמה של "הארץ" העוסקת בהצהרות של נתניהו בסוגיית "שתי מדינות" וכו'. ואני לתומי, אחרי שקראתי אתמול את טורו של גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ", חשבתי שמדובר בסך-הכל ב"משחקי מלים".
יש לו תוכנית
עוד נושא שנעדר באופן תמוה משער "הארץ" הוא התוכנית הכלכלית של נתניהו. על שער "ידיעות אחרונות" היא מופיעה בכותרת קטנה: "הבוקר תוצג התוכנית הכלכלית", "נתניהו ושטייניץ יודיעו: יופחתו מסים". בעמ' 4 של העיתון מפרטים איתמר אייכנר ודוד רגב את עיקרי התוכנית, וביניהם "הגברת הגירוש של עובדים זרים", "ערבויות לבנקים על אשראי למפעלים", וגם "המשך הפחתת מס ההכנסה ומס החברות".
בדיווח ב"מעריב" (יוסי גרינשטיין) מדגישים את "הקפאת שכר והתייקרות הירקות והפירות, הדלק והסיגריות – אך גם הורדת מסים, הפחתת המע"מ ומסי הקנייה". את הכותרת הגדולה ביותר מקבלת התוכנית הכלכלית ב"ישראל היום" (גם שם מדגישים כי התוכנית הכלכלית היא של "רה"מ ושר האוצר", ולא של שר האוצר לבדו). הכותרת הראשית של העיתון היא: "הקפאת השכר – או מלווה חובה של 2%". כותרת המשנה מפרטת: "אם ההסתדרות תסרב להקפאת שכר במגזר הציבורי, ייתכן שכל עובד במשק 'ילווה' למדינה 2% משכרו לשנתיים". העיתון ממשיך להדגיש את הצדדים הכואבים של התוכנית גם בעמודים הפנימיים, ואת המצב הקשה ("התחזית השחורה של שירות התעסוקה") המצדיק אותם.
אל תהיו סולידיים
הרוח הטובה שנושבת היום בשערי העיתונים אינה חודרת את שערי "הארץ", אבל בהחלט מגיעה לשער המוסף הכלכלי שלו. אני לא מתכוון לכותרת האינטליגנטית "המשבר ייגמר מתישהו" (ציטוט של מנכ"ל MTV, המתראיין למוסף השבועי של העיתון), אלא לכותרת הראשית "הפנסיה מתאוששת: שליש מההפסדים ב-2008 נמחקו". כותרת המשנה מדיפה ריח של נחמה: "הדו"חות השנתיים שמקבלים בימים אלה עמיתי קופות הגמל מציגים הפסדים גבוהים, אך אינם רלבנטיים. חלק גדול מההפסד כבר הוחזר בזכות העליות של ינואר-מרץ".
הטבלה המודפסת על השער בתחתיתה של הכותרת הראשית, הסוקרת את ביצועי הקופות השונות, אמנם מסתכמת כולה במספרים שליליים, אך סופה של כותרת המשנה – "המפסידים הגדולים: העמיתים שעברו למסלול סולידי" – מאשש, כך נדמה, את האווירה החמדנית ששרתה על דפיו של העיתון לפני שהחל להוציא מוספים המספידים את הקפיטליזם. האם יחזרו הימים ההם? בין אם כן ובין אם לא, תמיד יהיה מקום לכתבה הנצחית "האם קניית דירה היא אפיק השקעה מוצלח" (היום על שער "דה-מרקר" התשובה היא: לא. מחר יום חדש).
כותרת אחרת על השער היא המשך הסיקור של הביקורת של גופי הפיקוח על בנק הפועלים, בעקבות פגישה נוספת, שהיתה אתמול, בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לבעלת הבנק שרי אריסון: "פישר קרא לאריסון להדיח את יו"ר הפועלים דני דנקנר".
הכותרת היום היא אבולוציה של הכותרת שהודפסה על שער העיתון אתמול: "פישר לאריסון: איני מרוצה מתפקודו של דני דנקנר". האבולוציה: אתמול נסמך הציטוט על "מקורב", והיום הוא נאמר, כביכול, מפי הגיבורה (אף שפישר עצמו אינו מתראיין או מוסר הודעה; הפגישה היתה בארבע עיניים). ועוד אבולוציה: היום המלה "להדיח" מודפסת בפונט גדול במיוחד. מתחת לידיעה בעמוד הפותח מודפס טור של מירב ארלוזורוב, הקוראת לדנקנר להתפטר ("מוצא הכבוד של דנקנר") ומותחת ביקורת גם על אריסון ("מוצא הכבוד של אריסון", כלומר, שתיפטר מדנקנר).
"לדנקנר לא יכולות להיות התלבטויות בנוגע לכך [שבנק ישראל איבד בו אמון]", כותבת ארלוזורוב, ומצביעה על הוכחה נוספת לכך שדנקנר צריך ללכת: הציבור הצביע נגדו. "עם היוודע דבר הפגישה הראשונה בין הנגיד סטנלי פישר לבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון [...] התגובה בשוק ההון היתה חד-משמעית: מניית בנק הפועלים צנחה ב-6%. זה אומר שבעלי המניות מקרב הציבור מעריכים כי המצב שנוצר פוגע בבנק". אלא שאחד מלקחי המשבר הנוכחי הוא, כדברי השיר, שהציבור מטומטם (והוא בהחלט שילם), אותו ציבור שקנה ביוקר ומכר בזול (גם השקולים הפסידו, זוכרים: "המפסידים הגדולים..."), התנהג כעדר מבוהל ודירדר עוד יותר את המשבר שנוצר בשל סכלותם וחמדנותם של אנשי החליפות.
נדמה לי שההזדקקות לטיעון הזה (תזכורת: ביום הירידה ירדו מניותיהם של רוב הבנקים האחרים) מעידה על חולשה שפושה בקמפיין של "דה-מרקר" נגד בנק הפועלים. מה שהחל כסיקור מקיף ולא חנפני של ההתנהלות הבעייתית של הנהלת הבנק לאורך תקופה ארוכה, הופך היום למה שנראה אולי כוונדטה אישית. אבל כמובן שאין זו "חולשה", אלא זהו טבעם של קמפיינים, שהם מתרדדים והופכים אישיים. כנראה שבכל זאת יש יתרונות לסולידיות, לפחות בעשיית עיתונים.
100 לתל-אביב
במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת אסתר זנדברג על מה שבין תל-אביב לברלין: "לרגל אירועי המאה לתל-אביב, מעניין להיזכר במתנת יום ההולדת שהעניקה ברלין לעצמה בחגיגות ה-750 שלה: אלפי יחידות דיור ציבורי בהישג יד". הכותרת היא: "אולי בעוד 650 שנה".
סוזן בויל: שלב ההכחשה
"התגלתה גברת שמנה שיודעת לשיר!" (הכותרת הראשית של המקומון "העיר תל-אביב").
"אז גילו איזו מכוערת מכפר נידח שגם יודעת לשיר. אז מה? שי גולדן סוגר שבוע" (כותרת על שער "דה-מרקר ויק").
כמו כל דבר בעולם, גם תופעה בידורית מתנהלת לפי חוקי טבע מסוימים. תקצר כאן היריעה מלנסות לשרטט קווים לעניין, אולם אפשר לרמוז בקצרה כי לקראת דעיכתה של תופעה, או למצער דעיכת השלב הראשון של התפרצותה, עוברת התקשורת מחיבוק לחניקה. זוהי כמובן תופעה של שנאה עצמית, בחינת: איזה מטומטמים אנחנו שנכנענו למניפולציה הרגשית שנוצרה על-ידי אנשי שיווק ממולחים ודיווחנו בהרחבה נסערת כל-כך על הפרודוקט שלהם, בואו נפצה את הדימוי העצמי שלנו עכשיו ונכתוב שמדובר במוצר דפוק.
אם אתם רוצים בכל זאת לקרוא משהו על סוזן בויל, כדאי שתסתפקו בדיווח מהממלכה המאוחדת של שאול אדר ב"העיר".
ואם אנחנו כבר בענייני ציטוטים, הא לכם שגיאת כתיב מצחיקה בידיעה במקומון "העיר". הנושא הוא השמת בכירים בשוק העבודה: "[...] שם לא נותנים סתם כרטיס ביקור – הם מראים לך תמונות של עצמם משקים את הגינה ומכתב שמספר שהם היו קפטן קבוצת הכדורסל בקולג'. זה משדר מסר של 'אני איש משפחה ולא ארכי פרחי'".