העיתונות המודפסת גוססת. זו אינה חדשה, זו עובדה ידועה וכמעט מוגמרת. בשלב הזה, כבכל אסון, החדשות האמיתיות זורמות ממשרדי הפתולוג. רבים מתנדבים לדווח משם. בחודש האחרון מתנהל בעיתונות האמריקאית ויכוח ערני ואמוציונלי בין עיתונאים בעלי שם, שמביטים בתוצאות הנתיחה שלאחר המוות ומנסים להתחקות אחרי עקבות הרוצח. יש שיכנו זאת מרדף עקר, אבל התשובה לשאלה מי אשם במות עיתונות הנייר תכתיב במידה רבה את עתידה של העיתונות כולה; אם מדובר בעיתונאים, אזי יש להחליפם. אם במו"לים או בעורכים, כנ"ל. ואם ידה של הכלכלה העולמית והשינויים התרבותיים בהרגלי הצריכה הם האשמים, הרי שאפשר לשחרר את כולם לדרכם, צחי מצפון וחפים מחשבון נפש.
זה התחיל עם פול פארחי, עיתונאי מה"וושינגטון פוסט", שבמאמר במגזין האקדמי למחצה "American Journalism Review" הפציר בעמיתיו העיתונאים לא לחוש אשמה על שהענף מתפצח תחת ישבנם. לדבריו, קריסת העיתונות אינה פועל יוצא של התנהלות עיתונאית נטולת מעוף, אלא של תהליכים כלכליים רחבים יותר. "המבקרים שוגים: העיתונאים והעיתונות הם הקורבן, לא האשמים", כתב פארחי, שסבור שהגורמים העיקריים למצבה הרעוע של התעשייה הם ירידה בפרסומות וקשיים כספיים של בעלי העיתונים. "אם אנחנו ומבקרינו היינו מציאותיים, היינו מודים שרוב הדברים אינם בשליטתנו [...] כעיתונאי אני יכול לומר לבטח: זו אינה אשמתנו", סיכם.
קביעתו המרגיעה עוררה בג'ף ג'רוויס, מנביאי המדיה החדשה, זעם קדוש. בפוסט תגובה תוקפני טען ג'רוויס שפארחי ותומכיו, למשל ב"גרדיאן", לוקים בגישה נואלת וזחוחה ("זה בולשיט", היו מלותיו המדויקות), שלבד מכך שהיא מבוססת על ניתוח מוטעה של המצב, פשוט לא תסייע לאיש. התקרבנות, כניעה והטלת אשמה על אחרים לא יעזרו, פסק; כדי לשקם את העיתונות יש ליטול אחריות על מצבה העגום. ג'רוויס מציע כמה דרכים לתיקון, בהדגישו את הבעיה העיקרית: "סקר של גאלופ קובע כי 52% מהאמריקאים אינם רוחשים אמון לארגוני חדשות [...] האם יש קשר בין הדברים? כמובן. מי אחראי לכך?".
גם המתקפה הזו לא נותרה ללא מענה; רון רוזנבאום, עיתונאי וסופר, פירסם טרוניה עסיסית, ספק אישית, ספק מקצועית, באתר "סלייט", והאשים את ג'רוויס בשמחה לאיד וריקוד על דמם של עיתונאים שאיבדו את משרתם. "הוא לא רק מאשים את הקורבנות, הוא גם מונע מהם את הזכות להתייחס לעצמם ככאלה", כתב רוזנבאום, וציין כי "ג'רוויס מספק להנהלות העיתונים עלה תאנה ניו-אייג'י שיאפשר להן להטיל את האחריות למשבר על מישהו אחר". ג'רוויס הגיב גם למאמר זה.
הדיון הזה, שהפתוס נעדר ממנו כמעט כפי שהוא עצמו נעדר מהעיתונות הישראלית, ממשיך לבעור על אש קטנה בבלוגוספירה ובמגזינים מקצועיים, ומוכיח מעל לכל ספק שגם עיתונאים בוגרים ונשואי פנים נהנים מדי פעם להטיח רפש זה בזה, אבל נראה שהשאלה "מי אשם" אינה החשובה ביותר כרגע, כל עוד לא נמצא פתרון להמשך הקיום של העיתונות. בראיון המרהיב שערך יואב קרני מ"גלובס" עם סם זל, איל נדל"ן אמריקאי שרכש לא מכבר את ה"טריביון", תהה קרני: "מה הוא עושה אפוא בעיתונות?", והשיב: "הוא אוהב כסף. ולמרבה התמיהה הוא חושב שיש כסף בעיתונים, או לפחות יהיה כסף בבוא היום, לאחר שהוא, סם זל, יעשה בדק בית יסודי, וילמד עיתונים להתנהג כמו עסקים רציונליים, לא כמו מונופולים". "עיתון יכול להיות עסק בן-קיום", אמר זל לקרני, "ואני מאמין בזה, ומה שאני מנסה לעשות זה ללוש מחדש את העיתונים האלה לכלל מערכת בת-קיום".