יום האדמה, גבול ישראל-עזה, אתמול (צילום: ויסאם נסאר)
הכותרות הראשיות של "הארץ" ושל "מעריב" עוסקות ביחסי ישראל-ארה"ב. "אובמה: נתניהו חייב לעשות צעדים אמיצים" היא הכותרת של "מעריב" (כותרת הגג: "הנשיא על המשבר: 'חילוקי דעות בין חברים'"), וזו של "הארץ" היא "ארה"ב לישראל: הקפיאו הבנייה במזרח ירושלים לארבעה חודשים בתמורה למשא-ומתן ישיר".
הטור המודפס על שער "מעריב" הוא של בן דרור ימיני, וכותרתו: "לא ביבי אשם". הוא מוביל למדור הדעות של העיתון, שם כותב ימיני על "שתי טעויות קשות" של אובמה: "הוא מחזיר את הפלסטינים לדרישות שכבר ירדו מהן, והופך את הסכסוך לדתי". באותו מדור מצטט עפר שלח את אהוד ברק, שאמר בתדרוך לכתבים צבאיים כי העולם אינו מקבל עוד את הכיבוש הישראלי בשטחים. המשפט הזה, טוען שלח, נתפס כקלישאה, כמו אמירת "כשיבוא המשיח" על-ידי יהודי מאמין, אולם הוא הולך ומתממש.
כותרת הסיקור של "מעריב" את "משבר ישראל-ארה"ב" בכפולת העמודים 5-4 היא "מנסים להרגיע". אם בתחילת המשבר נראה היה ש"מעריב" זונח את הקו הנוקשה נגד נתניהו, כעת המגמה הזו ברורה. נכון לעכשיו, אם כן, הוא העיתון היחיד שהסיקור שלו את מהלכיו של נתניהו מתאפיין בפלורליזם.
בין ויינסברג לנהלל
פרופ' מלאת שמיר כותבת במוסף "ספרים" של "הארץ" על תרגום לעברית של הספר "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון, "אחד מאותם ספרים קטנים-גדולים שצניעותם עומדת ביחס הפוך לעוצמת השפעתם". שמיר מלמדת כי "25 הסיפורים הקצרצרים [...] מתרחשים בעיירה דמיונית זעירה בלב המערב התיכון של ארצות-הברית, ועוסקים באנשים פשוטים ובהווייתם היומיומית [...] אך למרות צניעותו, 'ויינסברג, אוהיו' גרם לטלטלה כשיצא לאור ב-1919, ולמעשה דחף את הספרות האמריקאית אל מעבר מפתן המודרניזם [...] את מקומו כיצירה קלאסית כבש [...], בין השאר, כי הוא מציע מעין תרכיז מזוקק של אמריקאיות.
"העולם הקטן של ויינסברג", ממשיכה שמיר, "שבו כל אדם ספון בדל"ת אמותיו אך גם קשור בקורים דקיקים לשכניו, הוא סמל מושלם לחברה האמריקאית, אשר באופן פרדוקסלי שואפת ליצור שיתופיות דרך אינדיבידואליזם, מוביליות ופרטיות. המתח בין ההרמוניה והאינטימיות של חיי העיירה הקטנה לבין הניתוק והבדידות של כל אחד מתושביה מובע באופן מושלם – ביחס שבין מכלול היצירה לבין פרקיה הנפרדים".
שמיר כותבת על עוד סופר שהושפע מאנדרסון, עמוס עוז ("אנדרסון שיחרר לי את היד הכותבת"), ועל הדמיון בין "ויינסברג, אוהיו" ובין "תמונות מחיי הכפר" של עוז ו"הדבר היה ככה" של מאיר שלו, "שני ספרים המתרחשים ביישוב חקלאי ותיק – הגרסה הישראלית למיתוס העיירה הקטנה". לא רק על הדמיון כותבת שמיר, אלא גם על השוני "בין ויינסברג לתל-אילן או נהלל": "הנוף של אנדרסון שטוח ורחב ידיים. לעיירה שלו אין כמעט היסטוריה, ודמויותיו משוללות קשרים משפחתיים ענפים או מסורות ארוכות שנים. הן נעות בחלל המופשט שהספר ממפה – הרחוב, העיירה, השדות – אך לא אחורה בציר הזמן. הנופים בספריהם של עוז ושלו, לעומת זאת, הם נופי 'עומק'.
"אצל שלו, תכונות אופי וסיפורים עוברים במשפחה מדור לדור. כל רגב אדמה נהללי צופן בחובו סיפור מהעבר המשותף. גם תל-אילן של עוז מנוקד באזכורים היסטוריים – בתים מטים ליפול של ותיקי היישוב עומדים לצד 'גן ראשונים' ו'גן הזיכרון'. בעוד שהספרים הישראליים עוסקים בתשוקה הבלתי אפשרית להחיות את העבר, 'ויינסברג, אוהיו', עם שלל דמויותיו הגלמודות והעקרות, עוסק בתשוקה הבלתי אפשרית, האמריקאית כל-כך, לחלום תמיד על עתיד טוב יותר".
הבועה
גם מי שאינו קורא עיתונים כלכליים, גם מי שאין לו קרוב משפחה שמשחק בבורסה, גם מי שממיר את כספו לדולרים ושומר אותם מתחת לבלאטות (אני מכיר אישית אדם כזה), גם אנשים כאלה יזהו את המלה "בועה" אם תפריחו אותה לעברם, ויידעו שאינכם מזמינים אותם לאמבטיה משותפת. בועה היא לעיתונות הכלכלית מה שהרוצח הוא לסרטי האימה – מרכיב הכרחי שמקדם את העלילה באלימות תוך כדי הסבת סבל לדמויות ולצופים.
הבועה היא מציאות – ודימוי – כה חזקים, שהיא מזיקה בהעדרה ובנוכחותה, כששוכחים אותה וכשזוכרים אותה. "השכחה, חשוב לזכור, היא תמיד חלק מהמנגנון של בועה כלכלית", כתב כאן נועם יורן ב-2008, כשהמשבר היה בעיצומו. ואילו אסף צימרינג כתב כאן לפני חודשיים על "מודל הבועה הפסימית. גל של נבואות פסימיות שמגשימות את עצמן".
תוצאות המשבר העולמי ב-2008, פקיעתה המחזורית של הבועה, תפסו את העיתונים הכלכליים כשמכנסיהם מושלכים הרחק-הרחק מהם. אולי לכן התגובה בכמה מהם היתה התעטפות בבורקות וברעלות, מחזה מגוחך, שכן המכנסיים היו עדיין מהם והלאה. המצב היה מבלבל עוד יותר כשהתברר, במהלך של חודשים בלבד, שישראל מגיבה למשבר העולמי בצורה מעוררת השתאות, וכי המשק נשאר עומד על תלו. חיישני הסכנה של העיתונאים הכלכליים, שהתנערו בחדות מכפור שכיסה אותם במשך שנים והשתוללו כעת בקקפוניה של אורות אזהרה, ספגו מכה נוספת ונשתלו ברצפה. שום דבר לא בטוח, אי-אפשר לדעת כלום, הם מילמלו, לא תמיד רק לעצמם.
(איור: יעל בוגן)
ומה כעת? לנגד עינינו נוסק יוקר המחיה, ובעיקר מחירי הדירות, לגבהים חדשים, בעוד ההכנסות נותרות קפואות והחגיגה הצרכנית אינה נפסקת לרגע. אך הנתונים המקרו-כלכליים, ושערי העיתונים הכלכליים המסתמכים עליהם, אינם מצביעים על בועת אשראי או נדל"ן. האם מישהו נרדם בשמירה? ובכלל, האם העיתונאים מעוניינים למלא את תפקיד השומר, אחרי שהרדימו את הצאן לפני פשיטת הזאבים וזעקו "זאב זאב" בכל כוחם כשהכבשים כבר עברו מזמן את הים? וכיצד מתריעים מפני בועה שצעקה רמה מדי עלולה לגרום לפקיעתה?
ב"דה-מרקר" כותב איתן אבריאל טור פרשנות על העלאת הריבית שלשום על-ידי נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ב-0.25%. פישר לא היה חייב לעשות זאת לפי הנתונים הכלכליים, כותב אבריאל, אז מדוע בכל זאת? בגלל "עליית מחירי הנכסים", נכתב בהודעה של בנק ישראל. "פישר מדבר כמובן על עליית מחירי הנדל"ן", כותב אבריאל, "ובמידה דחופה פחות על מחירי ניירות ערך בבורסה. הנגיד, כמו גם המפקח על הבנקים רוני חזקיהו, אמרו בחודש האחרון כמה ש'אין בועה במחירי הדיור', אבל החלטת הריבית וההחלטה להתייחס למחירי הדיור בהודעת הריבית מוכיחות את ההפך. 'כך זה עובד אצל נגידים', אומר כלכלן בכיר, 'אם פישר נאלץ לחזור פעמים רבות על הצהרה כמו 'אין בועה' – המשמעות היא שיש בועה'".
ב"כלכליסט" הכותרת הראשית היא "חשש: בועה חדשה באג"ח הקונצרניות" ("מאחורי הקלעים של העלאת הריבית על-ידי בנק ישראל"). וגם זו שיטה. וב"ממון" מוכתר הטור הפותח, שכותב היום סבר פלוצקר, במלים "יריית הפתיחה נגד הבועה". פלוצקר קובע בנחרצות כי אכן קיימת בועה במחירי הדירות, וכי בבנק ישראל אכן החליטו "לנפץ את בועת הנדל"ן, אבל בלי לכנותה בשמה המפורש". העלאת הריבית, חותם פלוצקר בנבואה, "היא רק יריית פתיחה בקרב". ב"עסקים" אין בועה, לא על השער ולא בכותרות. גם לא במציאות. "העלאת הריבית", כותב יוסי גרינשטיין, "נועדה למנוע בועה בבורסה ובשוק הדירות".
בין בנש לסאאקאשווילי
עוד במוסף "ספרים", ביקורת של פרופ' שלמה אבינרי על הספר "מלחמה קטנה שזיעזעה את העולם" מאת רונלד אסמוס. הספר עוסק במלחמת רוסיה-גיאורגיה בקיץ 2008, מלחמה שהדיה הגיעו גם לישראל. אבינרי כותב על פגישתו עם נשיא גיאורגיה, מיכאיל סאאקאשווילי, וכותב כי "הוא אספקלריה של ארצו ועמו. אין כגיאורגים עם נעים, מאיר פנים, מכניס אורחים ותרבותי, אוהב אמנות ומעריץ יופי ואסתטיקה – ולעתים פראי ובלתי מרוסן.
"הרקע לסכסוך", כותב אבינרי, "קשור לתהליכי ההתפרקות של ברית-המועצות, כמו למיקומה האסטרטגי של גיאורגיה בצומת הגיאו-פוליטי שבין אירופה לאסיה, החולש על מסלולי צינורות הנפט והגז מהים הכספי. אבל שורשיו עמוקים יותר: בתודעה הגיאורגית, רוסיה היא המשעבד והמדכא ההיסטורי". סאאקאשווילי ירש מקודמיו "סכסוכים רדומים", חבלי ארץ המאוכלסים בעממים שאינם גיאורגיים, ושהרוסים השתמשו בהם, באמתלה של "שמירה על השלום", כדי לאיים על עצמאותה של גיאורגיה.
"כשעלה סאאקאשווילי לשלטון", כותב אבינרי על-פי אסמוס, "אימץ לעצמו שתי מטרות: ראשית, לקרב את גיאורגיה למערב, וזאת בשילוב עם רפורמות מינהליות וכלכליות מרחיקות לכת; שנית, להחזיר את 'השטחים הכבושים' לשלטונה של גיאורגיה, תוך נכונות להעניק להם אוטונומיה מרחיקת לכת". אלא שהמערב הכזיב, ניפק לרוסיה תקדים להשתלטות על החבלים הבדלניים, ואת גיאורגיה לא צירף לנאט"ו. ההתנהלות של המערב והתוקפנות של רוסיה כמעט שלא הותירו לממשלה הגיאורגית ברירה אלא לצאת למלחמה אבודה, כותב אסמוס.
"אך המשמעויות האסטרטגיות חורגות מתחומו המצומצם של הקווקז", ממשיכה הרשימה. "המלחמה הוכיחה את חוסר האונים של המערב מול רוסיה מתחזקת ואסרטיבית. ארצות-הברית פירסמה הצהרות תמיכה בגיאורגיה, אך לא עשתה מאומה, וכך גם נאט"ו. האיחוד-האירופי נותר מפולג [...] ורק נשיא צרפת (אז הנשיאה התורנית של האיחוד) חש למוסקבה והשיג הפסקת אש שלמעשה אישרה את הישגיה של רוסיה [...] קיצורו של דבר, לפי אסמוס, מלחמת חמשת הימים בין רוסיה לגיאורגיה היתה אבן דרך מכרעת בסיומה של ההגמוניה האסטרטגית האמריקאית ובחזרתה של רוסיה כשחקנית מובילה בתחום היחסים הבינלאומיים".
ואבינרי חותם: "לעמים קטנים יש בכך משום לקח: מעצמה גדולה לא תתערב לטובתה של מדינה קטנה, אלא אם כן האינטרסים המיידיים שלה מעורבים בכך. עם זאת, נכונותו של סאאקאשווילי – עם כל פזיזותו מצד אחד וחולשתה של גיאורגיה מצד שני – מעידה על כך שלעתים האי-נכונות לוותר משתלמת, אף שיש לה מחירים כבדים. מותר אולי לשאול מה היה מהלך ההיסטוריה אילו נשיא צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, היה מסרב ב-1938 לקבל את תכתיבי הסכם מינכן ומחליט להתנגד צבאית לפלישה הנאצית. תשובה אין, אך השאלה מטרידה ועומדת בעינה".
בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות"
כבר מזמן הוסרו הכפפות בקרב בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות", והחזית נפרשת לא רק בלובינג בכנסת ובשידולם של סלבריטאים ופרופסורים, אלא הגיעה זה מכבר גם אל עמודי המערכת עצמם, שגויסו, במיוחד ב"ישראל היום", לחבטות ישירות בעיתון המתחרה. אלא שההבדל בין שני הטבלואידים אינו גדול כל-כך.
"תמונת נסראללה בהפגנה בגליל" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ולצדה נראים רעולי פנים מניפים פוסטר עם דמותו של נסראללה. מקום האירוע: סכנין. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "זאת לא ביירות, זאת ישראל", ואותה תמונה מודפסת – רק הרבה יותר גדולה. יש עוד הבדלים: ב"ישראל היום" הסיקור מצומצם ומאופק יותר. ב"ידיעות אחרונות" שלחו מישהו למקום עצמו; ב"ישראל היום", כך נראה, מדווחים על-פי הודעות הדובר והסוכנויות.
אחת הכותרות על שער "מעריב" היא "מהפכת הערבית", כותרת המשנה להפניה לידיעה של אפרת זמר היא: "חשיפה: כבר משנת הלימודים הקרובה יזכו תלמידי החטיבות והתיכונים לשיעורים בערבית מדוברת, על חשבון הערבית הספרותית שנלמדת כיום".
"הפיגועים יצרו תוהו ובוהו בעיר", "חשש מגל התקפות נגד זרים", "שעתם הגדולה של הבלוגרים, שונאי הזרים וה'חאפרים'" הן כותרות הטורים והידיעות בעמ' 2 של "הארץ". כותרת הידיעה הראשית בעמוד היא "בוקר קטלני במוסקבה: 39 נהרגו בפיגועים בתחתית".
הרשות נתונה
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היום היא "העלמות מס: רק 4% מהתיקים נבדקים", והיא ציטוט מראיון עם יהודה נסרדישי, מנהל רשות המסים. מוטי בסוק מביא מפי נסרדישי תיאור של אופן עבודתם של פקידי המס: כיצד הם בחרו את התיקים שייכללו ב-4% הנבדקים, וכיצד שינה נסרדישי בשנה שעברה את הנהלים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי והחשש לא לעמוד ביעדי גביית המסים, כך שייבדקו "תיקים שיש בהם תוחלת מס גבוהה", כלומר "תיקים שבהם ניתן לגבות תשואת יתר".
"אני צריך ליצור איזושהי הרתעה במישור האזרחי עם 450 מפקחי מס", אומר נסרדישי במשפט מנותק מהקשר, שהוא למעשה תגובה לפיל המרחף בחלל הראיון וקרוב לוודאי שגם הסיבה לעצם קיומו: תחקיר "ידיעות אחרונות" שהתפרסם ככתבת השער של המוסף "7 ימים" ביום שישי האחרון, ובו נטען כי ברשות המסים קיימת שיטת תגמולים המעודדת, כמעט כופה, על מפקחי מס לפסול דו"חות גם אם הם תקינים לגמרי. בתחקיר טען שחר גינוסר כי שיעור הפסילות מגיע בסניפים מסוימים ל-100%, ודוחה את טענת נסרדישי כי קרוב למחצית מהדו"חות דווקא מאושרים.
התחקיר של "ידיעות אחרונות" אינו מוזכר בראיון, אולם מחציתו מוקדשת להתמודדות עם טענותיו, שכמה מהן מיוחסות ל"פרסום שגוי, לדעת נסרדישי, של מחלקת המחקר של הכנסת". בסוק מביא את טענות נסרדישי על ההיקף הנמוך של תיקים שנפסלו והסבר מפותל מדוע שיטות התגמולים הנהוגות ברשות המסים אינן מעודדות גביית מס פסולה ופסילת דו"חות תקינים.
בסך-הכל התיאור של נסרדישי את אופן התגמול אינו שונה מאוד מזה של גינוסר, והוא אינו מכחיש כי גובה הסכומים שמצליח מפקח לגבות מהאזרח משפיע על קידומו. לכן, ובהתחשב בכך שעל התנהלות נסרדישי כבר נמתחה בעבר ביקורת גם בנושאים אחרים, עולה ריח בעייתי מהבמה המוגבהת והמרופדת שנותן לו "דה-מרקר".
לאיפה הולך הכסף
אילן בן-דב נישא על גלי ההערצה של העיתונים הכלכליים כשקנה את השליטה בחברת הסלולר פרטנר (אורנג'), ואף ספג בקלות את חִצי הביקורת המעטים שהושלכו עליו בשל המינוף הגבוה של מהלך הרכישה, ההשלכות הצפויות של פיטורי עובדים ו"שוד" קופת המזומנים של החברה. היום מתנוסס תצלום פניו של בן-דב – קירח, חובש משקפיים נטולי מסגרת, חולצה לבנה בעלת פסים כחולים ומה שנראה כשרשרת זהב – על שער המוסף "ממון", ולצדו הכותרת "14 מיליון שקל בשנה". כותרת המשנה לראשית היא "אילן בן-דב, מבעלי השליטה בסאני ובפרטנר, מתמקם יפה בעשירייה הראשונה של מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הבורסאיות".
השער הזה של "ממון" הוא עוד חוליה בשרשרת הפרסומים על שכר הבכירים בחברות הציבוריות בשבוע האחרון בעיתונות הכלכלית. זו עונת דו"חות, והפעם התגייסו כל העיתונים, מי במקלו ומי בחימוש כבד יותר, כדי לדווח, וגם לבקר, את עשרות ומאות מיליוני השקלים שנשפכים לכיסים של אנשים אחדים. את הלקח העולה מהפרסומים האלה מסכם יפה הדר חורש בטור במדור הדעות של "מעריב": "בניגוד לדעה הרווחת, קביעת שכר הבכירים אינה משחק חסר כללים. הכלל הוא שהשכר תמיד יעלה, בלי קשר לביצועים ולרווחי החברה".