פלסטיני בועט ברימון גז, אתמול, ליד רמאללה (צילום: עיסאם רימאווי)
דעה להשכיר
"ישראל יכולה להסתדר בלי אמריקה?", שאלה אתמול כותרת הגג של כפולת העמודים 4–5 ב"ידיעות אחרונות", וענתה: "פרשני 'ידיעות אחרונות' מעריכים שזה כמעט בלתי אפשרי". כך למשל כתב סבר פלוצקר תחת הכותרת "שלא נחיה באשליות": "טוב לדעת שיש מטרייה כזו [של ערבויות אמריקאיות], גם כאשר ישראל מסוגלת לגייס בכוחות עצמה אשראי בתנאים נוחים [...] אף סקירה על ישראל של חברת דירוג אשראי בינלאומית לא שוכחת להזכיר את הערבויות".
יש החולקים על כך. סבר פלוצקר למשל. רק ב-10 בינואר האחרון, בסיבוב הקודם של "המשבר עם ארה"ב", עת איים השליח מיטשל בהפסקת הערבויות, כתב פלוצקר בטור ב"ממון", שאף קיבל הפניה משער העיתון: "מי שמדבר על 'לחץ כלכלי אמריקאי באמצעות ערבויות' מנותק מהמציאות. ישראל עוזרת עכשיו לארה"ב לממן את גרעונותיה – ולא להפך".
פלוצקר סיכם אז את תגובתו לאיום האמריקאי במלים "הצחקתם אותי". אם כן, הגיע הזמן להפסיק לחיות באשליות, כי הבדיחה היא על חשבוננו, קוראי "ידיעות אחרונות". כי מה שנחשף כאן הוא לא בעיה באמינותו של פרשן אחד, שבתקופה קצרה משנה את דעתו על נושא מהותי מן הקצה אל הקצה, אלא חוסר האמינות של עורכי העיתון. אם פלוצקר היה יכול להעז ולנסות ליישב את שני הטורים הסותרים שלו כשהם עומדים בפני עצמם תוך הצבעה על סייגים שאולי כתובים בהם, הרי שהדבר נעשה בלתי אפשרי כשהעורכים ממצבים את הטור הנוכחי בכפולה שכותרתה היא אמירה נחרצת.
כך הציבו אתמול עורכי "ידיעות אחרונות" את הפרשן הכלכלי הבכיר פלוצקר, הפרשן הצבאי הבכיר אלכס פישמן והפרשן המדיני הבכיר שמעון שיפר כדי שיקבעו בפסקנות כי מדינת ישראל תלויה באופן נואש בארצות-הברית. "אבל יש דעת מיעוט", חתמה כותרת הגג – חנוך דאום, פרשן לענייני משפחת נתניהו, כתב כי ישראל זקוקה יותר לעצמאותה המדינית והערכית מאשר לתמיכה האמריקאית.
האם עורכי "ידיעות אחרונות" לא היו יכולים לייצר אתמול כפולה הפוכה, שבה שלושה פרשנים בכירים היו מציגים עמדה התומכת בעמידה איתנה מול ארה"ב ופובליציסט כלבויניק אחד היה זועק ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם"? היו יכולים. פרשן כלכלי שטוען כך היה להם כבר מן המוכן. הפרשנות, וגם הדיווח, מתכופפים בפני האג'נדה. המצחיק הוא שזו אותה האשמה שאנשי "ידיעות אחרונות" מפנים, ובצדק, כלפי "ישראל היום".
התחושה שהמשחק מכור מראש עולה גם מגליון "ידיעות אחרונות" היום. כך כתבת השער של "24 שעות", המקבלת הפניה מהשער, היא מתקפה של עמרי שרון על בנימין נתניהו ("לאבא זה לא היה קורה"). יש היגיון בלראיין את בנו של אריאל שרון על מצבו של אביו השרוי בתרדמת ("אנחנו רואים הרבה נשיונל ג'יאוגרפיק ביחד. מקווה שבקרוב הוא יחזור לחווה"), אולם לשאול אותו לדעתו על נתניהו משול להתעניינות אצל החתול לשלומו של העכבר.
ריח חמוץ מהבולטות שניתנת לדעתו של עמרי שרון על תפקוד ראש הממשלה עולה גם משום שפועלו הזכור ביותר של המרואיין כפוליטיקאי וחבר-כנסת היה עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בשל עבירות על חוק המפלגות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועדות שקר.
דעות אחרונות
אבל שאלת האג'נדה וההשפעה שלה על הדיווח משמעותית יותר בהקשר של שני אירועי האקטואליה התופסים גם היום את כותרות העיתונים: התגובה הישראלית (כלומר, של נתניהו) למשבר עם ארה"ב, והתגובה הפלסטינית עליו (ועל הגורמים לו). בעוד "הארץ" וגם "מעריב" מציגים בסך-הכל תמונה מאוזנת של המציאות, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מגישים סיקור מגויס ומקומם.
כך "מעריב", שהציג עד לאחרונה קו עקבי של מתקפה שלוחת רסן על נתניהו, בהנהגתו של הפרשן בן כספית, נרגע לאחרונה ונותן ביטוי גם לעמדות אחרות. הכוונה אינה לידיעות מתחנפות כמו "גאווה ישראלית: בנו של ראש הממשלה ייצג את המדינה בחידון התנ"ך העולמי" (הפניה על שער העיתון תחת הכותרת "מורשת נתניהו"). אייטמים מביכים כאלה לא הפסיקו מעולם להתפרסם בעיתון.
הכוונה היא למשל לדיווח המוקדש לתגובה הישראלית למשבר, בעמ' 4. במקום הכפשה חד-צדדית של נתניהו מביאים אלי ברדנשטיין וצח יוקד ביטוי גם לדעות בארה"ב המותחות ביקורת על עמדת הבית הלבן. אתמול היה זה ה"וול-סטריט ג'ורנל" והיום ה"וושינגטון פוסט". מאמר המערכת של ה"וושינגטון פוסט" מתורגם במדור הדעות של "מעריב" ("עימות פומבי של אובמה עם ישראל – עימות מיותר שאי-אפשר לנצח בו"), ולצדו מאמר אורח של חבר-כנסת מהליכוד ("וושינגטון הגזימה").
אגב, בראיון המתפרסם ב"ליידי גלובס" אומר כספית על דברים שכתב על ראש הממשלה, "אם זו היתה רכילות, לא הייתי מתעסק בזה. למשל, את פרשת ליליאן פרץ לא פירסמתי, למרות שהייתי מעודכן. נתנו ל'ידיעות' לפרסם את זה, האופן שבו היא מתייחסת לעוזרות הבית שלה, וזה לא סיפור חדש, זה עניין שקשור לאישיות של בן-אדם. זה באמת רכילות, ולא כל-כך משנה".
כספית גם מאשים את "הארץ", אמנם בחצי פה, בסיקור מוטה: "ל'ישראל היום יש השפעה על עיתון 'הארץ', כי הם גם מפרנסים אותו למעשה. 'הארץ' בלי 'ישראל היום' זה עיתון שעלול לפשוט את הרגל. לכן 'הארץ' במלחמה הזאת. יש ב'הארץ' סטנדרטים עיתונאיים והכל, אבל הוא לא שש להתנפל על שרה נתניהו". אלא אם כן לכספית יש מידע מישיבות ההנהלה של העיתון, נראה כי אין רגליים לטענה כזו.
ב"הארץ" מאמר המערכת אמנם מגויס, כרגיל, לעמדה היונית של הנהלת העיתון וקורא לנתניהו להיענות לדרישות שהציב ממשל אובמה, אולם המאמר המוביל בעמוד הדעות, של אלוף בן, מציין את תרומתו שוות המשקל של אובמה ליצירת המשבר בין שתי המדינות ("מיום שנכנסו לתפקידיהם, ראש הממשלה ונשיא ארצות-הברית התנהגו כגיבורי טרגדיה יוונית, שבויים בידי גורלם וממתינים לעימות הבלת נמנע") ואת פרי הבאושים שיקטפו – שניהם – מתוצאות העימות ביניהם. עם זאת, נגיחתו של הקרנף האמריקאי, מזכיר בן (כותרת הטור היא "כמו שני קרנפים"), כואבת הרבה יותר.
לעומת זאת, ב"ידיעות אחרונות" אותן עובדות מובאות כשהן מהולות באג'נדה. הביקורת בארה"ב על יחסו של אובמה לממשלה בישראל ממוסגרת כאילו היא באה אך ורק מ"יריביו של אובמה בקונגרס"; ידיעה מיוחדת מוקדשת לדיווח של אורלי אזולאי שלפיו "הדמוקרטים היהודים לא מחכים לנתניהו" (כותרת הגג: "קבלת פנים קרה"). כותרת הדיווח בעמ' 4 היא "מרגיעים את הסערה", אבל הדיווח עצמו מציג את נתניהו כשלומיאל שלא יודע כיצד "לרדת מן העץ".
ההפניה לטור פרשנות, במדור הדעות, היא אל מאמר של אלון פנקס, וממילא ברור כי הטור יתקוף את ראש הממשלה. טור אחר במדור, של איתן הבר, ממשיך את הקו מאתמול ואף מביא אותו לקיצוניות כשהוא קובע כי ישראל תלויה בארה"ב "כמעט בכל" ובלעדיה אין למדינת ישראל אפשרות קיום. אלו דעות שראויות להישמע, אלא שלפחות בשבועות האחרונים רק דעות כמותן נשמעות ב"ידיעות אחרונות".
ומה ב"ישראל היום"? על השער מקודם טורו של דן מרגלית, "שטות אמריקאית מסוכנת" ("ארה"ב לא מבחינה כי לחצה על ישראל מעודד גלישה לאינתיפאדה נוספת", כותב מרגלית, וכאילו מצטט מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה) וידיעה שכותרתה: "אובמה רוצה את לבני בממשלה". כותרת המשנה לראשית נראית כאילו נוסחה על-ידי ניר חפץ ולא על-ידי עמוס רגב: "בארה"ב: גוברת הביקורת הפנימית על אובמה בגלל ההתקפות על ישראל. הבית הלבן מרגיע: ישראל ידידה. מותר להתווכח. קלינטון: מחכה לתשובות מירושלים".
אגב, גם בשער "ישראל היום" ניתן למצוא, אלא מה, ידיעה על התמודדותו הצפויה של בנו של ראש הממשלה בחידון התנ"ך העולמי. כותרת הידיעה היחידה המוקדשת למשבר בתוך העיתון היא "הבית הלבן מנמיך את הטון", ועמוד שלם אחריה מוקדש לתגובת "פרשנים אמריקאים למשבר". ובכן, ה"וושינגטון פוסט" ו"האטלנטיק" נגד אובמה, ה"ניו-יורק טיימס" נגד נתניהו. כאמור, ה"אטלנטיק" הוא מי שמגיע לשער.
האינתיפאדה שכולם מחכים לה
ומה באשר לתגובה הפלסטינית? כזכור, אתמול הוכרז "יום הזעם" הפלסטיני, והעיתונים ציטטו אזהרות אנונימיות של גורמי ביטחון על מהומות עתידיות. העילה היתה חנוכת בית-כנסת בירושלים.
שוב, לפי "ישראל היום", לא קרה כלום. "תקריות מקומיות, לא אינתיפאדה", קובעת הכותרת הראשית לפי "הערכות בצה"ל ובמשטרה". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "אש ואבנים" (כותרת המשנה: "יפו: שני אוטובוסים נרגמו. ירושלים: עימותים בין פלסטינים ושוטרים").
ב"מעריב" הכותרת היא "מהומות ירושלים" וכותרת המשנה שואלת: "האם גל האלימות שהציתו חמאס והתנועה האסלאמית יתפשט היום אל מחוץ לבירה?". "הארץ", כרגיל, ענייני. הכותרת הראשית מתייחסת למשבר מהצד האמריקאי ("קלינטון מחדדת את האולטימטום לנתניהו: ארה"ב מצפה לתשובת ישראל בתוך יממה"), כותרת המשנה מדווחת על עשרות מפגינים פלסטינים שנעצרו ו-15 שוטרים שנפצעו.
"האינתיפאדה השלישית, אותה חזו הכותרות", כותבים אבי יששכרוף ועמוס הראל, "לא התרחשה גם הפעם". "לפחות לעת עתה", הם מוסיפים.
מדינת משטרה
קו בולט אחר באג'נדה של "ידיעות אחרונות" הוא היחס האמביוולנטי למערכת המשפט. באחרונה מצטרף אליו יותר ויותר קו אנטי-משטרתי, שנראה שמטפח אותו הפרשן והשופט לשעבר בעז אוקון, מי שיצא בזמנו בחריפות נגד חוק המאגר הביומטרי, למשל. כך זכינו אתמול לפרויקט מיוחד על "מעמד ההודאה" במוסף "24 שעות", והיום מוקדשת כפולת עמודים להמחשה של מספר מצלמות המעקב המלוות את אזרחי ישראל ברחוב (באורח פלא, כותרת הכתבה אינה "האח הגדול", אלא "האבא הגדול". עוד היבט של האיבה בין "ידיעות אחרונות" לקשת?).
אמת בפרסום
"האם אנחנו פרובינציאלים?", שאל כאן יובל דרור בטור שהוקדש לסיקור פתיחת סניף של חנות הבגדים גאפ בתל-אביב. "אמצעי התקשורת שלנו מתעקשים שכן. הם מדווחים בעיניים נוצצות וידיים רועדות על הווילון הלבן שכיסה את חזית החנות שבה ניתן לקנות טי-שירט ב-100 שקל, על דוגמניות צעירות שיושבות ליד עזריאלי ואין לו מושג מי הן ולהן אין מושג מי הוא, ומשתמשים בסופרלטיבים חלולים דוגמת 'המונים' ש'צובאים כארבה' על החנות כאילו היו אינדיאנים הנתקלים בפעם הראשונה בראי".
דרור הצביע, בין השאר, על הדיווחים הסותרים על מספר האנשים שצבאו כארבה על דלתות החנות, והאם היו הרבה או מעט. התופעה הזו חוזרת גם היום, בסיקור פתיחת הסניף הירושלמי של חנות הבגדים H&M. "הירושלמים נלכדו ברשת" היא כותרת העמוד השלם שהקדיש המוסף "ממון" לפתיחה, ובו דווח על "המונים" ש"הסתערו" על החנות. כמה זה המונים? "מאות", כותב יונתן גולן. האומנם? "ההיסטריה לא חוזרת", טוענת כותרת ב"כלכליסט": "רק 100 איש המתינו לפתיחת H&M בירושלים". זה המספר שמצוין גם ב"עסקים". ב"דה-מרקר" המספר אחר לגמרי: 1,000 איש שהמתינו בכל עת מחוץ לחנות. אולם הוא מיוחס למנכ"ל הקניון.
"למרות האובססיביות שבה העיתונים מתארים את הקונים כמוגבלים באופקיהם", סיכם דרור את טורו, "כדאי לשאול אם הקונים הם אכן חסרי בינה וטעם, פרובינציאלים מביכים, או שמא זו דוגמה קלאסית לתופעה הפסיכולוגית הנקראת 'השלכה', שבמסגרתה משליך האדם (או כלי התקשורת) אפיונים של אישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים. ואולי זה שניהם יחד".
דברים שאמר אתמול אמיר ברנע, אחיו של העיתונאי נחום ברנע, בכנס של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב, מגיעים היום לכל העיתונים הכלכליים, ולשער של "גלובס" ("ברנע נגד אריסון"), "עסקים" ו"דה-מרקר". "פרופ' ברנע חושף מי באמת ניהל את בנק הפועלים" היא הכותרת של "עסקים", וההפניה ב"דה-מרקר" היא ציטוט של ברנע: "אם חבר דירקטוריון שאל מדוע ממנים את דני דנקנר, הוא הושתק". בעמ' 41 מצוטט ברנע, לשעבר דירקטור בפועלים שהתפטר לאחר שנה בתפקיד: "אני יכול לומר חד-משמעית, לדירקטוריון הבנק לא היה שום משקל, לא בהחלטה על הפיטורים של שלמה נחמה ולא במינוי של דני דנקנר. אלה נעשו באופן מלא על-ידי בעלת השליטה".
החתולים השמנים
"כלכליסט" ממשיך "לפלוש" לאחד התחומים האהודים על "דה-מרקר" ולעקוב אחר שיאני השכר בחברות הציבוריות. כותרת עמ' 2 של מדור "שוק ההון": "קומברס: מקצצת בעובדים, מתגמלת היטב את הבכירים"; "רק לפני חודש בישר המנכ"ל אנדרה דהן לעובדי החברה כי 'קיבלנו החלטה לא קלה להפחית במבנה העלויות שלנו' – צעד שכלל קיצוץ של 5% מכוח האדם. אתמול הודיעה קומברס על תגמול שלושה בכירים ב-2.6 מיליון דולר. מישהו הזכיר קיצוצים?" (שניר הנדלר).
ואילו "דה-מרקר" עונה ל"כלכליסט", שפירסם שלשום בהבלטה את המלצות ההשקעה של רפי ברבר, מבעלי קרן PR, והדגיש את הצלחות הקרן. "עסקות ברבר האיצו את שקיעת GMF" היא כותרת הידיעה של יורם גביזון, וכותרת הגג אומרת: "הלקח לבעלי האג"ח של GMF: התרחקו מההמלצות של רפי ברבר". גביזון, אגב, הוא מי שחשף לראשונה את הבעייתיות – שהפכה אחר-כך לחקירה שמנהלת המשטרה נגד דני דנקנר – של הפיצויים שקיבלה חברת אלרן מבנק הפועלים.
ענייני תקשורת
ל"כלכליסט" מצורף היום מוסף כרומו עבה בשם "באזז 2010". כותרת המשנה היא "המדריך לקורא המעודכן", ועל השער מפורטים נושאי המדריך: טיולים, עיצוב, קניות, אוכל, רכב, אופנה, יין ומירוצים. רשימה אקלקטית ותמוהה המאפיינת את התכנים שבתוך המוסף: ביקורות שטחיות ומביכות ("רכב מפנק וחוויה לנהוג בו", ממליץ מישהו על מכונית שנסע בה משדרות רוטשילד בתל-אביב לחוף הים) ותוכן שמסריח משיווקיות. העיצוב, כרגיל במוצרי "כלכליסט", בטוב טעם.
סירחון שיווקי עולה גם משער "כלכליסט" עצמו, שנמכר היום כולו לחברת סלולר שמוכרת, ככל הנראה, יצורי פרווה קטנים.
בגיליון עצמו מדווח רון גרנות כי קניון ארנה, בבעלות מנופים-פיננסיים שבשליטתם של ג'קי בן-זקן ואברהם נניקשווילי, מסרב לשלם מיליון שקל שהתחייב להעביר כחסות לתוכנית "פרויקט מסלול" של רשת, זכיינית ערוץ 2. זאת, משום שהתוכנית לא עמדה ביעד הרייטינג שהובטח. הפרס שהובטח לזוכה בתוכנית המציאות נשאר בגדר דמיון בלבד. אלו לא הצרות היחידות שגרנות מדווח עליהן: התוכנית "שבוע סוף" עלולה לרדת מן המסך, לפי גרנות, ואילו "המפרסמים זועמים על הרייטינג הנמוך של קדם האירוויזיון", ששודר גם הוא ברשת.
"האוצר מציע: מסלול מואץ להפחתת האגרה עם השלמת ההבראה ברשות השידור", קוראת כותרת ידיעה של מירב ארלוזורוב ואופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". "שאיפת האוצר היא להפחית את האגרה ב-20%. עם זאת, האוצר מוכן לאשר כעת את ייקור האגרה במסגרת המאמץ להבריא את הרשות". עוד כותבת ארלוזורוב כי הערוץ הראשון הוא היצרן הדל ביותר של תוכן "איכותי" לעומת הערוצים המסחריים, כך לפי "ניתוח של האוצר". לאור לוח השידורים של הערוצים הללו, קביעה זו מעוררת השתאות, שלא לומר חשש להטיה.
בעמ' 30 ב"דה-מרקר" ידיעה בטור צד של סוכנויות הידיעות, המדווחת כי "גוגל הפסיקה הצנזורה על החיפוש בסין", זאת לפי אתר חדשות אמריקאי. בעמ' 34 מדווח כי לפי חברת המחקר היטווייז, לראשונה "פייסבוק הוא אתר האינטרנט הפופולרי בארה"ב", ולא גוגל.