לעמוס שוקן מגיע כל הקרדיט על ההעזה והאומץ ללכת נגד הזרם, יגידו הצדקנים מה שיגידו. יש דברים לא נחמדים לומר על מו"ל הארץ, וטענותי נגדו מתועדות, אבל מאז שלקח את המושכות להובלת קבוצת ועיתון "הארץ" – הוא מעז לעשות דברים שאחרים אפילו לא שוקלים.
מ"חדשות", שהושק במקביל להשמדת ערך העבודה העיתונאית המאוגדת, עד שמת ונקבר מוות די מכוער; מהשקת רשת המקומונים המפוארת, האיכותית (וגם האליטיסטית) שכל השאר ניסו לחקות, עד שכל הענף הזה קרס לתוך עצמו; מההעזה ללכת (כמעט) ראשון לאינטרנט, עם מיזם IOL החדשני לתקופתו, עד שנמכר, מוזג ונעלם; מהקמת והעצמת "דה-מרקר", מיזם עצום שבפועל בלע מעשית את עיתון-האם; עם ההתעקשות לספק שירותי דפוס והפצה לדמון הגדול של העיתונות ושל החלק בציבור שאינו מחובבי נתניהו, "ישראל היום", וגם בביטול הסיטונאי של מוספים נחשבים והפורמט המשונה של מוסף הדגל של סוף-השבוע.
וכעת, ההחלטה על גביית תשלום בגין צריכת תוכני "הארץ" ברשת. לשוקן מגיע כל הקרדיט והפרגון על המהלך האמיץ, על אף שהוא עלול לרסק אותו ואת המוצר והמותג שלו. אלא שהפעם זה עלול לקרות לו לא בגללו, אלא בגללנו.
כולנו אוהבים להיתלות בדוגמה המוצלחת של ה"ניו-יורק טיימס", שהחליט לעצור את קניבליזם התוכן המודרני שזולל בלי חשבון ובלי תשלום את עבודתם של המוני עיתונאים, ולחזור לבסיס: תוכן איכותי עולה כסף, שווה כסף וראוי לשלם עליו. לא מתאים לכם? אל תשלמו ואל תבואו. אבל איפה אנחנו ואיפה אמריקה, איפה "הארץ" ואיפה ה"טיימס". יש אולי יתרונות מסוימים למדינה קטנה וחברה אינטימית. מודלים כלכליים שאמורים לשווק ולמכור מוצרים של צריכה המונית הם לא אחד מהם.
המהלך של שוקן חיוני ויילמד אצל כל מי שעוסק בתחום כאן, ולא רק כאן. הוא חשוב עד לרמה של חיים ומוות של עולם התקשורת כפי שהכרנו אותו. הוא חשוב כי הוא המהלך המשמעותי הראשון מאז שפרץ לחיינו הדבר הזה שנקרא אינטרנט, לפני כמעט 20 שנה, ובעיקר מאז שהרשת השתלטה על חיינו ומציפה אותם בשפע של תוכן חינמי מכל סוג ומין. הוא חשוב, כי הוא הניסיון הראשון להחזיר עטרה ליושנה. הוא קריטי, כי המודלים הישנים קורסים ומתמוטטים לנו על הראש. החלשים נמחקים, הבינוניים נשחקים והחזקים מאבדים גובה במהירות מבהילה.
וכיוון שהמודלים הקלאסיים שמימנו את העיתונות לאורך הדורות האחרונים נבלעים בבולעני הרשת, אין ברירה אלא לחפש את המטבע מחדש. מתחת לכל פנס דולק וגם בעלטה. ודבר ראשון, חייבים לחזור לבסיס: עיתונאות היא מקצוע. עיתונות טובה ראוי שתיעשה על-ידי אנשי מקצוע טובים. אנשים מקצוע טובים עולים כסף. אנשי מקצוע מעולים ראויים לכסף. לא בשביל להתעשר, לא כדי לעשוק – כדי להתפרנס.
עיתונות שממומנת על-ידי פרסום היא סיפור מת. הפלטפורמה העיתונאית נפרצה והתפרקה לפרודות רבות. אין עוד "קהל שבוי", אנחנו צורכים את התוכן שלנו בכמויות, אבל בלי המעטפת. אלה מאיתנו שעדיין צורכים טלוויזיה קלאסית מקליטים ומדלגים על המטרד הזה שמכונה פרסום. רבים מדלגים על הממיר ויונקים את התכנים ישירות מהרשת. מדלגים על הקליפ, מתעלמים מהבאנר, וגם התוכן שמקורו בכלי התקשורת המסורתיים מופץ ישירות ברשתות החברתיות.
מי בכלל זוכר מאיפה הגיעה הידיעה שקראנו, התמונה שבה הצצנו או הווידיאו שבו צפינו. הכל מגיע מקישורים ישירים, מהמלצות, משיתופים. נהיינו עיוורים לפרסום. חסויות? נזכיר את התועבה המכונה "תוכן שיווקי", עוד זוועה מסחרית שראוי שתחלוף מן העולם לבלי שוב.
יש עדיין טייקונים שמסוגלים לממן עלויות של כלי תקשורת מסיבות שונות, פוליטיות, חברתיות, עסקיות, אידיאולוגיות, דתיות, אבל האם ניתן לבסס על זה כלכלה של מקצוע שלם? מודל עסקי אמיתי? היתכנות כלכלית וביטחון תעסוקתי? ממש לא.
אז מה כן? מימון ציבורי. לא ממשלתי, אלא ציבורי. לא אגרה, לא מס, לא מלווה מחובה או מרצון. צריך לחזור למצב הטבעי שבו אדם משלם על המוצר שהוא צורך. אם הסחורה ראויה למאכל – ראוי לשלם עליה. ואם לא – אז לא.
מאות אלפי ישראלים משלמים מדי חודש, מדי יום, על העיתון היומי שמגיע לסף דלתם – "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס". אפילו "ישראל היום" (ברחוב תקבלו אותו ללא תשלום, אבל בשביל לקבל אותו הביתה כבר תידרשו לשלם כמה עשרות שקלים בחודש). את העיתונים האלה כותבים, מצלמים, מעצבים, מפיקים, מדפיסים ומובילים אנשים שמקבלים שכר על עבודתם.
אנחנו משלמים אגרה ממשלתית על השידור הציבורי, דמי מנוי על החיבור שלנו לספקי הטלוויזיה (כבלים, לוויין), וגם ברשת כבר למדנו לשלם על מנוי למוצרי פרימיום (אירועי ספורט מבוקשים, תוכן כלכלי בעל ערך, מוזיקה, סרטים ועוד). למה, אם כך, נראה לנו מובן מאליו שברשת הכל צריך להיות בחינם? אנחנו כל-כך שבויים בנורמה הזאת, שאנחנו כבר לא שמים לב שהיא לגמרי מופרכת ומעוותת.
כולנו גדלנו על האמת הבסיסית, המובנת מאליה, שכל עובד ראוי לשכר, שמי שעושה עבודה טובה – ראוי לשכר הולם, שמי שמצטיין ראוי ליותר. מכאן הכל כבר עניין של חינוך. כמו שחונכנו שאסור לקטוף את פרחי הבר, כמו שלמדנו לא לשכפל ולא לגנוב תוכנות, כמו שאנחנו לומדים שגם מוזיקה היא לא מוצר שראוי לגנוב – כך ננהג גם בסופו של דבר בתוכן העיתונאי.
אנחנו בתחילתו של תהליך שיהיה ארוך וכואב. חינוך והפנמה אורכים זמן רב ודורשים הרבה מאמץ. מחיר התוכן העתידי לא יהיה גבוה במיוחד. הטכנולוגיה תאפשר לכולנו לצרוך תוכן איכותי בכמויות דמיוניות ובמחירים לגמרי סבירים. אבל לא בחינם.
עמוס שוקן עשה בימים אלה צעד ראשון במסע של אלפי קילומטרים, שבסופו נסתדר כולנו מחדש על מגרש המסדרים של העיתונות הישראלית. העתיד, בניגוד למה שהורגלנו לחשוב, לא יבוא לנו בחינם.
טובי פולק הוא יזם ועורך ראשי של העיתון המקוון "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי