המאמר הראשי של "הארץ" אתמול קרא למשרד הפנים לרדת לאלתר מכוונתו לחייב את תושבי רצועת עזה המבקשים להיכנס לישראל לעבור בדיקת רקמות. הפצרת העיתון באה בעקבות כתבה של עמירה הס, שפורסמה שלשום, וגילתה כי משרד הפנים מפעיל עתה תוכנית נסיונית ("פיילוט") הדורשת את בדיקת הרקמות כדי לוודא שישראלים לשעבר המתגוררים ברצועה ומבקשים לחזור לישראל אכן זכאים לכך. "הארץ" סבור שזה תנאי מקומם, המדיף ריח גזעני למרחוק, וכי נוהל שמוחל בתחילה על קומץ ישראלים-לשעבר ייושם בהמשך על כל פלסטיני שיבקש להיכנס לתחומה של ישראל.
32 תגובות פורסמו באתר "הארץ" למאמר המערכת. באחת מהן כתב מי שמכנה את עצמו "צמי": "למה שאני אשלם לאתר 'הארץ' בשביל תכנים כאלה כשאני יכול לקבל את המקור בחינם באתר החמאס?". מי שמציג את עצמו כ"רחובותית" קבע: "עיתון 'הארץ', כמו הבחורה הרחובותית [היא העותרת הישראלית-לשעבר מעזה המבקשת להיכנס לישראל] חיים ב-להלהלנד - כמו אידן וצ'מברליין בתקופת הנאצים".
"הארץ" פירסם אתמול גם מאמר של אלוף בן, העורך הראשי, שיצא נגד הדימוי הליברלי והנאור שמנסה לשוות לעצמו הרב דוד סתיו, המתחרה על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. "אין רבנים מתונים", פסק בן וקרא להפרדת הדת מהמדינה. הטוקבקיסטים באתר העיתון לא חסכו את שבט לשונם מהעורך הראשי: "המאמר הינו עוד בירבור של אדם הזוי. אין מה לעשות, ישראל נועדה לעם היהודי, והעם היהודי קשור לדת היהודית. אין אחד בלי השני", הודיע "שוקי"; "גם אין עיתונאים פרו ישראלים בעיתון 'הארץ'", איבחן "חיים"; "ו'הארץ' אינו מעסיק עיתונאים ציונים אלא רק משתפי פעולה עם הפלסטינים", קבע מי שחתם "מנוית הארץ".
מאמר של עודה בשאראת שתקף בחריפות את רפיסות רוחם של הח"כים החדשים של מפלגת יש-עתיד על שנמנעו מלהשתתף בסיור בירושלים שיזמה עמותת עיר-עמים הניב 30 טוקבקים. הנה אחד לדוגמה: "והיכן צומחות בלטות??בדיוק.. אצל טייחים ומניחי בלטות.. כי ניתוח שטוח כל כך של מציאות פוליטית חברתית שמתחילה לקרות פה עוד לא קראתי.. לשטח לשטח.. זאת השיטה בעיתון לאנשים חושבים" ("פלוטו").
מאמרה של רחל נאמן, שתקף את קריאתה של השרה לימור לבנת להפעלת צנזורה עצמית בתחום היצירה התרבותית, שירשר 21 מגיבים עוינים שכתבו בין השאר: "שמאלנים ארורים" ("יוסי"), "סרחן!" ("אף עדין"), ו"גיברת, אנחנו תמיד צודקים, מי שסותם את הפיות זה אתם. מי שמטנף את המדינה" ("מהפך 77").
אין ספק שהטוקבקיסטים המצוטטים לעיל אינם קהל הקוראים הטבעי של "הארץ". אפשר להניח שהם לא נמנו עם קוראי העיתון, ודאי לא עם מנוייו, בעידן הדפוס. זה ציבור שברובו נחשף לתוכני "הארץ" משעה שהחלו לעלות ברשת. מבין 700 אלף הגולשים מדי חודש אל אתר "הארץ" בשנים האחרונות, רק כעשירית נמנו עם קוראיו בתשלום בעידן הדפוס. "הארץ" פנה לציבור מוגדר שמצא בין דפיו את המידע והתובנות שחיפש. הקהל הזה אינו מונה כשלושת רבעי מיליון איש.
קריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ", המלווה כתבה על האופן בו משפיעים טוקבקים על צריכת תכנים עיתונאיים, 19.2.13
עיתון הוא תבנית הנוף הרוחני של כותביו ועורכיו (לפעמים גם המו"ל שלו). הוא מציג לקוראיו תמונת מציאות הנגזרת מעולם ערכיהם העיתונאיים, המוסריים והתרבותיים של יוצריו. עיתוני טבלואיד פונים לקהל שונה מאשר עיתונים אליטיסטיים. הסגנון הצעקני שבו מוצג העולם לקוראי "ידיעות אחרונות", למשל, עונה לציפיותיהם ומן הסתם גם משפיע עליהם ועל האופן שבו הם חווים את המציאות ומגיבים עליה. "הארץ", לעומת זאת, התכוונן מאז ומעולם לפלח קוראים שמזגו שונה. מי שקרא אותו, ודאי מי שהיה מנוי עליו, חיפש עיתון שפונה אל תבונתו יותר מאשר אל רגשותיו, שתפריט הנושאים שהוא מסקר תואם את צרכיו האינטלקטואליים והתרבותיים יותר מאשר את יצריו, שמבטו על הסצינה הישראלית (ועל העולם בכלל) שקול ומפוכח יותר מאשר נסער ומתלהם.
מובן מאליו שהתפיסה הזו לא היתה מוחלטת ושהתחוללו בה תמורות. גם "הארץ" היה חשוף לשינויי מזג האוויר וניסה להתאים את עצמו אליהם ולהוסיף לשרוד כשהוא משמר את ייחודו. העיתון לא ויתר על עמדותיו, ויחד עם זאת התמיד בגישתו המקצועית המפרידה בין ידיעה לדעה, בין דיווח עובדתי לניגוח אידיאולוגי. מסיבה זו הוסיפו גם קוראים חושבים מהימין להזדקק לשירותיו.
המצב השתנה עם עליית "הארץ" לרשת. המסננת הטבעית שהרתיעה המוני קוראים (ומגיבים) מהימין מלשלם כדי לפתוח את עמודי "הארץ" נפרצה כאשר תכניו הפכו לנחלת הכלל. אתר "הארץ" היה זמין לכל ושאב אליו רבבות גולשים ימניים שהתנפלו בעונג מזוכיסטי על מאמריהם של בעלי הטורים בעיתון והגיבו עליהם בהתלהמות פרועה. בניגוד לאופי המאופק, הסולידי, של עמודי הדעות ומדור המכתבים במהדורה המודפסת, הפכו הטורים והבלוגים באתר, יחד עם הטוקבקים הסוערים שנספחו אליהם, לזירה גועשת, רוויה באלימות מילולית חסרת רסן.
החיזיון הזה עומד לכאורה לחלוף עם הנהגת חומת תשלום באתר "הארץ". כפי שכבר הספיקו להודיע כמה טוקבקיסטים המצוטטים לעיל, אין בדעתם לשלם תמורת העונג לקרוא את יוסי שריד ואת דורון רוזנבלום ולהגיב על דבריהם. מעניין יהיה לעקוב אחר תגובות הקוראים במרחב המקוון של "הארץ", עתה משהותנה בתשלום: האם מספר הטוקבקיסטים יקטן בשיעור ניכר, האם סגנון השיח ישתנה, האם חילופי הדברים בין המגיבים יהפוך מתגרה פרועה לדיון ענייני ומעורר מחשבה? ומה יהיה משקלם של המגיבים-בשכר, אלה המופעלים על-ידי יחצנים וחברות פרסום?
יוסי שריד (צילום: פלאש 90)
מעניין יותר יהיה לחקור את ההשפעה שהיתה לטוקבקיאדה על העיתון וכותביו, ומנגד – על אלה שנטלו בה חלק. חקר התקשורת עוסק לא מעט בהשלכות של תופעת הטוקבקים על עיתונאים. מתבקש גם מחקר על החותם שהותירה על הגולשים המגיבים ההזדמנות שניתנה להם לחוות את דעתם על טקסטים עיתונאיים. מה זה עשה להם: האם הדו-שיח עם הכותבים של "הארץ" וחילופי הדברים בין הטוקבקיסטים לבין עצמם שינו את דעתם? האם עצם החשיפה והפרסום (המסוים) הכרוך בה הם שהניעו אותם? האם המעורבות בדיון התקשורתי חיזקה או החלישה את מודעותם הפוליטית? האם ניתוב האנרגיה הפוליטית שלהם למסלול של תגובה כתובה הקטין או הגביר את רצונם לקחת חלק בפעילות ציבורית, בכלל זה בהפגנות? והיכן ימצאו תחליף לזירת התגובות שהציע להם "הארץ" עד כה?
הטלת חומת תשלום על אתר "הארץ" מספקת הזדמנות למחקר משווה לא רק על מקומן של התגובות בזירה העיתונאית המקוונת, אלא גם על היחסים ההדדיים שבין הטקסטים העיתונאיים המודפסים לאלה המתפרסמים ברשת, ולמידת ההשפעה של כל אחד מהפורמטים האלה.