ענת קם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 29.12.09 (צילום: מרקו/פלאש 90)

ענת קם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 29.12.09 (צילום: מרקו/פלאש 90)

יום שמח היום לעיתונות. פרשת ענת קם, פרשה תקשורתית-בטחונית שהשב"כ והפרקליטות ניפחו בשלומיאליות מעבר לכל פרופורציה, נחשפה סוף-סוף לציבור הרחב, והעיתונים, במפגן מרהיב של אחדות, אחרי שהיו להם חודשים להתכונן למאורע, פסעו מעל להררי האיבה ביניהם ושילבו ידיים במרבד של מאמרי דעה וניתוחים מחכימים שקבעו אמות מידה וציון דרך בסוגיות מקצועיות עקרוניות – מעמד העיתון והעיתונאי מול רשויות החוק; האיזון הנכון בין בטחון המדינה במובנו השגור ובין בטחון המדינה במובן זה שיש לה תקשורת חזקה וחוקרת, ומידת האחריות המדויקת שיש לעיתון כלפי מקורותיו – בעת שהם מקורות ובעת שהם מטרות.

כשיאים של יום עיתונאי נאדר זה יירשמו ציונים בשלושת העיתונים הוותיקים. כך העורכים הבכירים והפרשנים הבכירים ב"ידיעות אחרונות", בראשם שילה דה-בר ונחום ברנע והעורך האחראי ארנון מוזס, שלאור הגילויים האחרונים בפרשיות השחיתות של אולמרט – הפרשה החשובה באמת שמתרחשת בימים אלה – הצטלמו כולם לעמוד הראשי כשהם לועסים כובעים ומעליהם מודפסת הכותרת, גדולה כמו שכותרת של "ידיעות אחרונות" יכולה להיות: "סליחה".

כך העורכים הבכל זאת חדשים עדיין של "הארץ", העורך הראשי דב אלפון וסגן העורך אבי זילברברג, שחתמו על מאמר המערכת והתנצלו בפני ענת קם על הכשלים בהתנהלותם שהביאו לחשיפתה. גם כאן כותרת המאמר היתה "סליחה". קשה היה גם שלא להבחין בהתפעלות כיצד העיתון התאפק – באותו איפוק מפורסם של העורך הראשי – ולא ניצל את כל במתו כדי לתקוף את השב"כ והפרקליטות, אלא פרש בפני הקורא מגוון ניתוחים ודעות על אודות פרשת קם על היבטיה השונים.

כך למשל במאמר אחד הסביר פרשן "הארץ" כי ניתן לפקפק במניעיה האידיאולוגיים של קם: אנשי שמאל וסתם טובי לב תופסים את הפרשה כאילו קם הדליפה שני מסמכים המעידים על עבירה לכאורה של אלוף הפיקוד נווה, כתב הפרשן, אבל היה זה אורי בלאו שהשכיל לברור את המסמך הזה מתוך ערימה של אלפי מסמכים שקם גנבה. מרגלת? כתב הפרשן, שטויות. פעילה אידיאולוגית? ייתכן. ואולי, הוא כתב, סתם בחורה עם יצר שנקרא לו "עיתונאי".

כך ב"מעריב", העיתון הפטריוטי, שהיה נתון עד לרגע זה במלחמת חורמה עם עיתון הימין "ישראל היום" ועיתון השמאל "הארץ" – מסיבות שאין להן כלום עם פטריוטיות – התגבר על יצרו וכבש אותו עמוק בכיסיו הריקים. במקום לפרסם על השער כותרת ענק כמו, למשל, "ריגול חמור", ובמקום לנצל את המומנטום כדי לבעוט ב"הארץ" ובכתב אורי בלאו, בחר העיתון בצעד מפתיע: עורך החדשות כינס את אנשיו והודיע להם כי מעתה גודל הפונט בסיקור הפרשה יקטן בחצי, ואף הכתיב להם שורה של פעלים ותארים אסורים בשימוש בדיווח על הפרשה.

כך למשל אסור יהיה לכתוב "נמלט לחו"ל" על אורי בלאו, אלא רק "טס" או "הפליג", ואת יחסו לשב"כ יתארו במונחים ניטרליים ולא, למשל, במלה "מצפצף". בכלל, אמר עורך החדשות לאנשיו, שתלו בו פתאום מבט מלא הערכה, אנו נסקר את הפרשה הזו מהזווית של "מעריב", עיתון עצמאי בעל מסורת, ולא מהזווית של השב"כ או של ענת קם. כאן לא הגנון של דיסקין ולא קן של השומר-הצעיר. את המאמר של עפר שלח, שרמז על הכוח המניע האמיתי מאחורי התנפחות הפרשה, הדפיסו ככותרת ראשית.

גם העיתון הצעיר "ישראל היום" הפתיע – במקום הסיקור האנמי והדל שהוא מציע בדרך כלל, המורכב ממחזור של חומרים שידועים לכל קורא אתרי האינטרנט של אתמול ומזכיר באופיו את הידיעות שהיו מתפרסמות בוואלה וב-ynet לפני שנים, הצליח העיתון להפיח בן-לילה רוח נעורים בכתביו הקשישים ועורמת זקנים בכתביו העוללים, ואלה גם אלה הגישו לקוראים תמונת מצב עמוקה ומפורטת. גם העורכים הגרפיים לא ישנו בליל אתמול: הם שברו את הגריד המעיק של העיתון, המשלב בין החסרונות של טבלואיד ישראלי לאלה של חינמון אמריקאי, והעניקו מרווח נשימה לקוראים – ובעיקר לעורכים.

את העיתונים האמיתיים תקראו לבד.

anat_kam_080410_logo_377