ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלשום ביד-ושם (צילום: אוליביה פיטוסי)

בדרך לאן שהוא

"פירומן", הכריזה כותרת מוסף השבת של "מעריב" מתחילת החודש, שהודפסה ליד דמותו המחייכת של שר החוץ הטרי של מדינתנו, אביגדור ליברמן. העיתונים האחרים, כל אחד בסגנונו, היו שותפים גם הם לביקורת שנמתחה על ליברמן (כרגיל, מאוחר מדי).

גם היום מככב ליברמן על שערי העיתונים כמבעיר דליקות. העילה הפעם היא דברים שאמר בראיון לעיתון רוסי. הכותרת הראשית של "מעריב" היא: "ליברמן: 'יוזמת השלום הערבית היא מתכון להשמדת ישראל". כותרת המשנה: "אחרי ש'ביטל' את אנפוליס, שר החוץ של נתניהו מצית סערה חדשה. יוזמת השלום הערבית כבר אומצה על-ידי הבית הלבן, גם ברק תומך נלהב, אבל אביגדור ליברמן מתנגד ומגדיר אותה 'הרסנית'". כותרת הגג לראשית על שער "הארץ": "בראיון לעיתונות הרוסית, מבטל שר החוץ את יוזמות השלום של אובמה". הכותרת עצמה היא: "ליברמן: 'אמריקה תקבל כל החלטה שלנו'".

האומנם כך? כבר כמה ימים שהעיתונים עוסקים ביחסים בין הממשל הישראלי לממשל האמריקאי על רקע סוגיית המשא-ומתן עם הפלסטינים. "הארץ" ניפק שתי כותרות שטענו כי נתניהו חזר בו מעמדותיו הנציות (אחת מהן שלשום: "נתניהו חוזר בו: 'אפתח במו"מ עם הפלסטינים בלי תנאים מקדימים'"), ש"ישראל היום" הכחיש, בערך, אתמול: "בניגוד לפרסומים, רה"מ עקבי בגישתו כי הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא עניין עקרוני ומהותי [...] עם זאת, ראש הממשלה מעולם לא הציב זאת כתנאי מוקדם לפתיחת מו"מ עם הפלסטינים".

היום הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" תוהה "בדרך לעימות?", לצד צילומים של נתניהו ואובמה. הרקע לעימות שצופה העיתון הוא דברים שכתב בזמנו השגריר המיועד לארה"ב, מייקל אורן, בגנות היחס של אובמה לישראל כשהלה היה מועמד לנשיאות.

פ.ט.ר

מה עוד עושה נתניהו? מפטר את עופר דקל, או אולי: מקבל את התפטרותו של דקל.

ב"ידיעות אחרונות" נכתב שלשום כי "עופר דקל יסיים בקרוב את תפקידו". על הידיעה לא היה חתום שמעון שיפר, הכתב הבכיר של "ידיעות אחרונות", שעוסק בין השאר בכתיבת ספר הזכרונות של דקל, אלא איתמר אייכנר. לפי אייכנר, "ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון להעביר מתפקידו את עופר דקל, הממונה על המשא-ומתן להחזרת גלעד שליט". בלשכת ראש הממשלה לא הכחישו, חותם אייכנר. באותו יום פורסמה ידיעה דומה ב"ישראל היום": "השליח המיוחד למגעים לשחרור שליט יודח", שציטטה את ערוץ 1: "הגרמנים מחו בפני ישראל לאחר שנודע להם כי דקל יפרסם ספר העוסק במו"מ על שחרור השבויים". גם ב"הארץ" התפרסמה אז ידיעה דומה (שכללה הכחשה של נועם שליט את הדיווח בערוץ 2 שלפיו משפחת שליט "איבדה אמון" בדקל. לא איבדנו אמון, אומר שליט, היתה לנו ביקורת).

גם ב"מעריב" פורסמה באותו יום ידיעה באותה רוח: "רה"מ החליט: המתווך עופר דקל יוחלף" (מיה בנגל ואלי לוי). למחרת, אתמול, כתב ב"מעריב" אמיר בוחבוט על "ביקורת מצרית על הכוונה להחליף את עופר דקל [...] בעקבות הפרסומים בכלי התקשורת הישראליים".

ומה הם כותבים היום? ב"ישראל היום" הטון פתאום מתרכך. דקל כבר לא מודח, אלא "התפטר", ו"נתניהו הביע הערכה לפועלו", כך בכותרת על השער. גם ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער: "עופר דקל התפטר". הטון, שוב, מרוכך, ומובאים שבחים לפועלו של דקל (ומידע נוסף: מי שיחליף את דקל בינתיים הוא ראש השב"כ). רק ב"מעריב" דקל "הולך הביתה" בכותרת על השער, הכותרת הגדולה בעמ' 6 היא "לא השלים את המשימה", והטון שלילי, למרות שבחים מפי משפחת שליט. בכותרת המשנה על השער התהדרות מגוחכת: "כפי שנחשף ב'מעריב'" [עופר דקל יסיים את תפקידו]. ב"הארץ" אין שום התייחסות לעניין. ובקיצור, נתניהו הצליח לבצע את החילופים בצורה לא מכוערת.

מרקר על הפועלים

כותרת טורו של עורך "דה-מרקר" (המודפס, היומי; לא החודשי, לא השבועי, לא המקוון. הרבה עורכים יש ל"דה-מרקר") סמי פרץ, שהודפסה ביום שני, ה-30 במרץ, על שער העיתון, היתה חריפה ביחס לסגנונו, היובשני ברגיל, של הכותב: "המפקח הולך על הראש של דני דנקנר". פרץ קבע כי המפקח, רוני חזקיהו, "מוטרד מאוד מהנעשה בבנק הפועלים ומהליכי קבלת ההחלטות הקפריזיים". לצדו של הטור הודפס טורה של מירב ארלוזורוב, שכיוונה את החצים לדירקטוריון הבנק – "חותמת גומי" של בעלת השליטה אריסון והיו"ר דנקנר, שאותם האשימה בפיטור חברי דירקטוריון שאינם מצייתים לגחמותיהם.

העילה להתקפה הבוטה הובאה בכותרת הראשית של גליון אותו יום: "המפקח על הבנקים עוצר את החלפת מנכ"ל בנק הפועלים", זאת בשל "חשש לכשלים ניהוליים בדירקטוריון הבנק". היום נכתב בעיתונים כי למתקפה על דנקנר הצטרף גם הנגיד סטנלי פישר, שיחד עם חזקיהו נפגש עם אריסון כדי לגעור בבנק. כל העיתונים מתייחסים לכך, ואין זה עניין של מה בכך, מאחר שגם העיתונים, גם העיתונאים, גם הח"מ ואולי גם חזקיהו ופישר חייבים לפעמים כסף לבנק הפועלים.

ב"כלכליסט", ב"עסקים" וב"ממון" מתייחסים בכותרת על השער למתיחות בין המפקח על הבנקים לבנק הפועלים, ב"ישראל היום" הקדישו לסיפור לוגו מכוער ("הדרמה של הפועלים", בצירוף צלליות לא ברורות) ואת הכפולה הפותחת, הכותרת הראשית של "גלובס" היא "שיחת הנזיפה", והכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "פישר לאריסון: איני מרוצה מתפקודו של דני דנקנר". אף שהדיווח הוא מקיר לקיר, ניתן למצוא בנקל הבדלים בכמותו ובאיכותו בין העיתונים. הדיווח במוספי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", וגם בעיתון העסקים "גלובס", הוא מינורי. מי שבאמת הולך על הראש של בנק הפועלים הוא "דה-מרקר".

דני דנקנר (צילום: דודו ועקנין)

לפי הדיווח של שרון שפורר ורם דגן ב"דה-מרקר", פישר וחזקיהו נפגשו שלשום עם אריסון ופרקליטה, והביעו את מורת רוחם מתפקודו של דנקנר. רגע, זה מה שהם עשו? לא ממש. לפי "מקור מקורב לפרשה", "גם אם שמו של דנקנר לא עלה בפגישה באופן ישיר, זה ברור שכשיש תקלות בניהול הבנק – הכתובת היא היו"ר". כלומר, פישר וחזקיהו כלל לא הזכירו את שמו של דנקנר. מי, אם כן, שירבב אותו כך שהגיע לכותרת הראשית של העיתון? או פישר וחזקיהו, או אריסון.

בהמשך כותרת המשנה על השער נכתב כי "אריסון מיהרה לגבות: 'אני נותנת אמון מלא ביו"ר הבנק'". בידיעה עצמה מזכירים כתבי "דה-מרקר": "מיד לאחר הפרסומים על פגישתה עם פישר מיהרה אריסון לפרסם תמיכה פומבית וגורפת בדנקנר [...] ואולם דברים ברוח זו אמרה אריסון חודש לפני שהדיחה את היו"ר הקודם והדומיננטי, שלמה נחמה, במרץ 2007". וב"ישראל היום" נכתב בשם "גורם בכיר בבנק ישראל" כי "מלכתחילה לא רצינו את דנקנר". בקיצור, אם אני דנקנר, יותר משהייתי מודאג מפישר וחזקיהו, הייתי מודאג מאריסון.

סיכומו של דבר: גופי הפיקוח הממשלתיים מותחים בפגישה ביקורת חריפה על בנק הפועלים, בשל שורה של כשלים. פרץ מונה אותם היום בטורו: ההדחה החפוזה של נחמה, ההדחה של הדירקטור ברנע, ההפסדים העצומים בסאב-פריים בארה"ב, הניסיון הבעייתי לרכוש בנקים במזרח אירופה, תקלת מחשב חמורה ועוד, ובראשם תהליכי קבלת החלטות בעייתיים שהסתיימו לאחרונה בהדחתו העוד יותר חפוזה של המנכ"ל צבי זיו והחלפתו צ'יק-צ'ק בממלא-מקומו ציון קינן. עם היוודע דבר הפגישה, צנחה מניית בנק הפועלים אתמול ב-6.5% (גם רוב מניות הבנקים האחרים ירדו אתמול).

שרי אריסון (צילום: מיכל פתאל)

הביקורת בתקשורת מגוונת: דן מרגלית מפליג בשבחיו של פישר וקורא לפטר את דנקנר, באותו עיתון קורא חזי שטרנליכט לפישר וחזקיהו שלא לקיים פגישות חשאיות אלא לצאת לציבור בביקורת גלויה, ואילו ב"דה-מרקר" מביאה מירב ארלוזורוב מידע על חוות דעת של מומחה "עולמי" לממשל תאגידי, שהוזמנה על-ידי הבנק וטוענת כי התנהלות הדירקטוריון סביב הפיטורים ומינוי המנכ"ל היתה תקינה.

מה שלא ניתן למצוא הוא ביקורת על בעלת השליטה, מי שמושכת בחוטים ומי שלכאורה עושה בדירקטוריון כבשלה: שרי אריסון. האם העיתונים ממשיכים להכות על חטא הביקורת השוביניסטית שהנחיתו על אריסון עם כניסתה לבעלות פעילה על הבנק? או אולי הם מרגישים שהם מיצו את סיקור המינויים שעשתה אריסון בצמרת הבנק, של מקורבות ללא רקע בנקאי, או את הממבו-ג'מבו הניו-אייג'י שהיא החדירה באופן רשמי להתנהלות הבנק ועובדיו? או שאולי היחצנים של אריסון בכל זאת טובים יותר מאלה של דנקנר (או של כל אחד אחר).

זלזול

המוסף "ספרים" של "הארץ" מוקדש היום לספרי שואה. הכתבה הפותחת היא ראיון של תמר רותם עם שלהב קסט, חוקרת ספרי זיכרון של ניצולי שואה. "לא במקרה הסיפורת הזכרונית נדחקה לשוליים", כותבת רותם. "קסט טוענת שהיחס המזלזל כלפי הספרים הללו מקביל ליחס לניצולי השואה עצמם, שבמשך תקופה ארוכה התעלמו מהם במדינת ישראל, ועדיין היחס אליהם מחפיר, לדבריה".

רותם מתייחסת גם לספרי זכרונות מהשואה שהתפרסמו לאחרונה והתגלו כבדויים: "[קסט] מבקרת את הלהיטות של הוצאות הספרים לסחוט את הרגש של הקוראים עד תום בפרסומים של ספרי שואה לא מהימנים. לדבריה, הוצאות הספרים המכובדות היו יכולות להימנע מהשערוריות האחרונות לו היו מעמתות את הסיפור החשוד עם מסמכים, ידע היסטורי, ולדבריה היא מסתמכת גם על תחושות בטן: 'החושים מתחדדים כשאת עוברת על אלפי טקסטים ומבינה שיש להם מאפיינים ייחודיים בולטים', היא אומרת. זה ברור למשל לחוקרי השואה שילד לא יכול היה להסתובב חופשי במחנה, כפי שווילקומירסקי תיאר ורוברטו בניני לקח אפילו רחוק יותר בסרטו 'החיים יפים'".

זו הזדמנות להפנות לכתבה של אורן פרסיקו שהתפרסמה כאן אתמול, על הטיפול העיתונאי שהעניק "ידיעות אחרונות" לנושא רווחתם של ניצולי השואה.

איומים

"המכה ה-11" היתה הכותרת השמנה שהודפסה על שער "ידיעות אחרונות" ב-19 במרץ, לפני יותר מחודש. "אחרי חג הפסח: אלפי עובדים יפוטרו", איימה כותרת הגג, וכותרת המשנה פרשה את "התחזית השחורה": "ההסתדרות והתעשיינים מעריכים: מעסיקים רבים במשק מעכבים בינתיים את הבשורה הקשה, כדי לא לקלקל לעובדים את שמחת החג". ב-4 בפברואר, חמישה ימים לפני חג הפסח, דיווחו העיתונים בהבלטה על "שיא שלילי חדש" באבטלה בחודש מרץ, וקבעו כולם כי אחרי הפסח יגיע גל פיטורים המוני.

היום, ה-22 באפריל, כ"ח בניסן, שבוע בדיוק אחרי תומו של הפסח – נאק, נאק, נאק – עוד לא ראינו גל פיטורים המוני. דוד רגב מדווח בטור בעמ' 3 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי מספר המפוטרים ברבעון הראשון של 2008 זינק פי 2.5 לעומת הרבעון הקודם. הטור נפתח כך: "ההצהרות על סופו הקרב של המיתון היו כנראה מוקדמות מדי". האם "המכה ה-11" היא הצהרה על סופו הקרב של המיתון?

והבטחות

בכל אופן, מה באמת עם המיתון? שלשום כתבתי כאן על הטלטלות שוברות המפרקת שעוברים עיתונאי הכלכלה, המתנדנדים בין אופטימיות זהירה לפסימיות זהירה ובין שאר הערכות, תחזיות ורגשות שאינם דווקא זהירים. היום בעמ' 6 במוסף "ממון" מדווח דניאל בטיני על דו"ח של קרן המטבע העולמית ש"מטיל ספק באופטימיות שהורגשה באחרונה בשווקים" ו"צופה כי המשבר הכלכלי יימשך וכי הבנקים באירופה צפויים לספוג הפסדים גדולים עוד יותר", אבל סבר פלוצקר כותב באותו גיליון כי מצבנו, בניגוד לאמריקאים ולאירופים, דווקא בסדר.

גאידמק וברנשים אחרים

זוכרים את גאידמק? האיש, ששלט במדד הכותרות של יפעת במשך חודשים ושנים, נדחק עכשיו לעמודים האמצעיים של מוספי הכלכלה. היום במוסף "ממון" כותרת: "הצרות לא עוזבות את ארקדי גאידמק: קיבל צו עיקול על נכסים בשווי 57 מיליון שקל" (הצו הוצא לטובת איש העסקים יוסף טרוים, שנמצא בסכסוך משפטי ארוך עם גאידמק סביב מכירת מפעל בקזחסטן). מי היה מאמין שיהיה צורך לכתוב "ארקדי" לפני ה"גאידמק", כדי שנדע במי מדובר (היו הרבה שהאמינו, אבל על כך בפעם אחרת).

זוכרים את בועז יונה, הבעלים לשעבר של חברת חפציבה (לשעבר)? זוכרים את אבא של בועז יונה, מרדכי יונה? זוכרים איך יונה האב שידר בזמנו שאצלו העסקים כרגיל? ובכן, העסקים לא כרגיל, והם זוכים רק לאזכור של ידיעונת בעמ' 26 של "דה-מרקר": "בית-המשפט הוציא צו לכינוס נכסיו של מרדכי יונה, אביו של בועז יונה [...] הצו הוצא לבקשת חברת סופרגז, שלה חייב יונה כ-6 מיליון שקל" (נורית רוט).

ענייני תקשורת

אמיתי זיו מדווח ב"דה-מרקר" על חזרתה של תוכנית "ברית המועצות" – איחוד מועצת הכבלים והלוויין עם הרשות השנייה. אליבא דזיו, ההחלטה על האיחוד תיכלל בחוק ההסדרים.

עוד ב"דה-מרקר": "המו"לית 'ניו-יורק טיימס' דיווחה כי הפסדיה ברבעון הראשון זינקו בפי יותר ממאתיים".

מוסף "עסקים" של "מעריב": "שבועיים לאחר שאושרה רכישת הד-ארצי על-ידי אן.אם.סי, בהנהלה החדשה לא מבזבזים זמן והחלו לפטר עשרות עובדים".

אודי עציון מדווח היום במוסף "ממון" על המשך סאגת השילוט באיילון. חברות השילוט הפעילו בכנסת לובי חזק ותוקפני כדי לשנות את החוק כך שיתיר להן להציב שלטי פרסומת ענקיים, שלכאורה מסכנים את חיי הנהגים ובאופן ודאי מזהמים את המרחב העירוני. כעת, לאחר שמאמצי תאגידי הפרסום צלחו ומאמצי הגופים הירוקים כשלו, נראה שחילופי הממשלה פתחו את העניין מחדש, והדיונים בעניין אמורים להתחדש. עציון מדווח על מחטף של חברות השילוט, שתלו שלט במקום אסור, לטענתן, אחרי שקיבלו רישיון מיוחד מעיריית תל-אביב. העירייה מכחישה.