ילד חרדי אוכל מצה (צילום: אביר סולטן)

אזרחים שעוברים על החוק

המצב המוזר שבו גם אנשים שבינם ובין הדת היהודית קשר רופף בלבד אינם יכולים במשך שבוע ימים לרכוש באופן חופשי מוצרים המכילים חמץ מיתרגם הבוקר לכתבות בעיתונים. כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בניסיון לרכוש חמץ בזירה שאמורה להיות קפדנית ביותר – רשתות המזון הגדולות. דני ספקטור ונעם ברקן ניסו לרכוש מוצרים שאינם כשרים לפסח במגוון סניפים של רשתות מזון שונות ברחבי הארץ (כלומר כל האזור שבין תל-אביב לפתח-תקווה, כולל גבעתיים ורמת-גן), ומפרסמים את ממצאיהם. השורה התחתונה – חרף הטענה כי בקופות הותקנה תוכנה החוסמת רכישת מוצרים לא כשרים על-פי הברקוד המוטבע עליהם, בכמה מהסניפים ניתן היה להשיג פסטה, פיתות או חיטה.

ב"הארץ" מדווחים ניר חסון, יובל אזולאי ופאדי עיאדאת כי בפועל אין כל קושי להשיג חמץ בפסח, אם אתה מוכן לשלם על ארוחה במסעדה. "גם השנה נאכף האיסור על מכירת חמץ בפומבי באופן סמלי בלבד. חוק החמץ הוא כיום כמעט אות מתה בספר החוקים הישראלי", הם כותבים לאחר בדיקה מדגמית של מסעדות בחיפה, תל-אביב וירושלים. מתברר שאזרחים רבים עוברים על החוק בימים אלה, ובאופן פומבי.

כמה זמן יכול להחזיק מעמד חוק שנכתב באותיות מתות? שנים ארוכות, כמובן. לפני שבוע הזכיר מדור "היום לפני" של "הארץ" כי חלפו רק 22 שנה מהתאריך שבו בוטלה ההגדרה של יחסי מין הומוסקסואליים כעבירה, אף שהחוק שאסר זאת לא נאכף שנים רבות קודם לכן. מצב דומה מתקיים בימים אלה במקרים מסוימים של צווי איסור פרסום. בשנים האחרונות הצווים הללו נכתבים באותיות מתות, לכל הפחות גוססות. מהפכת המידע המקוון הפכה (שוב, במקרים מסוימים) את הפרת צווי איסור הפרסום לתהליך בלתי נמנע, מהיר וקל בהרבה מבעבר. ארגוני החדשות הגדולים נתונים עדיין לרגולציה מחמירה, אך המידע, השואף תמיד להיות חופשי, מוצא את דרכו אל רשתות חברתיות מקוונות ואתרי חדשות זרים. משם חוזרים הדיו אל ארגוני החדשות הגדולים, שנקלעים לסיטואציה מביכה.

הבוקר "ידיעות אחרונות" הוא עיתון הדפוס הראשון בישראל שיוצא מגדרו כדי לרמוז לקוראיו על הפרשה שאת פרטיה אסור לפרסם. "כתב 'ידיעות אחרונות'" חתום על ידיעה קצרה המתפרסמת הבוקר בראש עמ' 7 של העיתון תחת הכותרת, "מה השב"כ לא רוצה שתדעו?". הכתב האלמוני מדווח כי "בעיתונים זרים ובכלי תקשורת בעולם מתפרסמת פרשה שפרטיה לא מתפרסמים בישראל", ומוסיף כי "את כל הפרטים אפשר למצוא גם באינטרנט אם מחפשים מידע על 'Israeli Journalist Gag'".

מי שיבחן בעיון את הידיעה הרומזנית של כתב "ידיעות אחרונות" יגלה כי האותיות הראשונות של המשפטים הכלולים בה מרכיבות אקרוסטיכון היוצר את שמה של דמות מרכזית בפרשה. סתם. הלצה לכבוד היום הראשון בחודש אפריל. אבל המצב הנוכחי, שבו העיתון מפנה את קוראיו למנוע החיפוש הקרוב אליהם, אינו מגוחך הרבה יותר משימוש באקרוסטיכון. האם בכך עבר העיתון על צו איסור פרסום שאת עצם קיומו הוא אינו מזכיר באופן מפורש? ואם במקום להפנות לחיפוש רצף המלים 'Israeli Journalist Gag' היה העיתון ממליץ לקוראיו לחפש אחר רצף אותיות אחר, מפורש יותר? ואילו היה מקשר העיתון איכשהו מהדף המודפס לעמוד אינטרנט של עיתון בריטי שבו התפרסם מידע שאסור לפרסום בישראל? האם יש הבדל מהותי בין מעשה כזה לפרסום הבוקר? האם עורכי העיתון יזומנו לחקירה משטרתית, יורשעו וייענשו? יש לקוות שלא יותר מאשר עשרות האזרחים שאכלו אתמול פיצות וכריכים במסעדות.

הכותרות הראשיות

התוכנית הגרעינית של איראן מגיעה הבוקר לכותרות הראשיות של כל העיתונים. "ארגון הביון האמריקאי: איראן קרובה לפצצה", קוראת הכותרת של "מעריב". "המעצמות הסכימו לתוכנית סנקציות חדשה נגד איראן", קוראת זו של "הארץ", בעקבות דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס. "מדען הגרעין שנעלם מאיראן – ערק לארה"ב והסגיר סודות האטום", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות דיווח של הרשת ABC.

רוב הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדש לתצלומי שרי החוץ של ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת, הנראים מלקקים ממתק על מקל. "חילקו סוכריות לרוסיה וסין", לשון כיתוב התצלומים שהקשר בינם ובין הידיעה על הסנקציות נגד איראן רופף.

מתחת לתצלומים הללו כותבת אורלי אזולאי כי יש "דיווחים על פריצת דרך במאמצים הדיפלומטיים לבלום את תוכנית הגרעין של איראן". הידיעה ב"ישראל היום" נפתחת בקביעה כי "העולם מתאחד מול האיום האיראני", וב"מעריב" כותרת ענק מכריזה: "גיוס כללי נגד איראן". עמוס הראל ב"הארץ" מבקש לצנן את ההתלהבות. "בפועל", הוא כותב מתחת לכותרת הראשית של העיתון, "נדמה שלישראל אין סיבות לצהלה. ההסכמה המסתמנת בהחלט נראית כהישג לממשל אובמה, אך מחיר ההבנות עם סין יהיה סנקציות פושרות יחסית, שקשה לדעת עד כמה ישפיעו על המשטר בטהרן".

שימור הסדר והביטחון הפנימי

ברוב העיתונים מדווח הבוקר כי חמאס פירסם אתמול סרטון המתעד חלק מהתקרית הקטלנית שאירעה בגבול עזה ביום שישי האחרון. הרגעים שבהם נורו למוות שני חיילי צה"ל אינם מתועדים בסרטון, אך הרגעים שלפני ואחרי כן נראים בו, מרחוק ובטשטוש.

"חמאס שב וטוען, באמצעות הפרסום, כי הוא אחראי לתקרית, אף שגם פלגים אחרים קיבלו אחריות לפיגוע", מסבירים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ". "הפרסום אתמול מעיד על רצונו העז של החמאס להציג הישגים לציבור העזתי, לנוכח הקושי לשמר את הסדר והביטחון הפנימי ברצועת עזה".

מסקנה דומה עולה מידיעה מאת מאת דן לביא ולילך שובל ב"ישראל היום". השניים מדווחים כי הסרטון "מתפרסם על רקע המאבק בין הזרוע הצבאית של חמאס לזרוע הצבאית של הג'יהאד-האסלאמי, פלוגות אל-קודס, על הקרדיט לתקרית הקטלנית". אך בעיתון זה מוסיפים גם את תגובת צה"ל הבלתי רשמית לסרטון. "גורמים צבאיים" אמרו ל"ישראל היום" כי "על פניו, הסרט נראה אמין, אולם הוא מטושטש ורואים שהוא צולם מרחוק ובאיכות לא גבוהה. לא רואים שם פיצוץ ולא רואים את האירוע, זה נראה כאילו מישהו שמע יריות וצילם את סוף האירוע מרחוק. אין לסרטון פסקול, אבל נדמה שהוא אחרי שלב האש. הסרטון מעיד על אכזריות של חמאס ותו לא".

לתגובת הגורמים הצבאיים יש ערך לקורא הישראלי. אפשר ללמוד ממנה כי לדעת הצבא, חמאס בכל זאת אינו הארגון האחראי לאירוע. למשפט האחרון בתגובת צה"ל, "הסרטון מעיד על אכזריות של חמאס ותו לא", ערך מסוג אחר. הוא חלק מהמלחמה הפסיכולוגית שניטשת על תודעתם של אזרחי מדינת ישראל, ובמסגרתה שני הצדדים הנאבקים במלחמה ארוכת שנים מצוירים בשחור ולבן. כאילו בצד אחד צדיקים גמורים ואילו בצד האחר לוחמים נציגי השטן.

ב"ישראל היום" בוחרים לצטט דווקא את המשפט האחרון הזה בכותרת המשנה של הידיעה. בחירה זו עושה שירות רע למחשבה החופשית של הקורא. מעבר לכך, היא נגועה בצביעות. רק לפני חודש פירסם צה"ל סרטון שבו תועד חיסול מחבל על גבול רצועת עזה באמצעות מערכת חדשה המכונה "רואה יורה". הפרסום ההוא לא שימש הוכחה לאכזריות הצבא הישראלי, אלא לתחכומו.

במוקדם או במאוחר

"לרוסים יש מענה קבוע לאלימות ברפובליקות המוסלמיות שלהם בצפון הקווקז: אלימות. כבר שנים שהם מגיבים על פיגועים נגד רכבות, בנייני מגורים ובתי-ספר במבצעים צבאיים דורסניים ובחיסולים", כך נכתב הבוקר בידיעה מתורגמת מה"לוס-אנג'לס טיימס" [מייגן סטאק], המתפרסמת ב"מעריב".

על-פי הידיעה, יש ברוסיה מי ששוקל לבחון מחדש את הטקטיקה. "שלשום", מדווח, "יום לאחר ש-39 בני-אדם נהרגו בפיגועים במוסקבה, ספג השלטון ביקורת נרחבת על אופן הטיפול בבעיית הקווקז, והחל להשמיע זמירות אחרות. נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב [...] קרא לשפר את איכות החיים ברפובליקות המוסלמיות". בידיעה מודגש כי למרות ניצני הביקורת על מדיניות היד הקשה, החיסולים יימשכו לעת עתה. טור פרשנות נלווה מאת ד"ר בועז גנור שם את הדגש על הקשר בין הטרור בקווקז לטרור הג'יהדיסטי העולמי, ומסתיים במלים: "מי שאינו מגדיר את החמאס כארגון טרור ומנהל מגעים קבועים ומתמשכים עם נציגיו, אל יתפלא כאשר הוא מתעורר לקולות נפץ ופיגועי הרג בחצר האחורית שלו".

בניגוד למתואר לעיל, ב"ישראל היום" מגיע דן מרגלית למסקנה כי רק כעת, לאחר השתהות מיותרת, החליטו במוסקבה להיענות לאתגר הטרור ולהגיב ביד קשה. "לבי לבי לאזרחי רוסיה השלווים, החווים לפתע את זוועת פיגועי ההתאבדות", כותב מרגלית, ומזכיר את תגובתו של ולדימיר פוטין למעשה. "ארצו 'תגרד את הטרוריסטים מן הביוב'", מצטט מרגלית את פוטין ומוסיף: "דברים כדורבנות". לדעת מרגלית, "פוטין הזכיר את מרכזיותו של הכבוד בתגובתו על מעשי הטרור האחרונים. אפשר שהוא ועמיתיו ילמדו את הלקח שאין פשרה עם טרור המתאבדים. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא".

זוטות

בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות" מדווח דוד רגב על מספר הכניסות לאתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי ממדינות כגון ערב-הסעודית ואיראן. כ- 1,500 כניסות בשנה האחרונה מהמדינה הראשונה, 40 בלבד מהאחרונה (שלמרות זאת מגיעה לכותרת הידיעה – "מה רוצים האיראנים מהביטוח הלאומי?").

בעמ' 2 של  "הארץ" מדווח חיים לוינסון כי הפרקליטות הצבאית הודיעה שלא תחקור את מותו של בסאם אבו-רחמה, שנהרג מפגיעת מיכל גז מדמיע בהפגנה בכפר בילעין לפני כשנה.

ענייני תקשורת

הילה רז מדווחת ב"דה-מרקר" כי העיתון החרדי "משפחה" תובע 6.5 מיליון שקל מחברת התעופה אל-על ומבנימין זילברשטרום, שהיה אחראי על שיגור גליונות העיתון מישראל לאירופה ולארה"ב. על-פי הדיווח, זילברשטרום "יצר שטרי מטען כפולים ומזויפים וגבה מהעיתון תשלומים מופרזים עבור משלוחים לחו"ל. טענות העיתון כלפי אל-על הן שהחברה סייעה לזילברשטרום בכך שהתעלמה מפעולתו והתרשלה בכך שאיפשרה לו לזייף את שטרי המטען שלה".

במוסף "כלכליסט" מתפרסם ראיון קצר עם לואי תרו [שי אספריל] ובו הוא מספר כי בדעתו לצלם בקרוב בישראל תוכנית על מתנחלים. "לפני שנתיים קראתי כתבה על נוער הגבעות, וחשבתי לעצמי שזו תופעה מרתקת, שאנשים כל-כך צעירים מחזיקים בעמדות כל-כך קיצוניות", אומר תרו.

ועוד במוסף המעניין של "כלכליסט", ראיון עם ג'יימס אושיי [אורי פסובסקי], לשעבר עורך ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנג'לס טיימס", וכיום מי שעומד בראש "קואופרטיב החדשות של שיקגו", מיזם ללא מטרות רווח, אך בעל מטרות עיתונאיות נעלות.

מתן שירם כותב ב"גלובס" על "תוכן ממותג", פיתוח חדש של "תוכן שיווקי". "לא מדובר רק בתוכן שיווקי שבולט במיוחד בתוכניות הריאליטי", מסביר שירם, "אלא במעורבות של ממש בהפקה של תוכניות חדשות. כך, למשל, העלתה באחרונה זכיינית ערוץ 2 קשת לאוויר את הסדרה הדוקומנטרית '18', המושתתת על שימוש בטכנולוגיית וידיאו-צ'אט בשם OOVOO (כשמה של החברה-האם). הסדרה חושפת את המוצר באמצעות תיעוד נערים לפני גיוס המקיימים שיח אינטרנטי, אך לא מדובר בתיעוד של שיח שהתקיים במציאות בין הנערים".

רותה קופפר מדווחת ב"הארץ" כי העיתונאי והתסריטאי דייוויד מילס, מכותבי "הסמויה", מת אתמול במהלך צילומי הסדרה החדשה שלו.