פסטיבל בומבמלה. חוף ניצנים, אתמול (צילום: אדי ישראל)

ישראל

"סלאם פיאד ל'הארץ'", נפתחת הכותרת הראשית של "הארץ", וממשיכה: "באוגוסט 2011 נכריז על הקמתה של מדינת פלסטין". ואילו ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "תנופה ישראלית": "ישראל מתקרבת לליגת המדינות העשירות: התוצר לנפש יגיע השנה ל-30 אלף ד'". יש, אם כן, למה לחכות ב-2011.

ומה היום בישראל? הכותרת הראשית בעלת האותיות השמנות של "ישראל היום" היא "תנועת שיא לחו"ל, בדרכים ובאתרים". "עם ישראל יצא מהבית בהמוניו לכבוד החג", נכתב בפתח כותרת המשנה. הנה הצעה ל"ישראל היום" לכותרות ראשיות נוספות באותה רוח: "פקקים באיילון ובצמתים מרכזיים ברחבי הארץ" (כותרת ראשית לסתם יום של חול), "תנועת שיא לחו"ל, בדרכים ובאתרים" (כותרת ראשית לכל ערב חג), "מזג האוויר: נוח" (כותרת ראשית ליום אביבי).

איראן

"ראש אמ"ן הגיע לסין בחשאי", נכתב באותיות ענק בכותרת הראשית של "מעריב", במטרה "לשכנע את בייג'ינג להצטרף למאבק הבינלאומי ולתמוך בסנקציות על איראן".

"סין מסרבת לאשר שהסכימה להחרפת הסנקציות נגד איראן", נכתב בכותרת אחת הידיעות על שער "הארץ", ובכותרת המשנה נכתב, באותיות בגודל רגוע לחלוטין: "ראש אגף התכנון בצה"ל ייצא בשבוע הבא לבייג'ין כדי להציג בפני הממשל הסיני את עמדת ישראל בעניין חתירת טהראן להשגת נשק גרעיני".

"הנסיונות להגיע לנוסחת גישור בין ירושלים לוושינגטון חובקים עולם. מסובכים, רגישים וחסרי תוחלת לטווח ארוך, בדיוק כמו הנסיונות להגיע לנוסחת סנקציות 'חונקות' על איראן", כותב בן כספית בפתח טורו ב"מוספשבת" של "מעריב".

אמריקה

"הבית הלבן ביקש לעקוף את דעת הקהל", קוראת כותרת מאמרו של דן מרגלית ב"ישראל השבוע", והוא עצמו קורא לנתניהו לפנות ללבני כדי שתצרף את קדימה לקואליציה. "המתווה של קלינטון הוא המרשם היחיד ל'שתי מדינות לשני עמים'", כותב חמי שלו בטורו באותו מוסף, ומוסיף: "אז אפשר לבקר את הנשיא אובמה על יחסו לראש הממשלה, על אדישותו לרגישויותיה של דעת הקהל הישראלית ועל מה שמצטייר במחוזות מסוימים כאהדתו לעריצים באשר הם – אבל אי-אפשר להתכחש לכך שנחישותו של הנשיא האמריקאי לקדם עתה את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני מעמידה ראי בפני הממסד הישראלי, מכריחה אותו להיכנס לפוקוס, וכופה עלינו תהליך מבורך של בחינה עצמית".

כותרת הכתבה של מתי טוכפלד ב"ישראל השבוע", המגיעה מיד אחרי טוריהם של מרגלית ושלו, היא "הגיע הזמן לומר לא", והיא נסובה על "האווירה בדיוני השביעייה השבוע" על הדרישות האמריקאיות מישראל.

ב"גלריה" כותב אורי קליין על ספר חדש, "The moment of Psycho" (מאת דייוויד תומסון), שכותרת המשנה שלו היא "כיצד אלפרד היצ'קוק לימד את אמריקה לאהוב רצח", והוא מוקדש, כמובן, לסרט "פסיכו". "הקולנוע האמריקאי לימד את הציבור להאמין בחטא, עונש וכפרה", כותב קליין. "גיבורי הסרטים האמריקאיים נענשו לרוב על חטאיהם וזכו למחילה כאשר כיפרו עליהם. ב'פסיכו' גיבורת הסרט, שעימה הזדהינו באופן מוחלט, נענשת דווקא ברגע שבו החליטה לכפר על חטאה. היתה בכך משום אמירה בעלת אופי חתרני וניהיליסטי חסר תקדים בתולדות הקולנוע האמריקאי. לטענתו של תומסון, אמירה זו שינתה אחת ולתמיד את יחסה של אמריקה לאלימות והסיבות ה'מוצדקות' לה".

עיראק

כותרת אחת הכתבות במוסף "השבוע" של "הארץ" (צבי בראל) היא "הדמוקרטיה השנייה באזור". כותרת המשנה נפתחת כך: "מערכת הבחירות התוססת בעיראק והתוצאות הצמודות בהצבעה מעידות על הצלחתו עד כה של הניסוי הדמוקרטי במדינה השסועה". מעניין להיזכר בדברים שכתב בראל לפני שנים, למשל ב-2004: "שוב ניסו האמריקאים לכונן דמוקרטיה ליברלית, שוב יוצאת להם מדינת הלכה אסלאמית", ומה כתבו כותבים בוטים, ואולי פזיזים, יותר, על הניסיון האמריקאי האלים לדמוקרטיזציה בעיראק.

פעם למעלה ופעם למעלה

כותרת המשנה לראשית על שער "עסקים" של "מעריב" היא: "לאון אדרי מספר איך הימור אחד על גבר בטייטס הביא אותו מדימונה לסינמה-סיטי". הנה סומנו להן שתי הקצוות: דימונה מכאן וסינמה-סיטי משם, וממילא מובן איזה הוא הקצה התחתון ואיזה הוא הקצה העליון, וגם מהי הדרך לטפס מכאן לשם: להמר, לאו דווקא על גברים בטייטס, כמובן.

ויש כבר מי שנמצא שם: ניר גלעד, מנכ"ל החברה-לישראל – החברה-האם של חברות כמו בתי-הזיקוק וצים, הנמצאת בשליטתה של משפחת עופר. גלעד מתראיין ליהודה שרוני בכתבה הפותחת של "עסקים", לרגל הגשת הדו"ח השנתי של החברה ובתוכו נתוני עלות ההעסקה לשנת 2009 של בכירי החברה וזו של גלעד עצמו: 10.4 מיליון שקל.

"אין לך בעיה לקבל תגמול כזה בשנה כה קשה?", שואל שרוני את גלעד אחרי שהוא מזכיר בקיצור נמרץ את קשייה של השנה שעברה מבחינת החברה-לישראל ("נמצאה במשבר הגדול ביותר בתולדותיה, וחברת הספנות צים שבבעלותה אף עמדה על סף סגירה"). תשובתו של גלעדי בשתי מלים: "לא מתבייש" (וזו כותרת הראיון), אולם גלעד מספק יותר משתי מלים, ועיקר דבריו הוא כי רוב עלות ההעסקה אינה שכר כמקובל, אלא השתתפות ברווחים בדמות "אופציות", וממילא העלות צמודה לתוצאות העסקיות.

כיצד, אם כן, בשנה שבה כמעט לא היו רווחים מקבל המנכ"ל יותר מעשרה מיליוני שקלים? אני שמעתי גרסה נוספת של ההסבר, מפי הסוס עצמו: מנהלי החברה-לישראל מקבלים בשנים כסדרן מיליוני שקלים על הניהול המוצלח של החברה, ובשנים רעות מקבלים מיליוני שקלים על הניהול המוצלח של המשבר. ובאנגלית: win win situation, ואם כן, הוכחה: אכן מדובר במנהלים ממולחים.

ובעצם מה אכפת לנו? שיתפקעו. לא כל-כך מהר. הוקעת חגיגות השכר היתה הבייבי של "דה-מרקר" תקופה ארוכה לפני שהעיתונים הכלכליים האחרים ונוחי דנקנר (ואולי לא בסדר הזה) הצטרפו לחגיגה נגד החגיגה בעונת הדו"חות האחרונה. היום הכותרת הראשית של העיתון היא "שכר המנהלים עולה לנו ביוקר". המשנה: "חיים כצמן, אלי יונס ואייל לפידות קיבלו ב-2009 שכר בעלות של 55 מיליון שקל, אבל הם רק דוגמה. מאות מיליוני שקלים זורמים בכל שנה לכמה מאות מנהלים בבורסה. את החשבון אנחנו משלמים במחירים גבוהים של מוצרים ובפגיעה בחסכונות שלנו לפנסיה". כי כסף אולי נדבק לכסף, אבל כשהוא נכנס לכיס אחד, הוא גם יוצא מכיס אחר. בכירי העיתון מתגייסים וכותבים רשימות הזועקות כי כך אי-אפשר להמשיך, והן מכונסות תחת הלוגו "על הגב שלנו – שכר המנהלים".

כותרת אחת הידיעות הרבות שמקדיש "דה-מרקר" לנושא שכר המנהלים היא "ההימור על פרטנר השתלם לבן-דב, לחברה פחות". בטור אחר מספרת שרון שפורר סיפור מאלף: כיצד זעמו עליה בבנק הפועלים כשכתבה כי היו"ר דני דנקנר הודח והפנו אותה להודעה הרשמית של הבנק שבה נכתב כי הוא התפטר, וכיצד אישר כעת דירקטוריון הבנק (אותו "דירקטוריון מריונטות" מפרשת דנקנר) תוספת של 900 אלף שקל לתנאי הפרישה של דנקנר משום שהוא "פוטר" ולא "התפטר".

כוכבי "מעריב"

אחד המקומונים שלי, "זמן חולון–בת-ים" (ואזור), שינה את פניו: המודעות נשארו של בתי-האבות וחנויות הרהיטים המקומיות, אולם הכתבות הן כולן של מי שבאתר "מעריב" נקראים "כוכבי 'מעריב'". הגיליון המיוחד הוא גם טבילת האש של אורי שרצקי כעורך רשת המקומונים של "מעריב", אחרי שהיה עד לאחרונה עורך מפעל אחר של "מעריב", מגזין הספורט "שם המשחק", שנסגר.

הכותבים בגיליון מספרים על חוויות מחו"ל, כל אחד לפי סגנון חייו: אראל סג"ל כותב על הזיית מסקלין ופיוטה בטיחואנה, אביב לביא על התמודדות עם מכשיר GPS בטיול משפחתי, ואמנון דנקנר כותב על נסיעה לצרפת עם "חברו אז" רון מיברג ("באותם ימים ראיתי מולי חבר טוב הנעשה משעה לשעה אדם רדוף. הוא הרגיש שאיזו מזימה נרקמת סביבו, אולם אף שהעובדות היו ברורות, הוא לא היה יכול למצוא להן הסבר הגיוני, ורק ידע שהחיים הפילו אותו בפח ומפליאים את צביטותיהם בו", כותב דנקנר בטון משועשע בנוגע לתקרית באותו טיול).

כוכבי "ידיעות אחרונות"

שני רנים מככבים היום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": רן רזניק חתום היום על כתבת השער, העוסקת ברומן בין ראש שירותי בריאות הנפש לשעבר, הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן, ובין אלמנת צה"ל שנשלחה אליו לטיפול ממשרד הביטחון; ואילו רן עזר חתום על כתבה סנסציונית פחות, ולמעשה לא סנסציונית בכלל, שיפה שמצאה מקום במוסף: עזר נסע למשפחתו של מאני סינגמואנגפון בתאילנד, ב"כפר קטן, 7,500 ק"מ מעזה". סינגמואנגפון הוא ההרוג האחרון מפגיעת קסאם ביישובי "עוטף עזה".

סינגמואנגפון (33) השאיר אחריו אלמנה, סוג'יטרה (23), וילד בן שלוש, טנגיט. עזר כותב, גם מפי האלמנה, על ההתנהלות הגובלת בעושק שבתוכה נאלצים לפעול מי שמכונים אצלנו "עובדים זרים". עזר מצטט גם את הבטחתו של הקונסול הישראלי לאלמנה, ולפיה מעתה והלאה היא תזכה לתמיכה של הביטוח הלאומי הישראלי, וכי היא מוזמנת לפנות תמיד לשגרירות הישראלית בתאילנד בכל בעיה, וכי "מדינת ישראל זוכרת כל מי שנפגע על אדמתה. את אחת משלנו, בקשר דם".

לסיום מביא עזר את דבריה של האלמנה לעם ישראל: "אל תדאגו ואל תהיו עצובים כשתשמעו עלינו, עכשיו אני עצובה, אבל הכל יהיה בסדר. אנחנו נמשיך הלאה ונסתדר מצוין. אני מאחלת לכל עם ישראל חג שמח ותודה שאתם דואגים לנו. אל תפחדו, תכניסו שמחה ללב, כי אני בטוחה שבסוף תמצאו פתרון טוב לסיום הסכסוך".

העיתונות הכלכלית הישנה

שערי ה"מוספים לשבת" של העיתונים: מרים פרץ ("שאיבדה השבוע גם את בנה אלירז") על כמעט כל שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בקטן: "אלירז שלה", "האלמנה שלומית פרץ נפרדת מאהבת חייה". שער המוסף לשבת של "מעריב", כותרת ראשית: "בלעדיו", "ההיכרות בבית-הקברות, החיים לצד הקריירה הצבאית והחלל הגדול שהותיר אחריו. שלומית פרץ, אלמנתו של רב-סרן אלירז פרץ ז"ל, פותחת את הלב". שער המוסף לשבת של של "ישראל היום" ("ישראל השבוע"), כותרת ראשית: "שנינו מאותו הכפר", "משני הבנים של מרים פרץ שגאה להיות האמא של גולני ועד שכונת הקצינים בעלי שבה מבטיחים לאהוב את המדינה בלי גבול. הפנים היפות והכואבות של הארץ". המוסף לשבת של "הארץ" ("השבוע"), כותרת ראשית: "שפות נכחדות" (פרויקט מיוחד).

שאלה כללית: מה יותר רע ומה יותר טוב באירועי השבוע? הנה כך: זה רע ש"הסכסוך הזה" "גבה עוד טרגדיות" ונהרגו אלירז ואוריאל פרץ, רע מזה הוא סדר הפסח הרביעי שנחגג בלי גלעד שליט, ורע עוד יותר הוא הספר החדש "להתחתן" של אליזבת גילברט, שעליו אפשר לכתוב את המלים: "להתמסחר, לשעמם, להוציא ספר שני בכוח". כך לפחות לפי המדור "ועדת המדרוג", "מדריך שבועי לקורא הרב-תרבותי" המתפרסם במוסף "הארץ" ומוציא לתל-אביבים סמולנים, אינפנטיליים וצרי אופקים שם רע יותר מזה שנדבק להם בזכות עצמם. יקי מנשנפרוינד כתב כאן בזמנו טור על ה"טור לכותב התת-תרבותי", זו הזדמנות להפנות אליו שוב.

ואם כבר מוסף "הארץ", במדור התגובות מתפרסמת הודעה של המערכת: "התמונה 'אצל החברים הנובורישים' בכתבה 'מסודרים' (מוסף 'הארץ', 26.3) צולמה בלובי של פרויקט Yoo Tel Aviv".

העיתונות הכלכלית הישנה

המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" פונה בעיקר לנושאים צרכניים, ובמיוחד בסופי-השבוע. שלא כמו מקבילו, "עסקים" של "מעריב", ושלא כמו העיתונים הכלכליים "גלובס" ו"דה-מרקר" או העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", "ממון" אינו מתיימר, לרוב, לפצח את הנושאים הכלכליים שבראש סדר היום העיתונאי, וממילא מציב סדר יום אחר. לא חייבים לראות בכך פתרון קל או בריחה מהתמודדות. להפך, עיתונות נשכנית בנושאי צרכנות חשובה ביותר, במיוחד בעיתון נפוץ כמו "ידיעות אחרונות". עם זאת, כתבת השער של הגיליון האחרון, "להיכנס או להתאפק", המגישה בדיקה של "עשרות תאי שירותים בתחנות דלק", מעלה הרהורים על טיבה של העיתונות העוסקת בנושאי צרכנות, על סדרי העדיפויות שלה ועל עניינים של טעם ושל ריח.