יאן הלין, עורכו הראשי של העיתון הנפוץ בשבדיה "אפטון בלאדט" ("גליון הערב"), פירסם אתמול (רביעי) פוסט בבלוגו האישי שבו הביע תמיהה על "קמפיין השנאה נגד העיתון", כלשונו. "העיתון בסך-הכל מבקש לקבל תשובה על השאלה מדוע נותחה גופתו של בילאל אחמד ג'נאן, שנורה על-ידי כוחות צה"ל ב-1992", הוא טוען. הלין מסיים בטענה כי ההאשמות בדבר "עלילת דם אנטישמית" שנשמעו בימים האחרונים מכיוונה של ישראל, כמו גם ממקורות אחרים, חסרות יסוד ומשקפות אי-הבנה במקרה הטוב, או במקרה הרע: מתקפה מכוונת נגד תחקיר לגיטימי של העיתון.

foo_230809_377

התגובה הזו מסכמת היטב את עמדתו של ה"בלאדט" בשערורייה הבינלאומית שעניינה כתבה של הצלם והעיתונאי העצמאי דונלד בוסטרום, תחת הכותרת הסנסציונית "הם שודדים את אברי בנינו". סאגה שאולי יותר מכל ההאשמות, הפרטים, העלילות והוויכוחים, מעידה על קצר תרבותי בסיסי ובורות באשר למפת התקשורת השבדית.

באיזה עיתון התפרסמה הכתבה השנויה במחלוקת

ארבעת העיתונים היומיים הנפוצים בשבדיה מתחלקים לשתי קבוצות: הראשונה היא שני הצהובונים (צהובונים ממש: עמוד השער שלהם צבוע צהוב) "אפטון בלאדט", שבבעלות קונצרן התקשורת הנורבגי שיבסטד, ו"אקספרסן", שבבעלות משפחת בונייר השבדית. העיתונים הללו מתמחים בפרסום סנסציות, והפונט המשמש בהם לכותרות הוא כה גדול עד שקשה להכניס יותר ממלה אחת בשורה. שני העיתונים מזוהים עם השמאל בשבדיה וידועים בקו אנטי-ישראלי ואנטי-אמריקאי פעיל.

מנגד ניצבת העיתונות היומית ה"רצינית" – נציגיה הגדולים הם "סוונסקה דאג-בלאדט" ו"דאגנס ניהטר". עיתונים אלה נוקטים לרוב טון שקט יותר ומתלהם פחות ומשווקים את עצמם כ"עיתונים לאנשים חושבים" בעלי עמדה פוליטית שמרנית, המזוהה עם המרכז-ימין.

דוכן עיתונים בשטוקהולם, הנושא את שם המותג "אפטון בלאדט" (צילום: vilseskogen, רשיון cc)

דוכן עיתונים בשטוקהולם, הנושא את שם המותג "אפטון בלאדט" (צילום: vilseskogen, רשיון cc)

שני העיתונים הרציניים שייכים לאותם בעלים המחזיקים בעיתוני הסנסציה: "סוונסקה דאג-בלאדט" לקונצרן שיבסטד, ו"דאגנס ניהטר" למשפחת בונייר. הסיבה לכך שכל אחד משני הקונצרנים מחזיק עיתון "צהוב" ועיתון "לבן" היא שיקול עסקי קר: כך הם פונים אל כלל הקשת הפוליטית וקולעים לטעמם של קוראים רבים. בונייר ושיבסטד יצרו בצורה מודעת וגלויה "שני צדדים לאותו מטבע", כדי שייכנס כולו לכיסם.

על רקע זה, הפרסום הבולט של הכתבה השנויה במחלוקת ב"אפטון בלאדט", בכפולה גדולה במוסף התרבות של יום שני האחרון, אינו מפתיע או יוצא דופן, ומתיישב עם הקו הנהוג בעיתון גם בנושאים אחרים. מפתיעה עוד פחות העובדה כי אחד מעורכיו הראשיים של העיתון-האח של "אפטון בלאדט", "סוונסקה דאג-בלאדט", היה הראשון שפירסם מאמר תגובה חריף ביותר, כבר בבוקר למחרת, שבו האשים את "אפטון בלאדט" בפרסום עלילת דם שמזכירה את עלילות הדם על היהודים במאות הקודמות.

ההתכתשות ממשיכה גם היום: ה"בלאדט" מקדיש רבע מהעמוד הראשון, את כל העמוד השני וכפולת עמודים נוספת לדיווח נרחב על התנצלות השגרירה השבדית והודעה על פתיחה ב"מאבק למען חופש הדיבור והעיתונות בשבדיה". מהצד השני של המתרס, הצהובון המתחרה "אקספרסן" מפרסם בעמ' 2 מאמר מערכת שתוקף את "אפטון בלאדט", מאשים את אנשיו בצביעות ובהיתממות וטוען כי הם יוצרים פרובוקציות מכוונות.

בניין מערכת "אפטון-בלאדט" בשטוקהולם (צילום: bengt-res, רשיון cc)

בניין מערכת "אפטון-בלאדט" בשטוקהולם (צילום: bengt-res, רשיון cc)

מקורה של ההתנהלות הזו בתפיסות עולם שונות לחלוטין המאפיינות, כאמור, את העיתונים השונים. בעוד עורכי "סוונסקה דאג-בלאדט" מכתיבים טון רציני שמנסה לרדת לשורשם של דברים, עורכי "אפטון בלאדט" רואים בעיתונם פלטפורמה ליצירת סנסציות ואמצעי לקידום מכירות. כמעט מדי יום מודפסות בו כותרות ראשיות זועקות כמו "טרנס-סקסואלים במרד נגד ערוץ הטלוויזיה" או "אלה האנשים שמרוויחים הכי הרבה כסף לשנה בשטוקהולם". לעתים נדירות מאוד יופיע אותו סיפור בשני העיתונים, וגם במקרים אלה הניסוח יהיה שונה באופן מהותי.

מבחינת העיתון, אם כן, מדובר בעוד כותרת סנסציונית שמאפשרת למכור יותר עותקים לקהל היעד תוך עיסוק בנושא שידוע כמושך קהל. האש שמשך המסגור הסנסציוני הופנתה, לכאורה, לכתובת הלא נכונה. אם נחטא לרגע בתרגיל השוואתי, הדבר משול להאשמת ה"סאן" הבריטי – גם הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה שבה הוא יוצא לאור – בפרסום כותרת סנסציונית ולא מדויקת.

עם זאת, עיקר הזעם בתקשורת הישראלית, כמו גם של משרד החוץ בירושלים ושל שלל המגיבים באתרי האינטרנט, הופנה לא כלפי הטון, אלא כלפי הטענות בכתבה עצמה – כתבה שרובם, כפי הנראה, כלל לא קראו.

מה נכתב בכתבה השנויה במחלוקת

מי שכן קרא את הכתבה הבחין אל נכון כי בוסטרום, שאינו ידוע באהדתו הרבה לישראל, מציין בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים כי העדויות שהביא הן עדויות שמיעה בלבד. הוא גם מביא כלשונה את תגובת דובר צה"ל להאשמות.

למעשה, מלבד הקישור הוויזואלי המקומם כשלעצמו – בין הפסקה העוסקת ברשת סחר האברים היהודית שנחשפה בארצות-הברית ובין זו העוסקת בטענות הפלסטינים על סחר אברים – אין בכתבה אף טענה או עדות חד-משמעית לכך שצה"ל גונב אברי פלסטינים. טענתו העיקרית של בוסטרום היא שבישראל מתנהל סחר אברים לא כשר בידיעת הרשויות, וכי הצבא אינו מספק תשובות משכנעות לשאלות הנוגעות לניתוחים לאחר המוות שהוא מבצע בגופות פלסטינים שנהרגו על-ידיו.

גם הכותרת המרשיעה מובאת במרכאות, כציטוט של פלסטיני המרואיין בכתבה. זו פרקטיקה ידועה של העיתון: הוצאה של ציטוט מהכתבה אל הכותרת כשהוא מחוץ להקשרו כדי ליצור סנסציה, בעוד הפרטים בכתבה עצמה מעודנים הרבה יותר. כך, למשל, התפרסמה בעיתון לפני כשבועיים כותרת באותיות ענק שהכריזה "הרופא של ג'קסון רצח", ולידה באותיות זעירות נכתב: "המשטרה מחפשת ראיות לכך".

הפגנת מחאה בשטוקהולם נגד מבצע "עופרת יצוקה", 10 בינואר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

הפגנת מחאה בשטוקהולם נגד מבצע "עופרת יצוקה", 10 בינואר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

למעשה, רוב טענותיו של בוסטרום על הבעייתיות הכרוכה במציאת אברים להשתלה בישראל פורסמו כבר בתקשורת, ודווקא בזו הישראלית. ב-2000 פורסמה ב"ג'רוזלם פוסט" כתבה שעניינה פרופ' יהודה היס והמכון הפתולוגי באבו-כביר. הכתבה הסתמכה על תחקיר נרחב שערך עיתון "העיר" ובו נטען כי מן המכון נלקחים אברים להשתלה בצורה לא חוקית. בכתבה הובא סיפורו של צעיר סקוטי שהתאבד בתלייה בבית-מעצר בארץ וגופתו הוחזרה לסקוטלנד ללא הלב. המשפחה נאלצה לתבוע את מדינת ישראל כדי לקבל חזרה את האברים שהוצאו מגופת בנם.

ב-ynet התפרסמה כתבה בשנת 2005, שבה רואיין סוחר אברים והועלו תהיות באשר לבעייתיות שבסחר המתנהל בישראל. גם "הארץ" פירסם בעבר את הנתונים שמצטט בוסטרום, שלפיהם מחצית מהכליות המושתלות בארץ, מקורן ברכישת אברים בטורקיה, מזרח אירופה ודרום אמריקה.

בוסטרום גם הביא מידע מדויק למדי על מצב ההשתלות בארץ ועל כך שישראל נזקקה לזמן רב הרבה יותר מזה שנזקקו לו מדינות המערב כדי לחוקק חוק האוסר על מכירת אברים להשתלה, וכי סחר אברים היה חוקי לחלוטין לפני קבלת החוק. עם זאת, לגנותו ייאמר כי הוא "שוכח" לציין כי חוק האוסר סחר באברים עבר בכנסת בתחילת שנת 2008.

בוסטרום מתמקד כבר שנים בסיקור מוקדי סכסוך בעולם ובמיוחד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף כתב כמה ספרים בנושא. את הנתונים והראיון בכתבה שפורסמה ב"אפטון בלאדט" הוא פירסם כבר בשנות התשעים בספרו "אינשאללה", ומלבד אזכור רשת סחר האברים שנתפסה והעובדה שהרבנים שנתפסו בניו-ג'רזי טענו כי הם קונים אברים להשתלה בישראל, אין בכתבה מידע חדשותי עדכני מהשנים האחרונות.

עורך ה"אפטון בלאדט", יאן הלין (צילום: מרתה אוסטלין, מתוך לוגו הבלוג)

עורך ה"אפטון בלאדט", יאן הלין (צילום: מרתה אוסטלין, מתוך לוגו הבלוג)

מדוע, אם כן, התפרסמה כתבתו של בוסטרום דווקא כעת? לטענתו של העורך הלין, העניין הפך לרלבנטי בעקבות הפרסום הנרחב על רשת סחר האברים שנתפסה על-ידי ה-FBI בארצות-הברית, שבה היו חברים גם כמה רבנים יהודים.

מכאן עולה התמיהה של "אפטון בלאדט" על הזעם הישראלי – הרי אין מדובר בפרטים חדשים או בלתי ידועים. בעיתון ראו את חיבור המידע על בעיית ההשתלות בישראל עם הסיפור האישי של משפחת בילאל אחמד ג'נאן כעבודה עיתונאית שמטרתה להעלות שאלה לגיטימית, גם אם סנסציונית בהגשתה.

ניכר גם שבישראל לא הבינו את מקומה של הכתבה במוסף התרבות של העיתון, ושאלה זו אף נשאלה בסקירת העיתונות המתפרסמת ב"העין השביעית". עורכת מוסף התרבות של "אפטון בלאדט", אוסה לינדנבורג, השתאתה כאשר נשאלה על-ידי "מעריב" מדוע פורסמה הכתבה במוסף שלה. התשובה נעוצה בהבדל מהותי בין הגדרת "מוסף התרבות" בעיתונות השבדית בכלל, וב"אפטון בלאדט" בפרט, ובין ההגדרה של מוסף כזה בעיתונות הישראלית.

מוספי התרבות של העיתונים היומיים בשבדיה מספקים בימה נרחבת וכמעט חסרת גבולות לכתבות עומק בכל נושא שהוא. למעשה כל נושא שאינו נוגע באופן ישיר לאקטואליה, ספורט או כלכלה יכול להגיע למוספי התרבות. הסיפור של בוסטרום, שכאמור, אינו ידיעה חדשותית, הועלה למוסף כ"חומר למחשבה" בדיוק כפי שהועלו סיפורים דומים בעבר, למשל על חיי הלילה בתל-אביב בצל פיגועי ההתאבדות.

ניכר שעורכי העיתון, כמו גם בוסטרום, העלו את הכתבה תוך נקיטת עמדה ברורה נגד תופעת סחר האברים שרווחה בזמנו בישראל ותוך רמזים על עסקאות אפלות וסימני שאלה על התנהלות המערכות הצבאיות והאזרחיות במדינה. טענות נגד מערכות אלו נשמעות חדשות לבקרים בכלי תקשורת רבים בעולם המערבי, והעובדה שהסיפור נתפס בציבור ובתקשורת הישראלית כ"עלילת דם אנטישמית" הפתיעה אותם לחלוטין.

ניכר גם מתגובתו של העורך הראשי הלין כי העיתון עדיין אינו מבין על מה מלין הציבור בישראל וכי הוא עומד לחלוטין מאחורי פרסום הכתבה. תגובה שמן הסתם תכעיס את הציבור בארץ עוד יותר. מעגל חוסר ההבנה יימשך עוד זמן מה לפחות.

בהתחשב בכוחם של העיתונים בשבדיה, כמו גם בכך שעורכי העיתון אינם מצליחים, או מסרבים, להבין על מה המהומה ורואים בכתבה פרסום לגיטימי – מוטב שהציבור בישראל לא יצפה להתנצלות או להכאה על חטא מצד העיתון ועורכיו. כמו כן, כיוון שאין בכתבה האשמות ברורות וחד-משמעיות, קשה להאמין שהגשת תביעת דיבה, כפי שדורשים רבים מכותבי התגובות ואף כמה חברי-כנסת בישראל, תהיה מוצא לסיום הפרשה. נראה שהדרך היחידה לסיום מוצלח היא הכרה בכך שדרך הטיפול של התקשורת השבדית בסיפורים שונה מזו הנהוגה בתקשורת הישראלית.

לירן לוטקר הוא כתב "מעריב" בשבדיה