בשנותי כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל הכרתי היטב את הממשק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. ראיתי מקרוב כיצד מתקבלות החלטות. חשתי מה הם הלחצים המופעלים על הקברניטים ומה הם השיקולים שמנחים אותם. ההתבוננות מקרוב בצמרת הפוליטית גרמה לי לא רק למועקה אישית אלא אף לחרדה לעתידנו הלאומי. זאת לא רק מפני שהליכי קבלת ההחלטות שהייתי עד להם היו לא פעם חפוזים, שטחיים ונמהרים. וזאת לא רק מפני שהאיכות האנושית והיושרה המוסרית של אחדים ממנהיגינו מוטלת בספק. אלא מפני שגם כאשר ראשי המדינה רואים את המציאות נכוחה ומנסים להתמודד איתה כמיטב יכולתם, הם מוקפים בטבעת לחצים מצד שורה של קבוצות כוח מובילות בחברה הישראלית, אשר מה שמאפיין שתיים מהן הוא קיומן כבעלות סמכות ללא אחריות.
הראשונה בקבוצות הכוח הללו היא בעלי ההון. בישראל צמחה בעשורים האחרונים קבוצה לא גדולה אך רבת השפעה של אנשי הון, אשר הכוח המרוכז בידיהם הוא עצום. אליהם מצטרפת קבוצה קטנה של בעלי הון שאינם ישראלים המנסים להתחבר לשלטון ולהשפיע, לאו דווקא ממניעים ציוניים. אינני כולל בקטגוריה זו את רוב בעלי ההון הישראלים והיהודים, אשר מרוויחים כספם ביושר, תורמים תרומה חשובה לכלכלה הישראלית, ואף תורמים מכספם לפיתוח המפעל הציוני בתחומים רבים. בגלל חולשתה של המערכת הפוליטית ובשל האיכות הירודה של חלקים מהמערכת הממשלתית והפוליטית, אין גורם ציבורי בעל משקל שיבלום או ירסן את אנשי ההון. על כן, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת מושפעים באופן לא סביר מעמדותיהם של אנשי הון ומהאינטרסים שלהם. בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ולבעיות הביטחון הנגזרות ממנו, העמדות של אנשי הון אלה תואמות להפליא את האינטרסים המיידיים שלהם. העניין של רובם הוא בשקט, אשר יאפשר לעסקים להמשיך ולפרוח. שקט שיאפשר לבורסה להמשיך ולנסוק. לכן, כל מדיניות המסכנת את השקט המיידי אינה לרוחם.
לאותם אנשי הון אין עניין בעמידה של ישראל על אינטרסים חיוניים אשר עלולה לגרום לחיכוך שיסכן את השקט הנדרש לעסקים. לחלק מבעלי ההון שאינם ישראלים, יש גם אינטרסים כלכליים אצל שכנינו ואויבינו, ולחלק מן הישראלים אינטרסים כלכליים מול הפלסטינים. יש, כמובן, גם בעלי הון אחרים אשר השקפת עולמם שונה, ואשר מבינים שגם לטובתם שלהם, מוטב לדאוג לביטחון הלאומי ארוך הטווח ולא לקנות שקט מזויף וקצר מועד במחיר מִשכוּן העתיד. אולם על פי רוב, כובד משקלם של גורמים אלה מַטֶּה את ראשי המדינה לכיוון אחד ברור. במרבית הצמתים, הבחירה שלהם היא בוויתוּר קונֶה זמן, ולא בהתעקשות על אינטרסים לאומיים העלולה לגרום לעימות שיסכן אינטרסים אישיים ועסקיים מיידיים.
השנייה בקבוצות הכוח בעלות הסמכות ללא אחריות היא התקשורת. בכל מדינה חופשית, תקשורת חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. התקשורת חיונית גם כדי להבטיח זרימה של מידע, גם כדי להבטיח העלאתן של דעות שונות לדיון ציבורי, גם כדי לעודד חשיבה פלורליסטית וביקורתית. אולם למרבה הצער, בשנים שלי בפיקוד העליון של צה"ל למדתי שהתקשורת הישראלית לא תמיד ממלאת את התפקידים שמוטלים עליה במשחק הדמוקרטי. על בשרי למדתי שהמידע שהתקשורת מעבירה אינו תמיד מדויק, לעתים הוא מוּטֶה ובמקרים מסוימים הוא אף מופרך. לא תמיד התקשורת מציגה את המציאות כולה, על כל היבטיה ומורכבויותיה, באופן הגון ומקצועי. התקשורת נוטה להיות מחויבת לכיווני מחשבה מסוימים, ולבטל או אף להעלים מהציבור כיווני מחשבה אפשריים חלופיים. במקום לעודד חשיבה פלורליסטית וביקורתית, התקשורת בישראל מעודדת לא פעם חשיבה כמעט אחידה, אשר מאופיינת בביקורתיות רבה כלפי גורמים מסוג אחד וסלחנות מופלגת כלפי גורמים מסוג אחר.
ההתייחסות ל"אתרוג" לא היתה מעידה מקרית וחד פעמית. האתרוג הוא תופעה. במידה רבה, האתרוג הוא מגיפה. ומגיפת האתרוג משתוללת בתקשורת הישראלית זה זמן רב, מבלי שמובילי התקשורת ידבירו אותה. כתוצאה מכך, תמונת המציאות שאותה מקבל צרכן התקשורת בישראל מעוּותת באופן חמור. הסלקציה הנעשית בהצגת העובדות, ההטיה הנעשית בייצוגן של דעות והסטנדרט הכפול הנוהג בהתייחסויות לאישים ולמוסדות גורם לכך שהתקשורת מועלת במידה רבה בתפקידה המקצועי והדמוקרטי. היא מסמאת את עיני הציבור מלראות את המציאות כפי שהיא, והיא מפעילה על ראשי המדינה לחץ פוליטי ברור, שאינו מתון כלל וכלל.
ראש ממשלה בישראל מתקשה על פי רוב להמרות את פי התקשורת, כיוון שהמחיר שישלם יהיה גבוה מאוד, לעתים קטלני, כלומר הוא יפסיד בבחירות הקרובות. התקשורת יכולה לאתגרו או לאתרגו (מלשון אתרוג), ואף לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. אולם בבוא העת, כאשר מתברר שהמדיניות שאותה דרבנה התקשורת באופן בוטה, הביאה את ישראל אל עברי פי פחת, שום בעל אמצעי תקשורת, עיתונאי, שדר או עורך אינו נדרש לשאת באחריות לנזק שאותו גרם - במישרין או בעקיפין. היעדר אתיקה ונורמות מחייבות בתחום זה הפך את מערכת היחסים הון-שלטון-עיתון לג'ונגל פרוע וחסר אחריות. כאשר חלק מן התקשורת נמצא בבעלות בעלי הון - הפרת האיזון בכללי המשחק הדמוקרטיים מחריפה עוד יותר.
אני מודע לכך שקשה לדרוש אחריותיות (accountability) ממי שסמכות ההחלטה אינה בידיו. אבל בהחלט ניתן - וצריך - לדרוש שמירה על אתיקה עיתונאית. לצערי, בתקשורת הישראלית רווחת התופעה של עירוב מוחלט בין דיווח עיתונאי חדשותי (news) לבין דעות (views) ופרשנות. הייתי גם מצפה, שכאשר עיתונאי בכיר יקרא בפומבי "לשמור על ראש הממשלה כמו אתרוג בקופסה", מפני שהוא עומד לעשות צעד שאותו עיתונאי תומך בו (אך השנוי במחלוקת ציבורית עזה), עמיתיו של אותו עיתונאי יזדעזעו מהתבטאות שכזו, המטילה כתם על התקשורת כולה, יגנו ויוקיעו אותו. זה לא קרה. רק עיתונאים בודדים ביקרו בחריפות את התופעה.
קבוצת הכוח השלישית היא מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. בניגוד לשתי קבוצות הכוח הקודמות שהזכרתי, ברור לי שבית המשפט פועל בסמכות. אני רואה בעצמי תומך של שלטון החוק. אני מסתייג מההתקפות שלוחות הרסן על בית המשפט העליון, שהפכו נפוצות בזמן האחרון. אולם בתפקידי כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל לא יכולתי שלא להבחין בעובדה שבתקופת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, נוצר הלך רוח שיפוטי שעל פיו "הכול שפיט". כפועל יוצא של הלך רוח זה, בית המשפט התערב לא פעם ולא פעמיים בענייני מדינה שלא היה צריך להתערב בהם, כמו בנושא "נוהל שכן" או בהחלטותיו לגבי תוואי גדר הביטחון. החלטותיו הכבידו מאוד, הן על הממשלה, הן על צה"ל והן על השב"כ, בניהול המערכה הקשה אל מול הפלסטינים. עם כל ההבנה למקומן של זכויות האדם בחיינו ולצורך להגן על זכויות אלה גם בתוך מצב של עימות, לעתים היתה לי תחושה ששופטי בג"צ אינם ערים די הצורך למשמעות הביטחונית והמדינית של החלטותיהם. החשש מפני בית המשפט העליון והצל שאותו הטיל על מקבלי ההחלטות גרמו לא אחת נזק ממשי למדינה וגרעו מיכולתה להגן על עצמה כהלכה.
אין לי כל ספק שבג"צ שמר על נקיון כפיים ועשה את שסבר שנכון לעשות כדי להגן על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מעמדו של בית המשפט העליון בארץ ובעולם אף היה לי, כמחליט, מקור כוח ותמיכה להחלטות ומהלכים אשר קיבלו גיבוי של בג"צ. לגיבוי זה יש גם חשיבות בזירת המשפט הבינלאומי. ואולם להערכתי, האקטיביזם השיפוטי בשנות האלפיים גרם לכך שהמשפט חרג במידה לא מבוטלת מתחומו וחדר לתחום המדיני ביטחוני, שעליו אמורה להיות מופקדת הזרוע המבצעת ולא הזרוע השופטת.
חוסר מיתאם בין סמכות לאחריות ניתן למצוא גם בפקידות הבכירה. האופן שבו מתוכנן, מסוכם ומנוהל תקציב המדינה, למשל, משקף עוצמה רבה של פקידי האוצר, מול חולשת השרים האחראים למשרדי הממשלה. הסמכות בידי הפקידים, והאחריות בידי השרים. לפקידי האוצר יש אחריות על הוצאה לפועל של מדיניות הממשלה, אך לא על קביעת סדר עדיפויות לאומי. במצב שנוצר, לפקידים יש סמכות בקביעת סדר העדיפויות, בעוד שהאחריות היא על הממשלה ושריה. פקידי האוצר חשים, לעתים בצדק, שהם שומר הסף המגן על האינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל מפני שיקולים פוליטיים של שרים וחברי כנסת, או חס וחלילה מפני מעשי שחיתות. אך יש בכך הפרת האיזון שבין סמכות ואחריות, והפרה של כללי המשחק הדמוקרטיים. נראה שהתרגלנו לכך.
יש הטוענים זאת כלפי הפיקוד הבכיר של צה"ל, עד כדי אמירה החוזרת על עצמה לעתים, "מפקדי צה"ל נוהגים כצבא שיש לו מדינה". בלא מעט מקרים חשתי שעבודת המטה והראייה הצבאית השתלטו על הדיון עם הדרג המדיני. מתוך מודעות ורגישות לנושא טרחתי להביא לדיון היבטים נוספים, לא צבאיים, משום שאיש לא העלה אותם. אין ספק שיש בכך פגם בתהליך קבלת ההחלטות, אך מקורו, ברוב המכריע של המקרים, בהתייחסות הרצינית של קציני הצבא - לתפקידם, לאחריותם, לתכנון ולביצוע המשימות, לעבודת מטה - מול חולשת הגורמים האזרחיים. אחריותם של קציני צה"ל היא על מימוש מדיניות הממשלה בתחום הצבאי. אין לקציני צה"ל אחריות על מדיניות החוץ, נושאי חברה, כלכלה ועוד. היעדר גורמים בעלי משקל שיש להם סמכות ואחריות בתחום זה בדיונים, ונסיגת הממשלה כרשות מבצעת עד כדי התבטלות במקרים מסוימים מול קציני הצבא, מפרים גם הם את האיזון במערכת הדמוקרטית הישראלית. תופעה זו, ככלל, משקפת את היחלשות הרשות המבצעת והמחוקקת מול מוקדי כוח לא נבחרים, אשר חלקם אמורים למלא תפקיד חשוב במסגרת איזונים ובלמים (כמו הרשות השופטת, התקשורת והפקידות הבכירה), אך צבירת כוח רב וחוסר מיתאם בין סמכות לאחריות יוצרים עיוותים המסכנים את הדמוקרטיה. המענה לעיוותים אלה חייב להיות משולב: תיקונים בשיטת המשטר, חקיקה - בהיעדר נורמות ואתיקה, בחירה ומינוי של אנשים ראויים, וכמובן - חינוך.
באחד מהראיונות שקיימתי, כמקובל, עם סיום תפקידי כרמטכ"ל, נשאלתי: "מה מדיר שינה מעיניך?" המראיין ציפה שאשיב: "פצצת גרעין בידי איראן". אך תשובתי היתה: "השחיתות".
עשר שנות שירותי במטה הכללי, מתפקיד ראש אמ"ן ועד רמטכ"ל, חשפו לעיני מציאות עגומה שבה הרחתי ריחות באושים העולים ממוקדי שלטון וכוח במדינת ישראל. לא תמיד היתה לי תמונה ברורה, בוודאי לא היו בפני כל הפרטים, שלא לדבר על ראיות - אך סימני שאלה רבים טרדו, וחלקם טורדים את מנוחתי עד היום. מובן שבמקרים אחדים חלקתי את חשדותי עם גורמי אכיפת החוק והביקורת.
מטרידה את מנוחתי העובדה שאיל הון זר מצליח להתחבר לגורמים משפיעים בלשכת ראש הממשלה, והם מתעשרים כתוצאה מקשר זה עם עזיבתם את תפקידם. חיבור זה מטריד עוד יותר, כאשר מסתבר שאותו איל הון מחובר בעסקיו באופן מושחת להנהגת הרשות הפלסטינית, ומנסה לקדם עסקים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל. מסתבר שאותו איל הון טווה רשת של קשרים עם פוליטיקאים ישראלים, ועולה חשד להטייה של קבלת ההחלטות הישראלית, תוך התעלמות מאינטרסים של המדינה, למען השגת טובות הנאה אישיות.
כאשר ההון שולט גם בתקשורת, המידע המגיע לידיעת הציבור מסונן על פי אינטרסים. שמעתי טענות רבות מפי עיתונאים הגונים על הנחיות ולחצים מתוך שיקולים של הון-שלטון. מעטים הם העיתונאים המוכנים להילחם בתופעה, משום שהם חוששים לאבד את מטה לחמם. התוצאה היא הקשר המושחת והמסוכן "הון, שלטון ועיתון".
הקשר הזה מאפשר לרומם נופלים, לאתרג מושחתים ולחסל יריבים. נוצרת מציאות שאינה מאפשרת השמעת ושמיעת דעות שאינן משרתות את האינטרסים של גורמי כוח אלה, ובוודאי אינה מאפשרת יצירת חלופה שלטונית ראויה.
הפרת האיזון במערכת הדמוקרטית, אשר נשמת אפה היא איזונים ובלמים, מאפשרת לנכשלים, למושחתים, ולאופורטוניסטים להמשיך לשלוט במוקדי הכוח, ואינה מאפשרת עליית כוחות חיוביים אחרים.
ראיתי לעתים מנהיגות פוליטית הרואה במסגרת שיקוליה את הישרדותה הפוליטית כמטרה הראשונה במעלה, ולמען הישרדותה הפוליטית בשלטון היא מוכנה לשעבד אינטרסים לאומיים. מעבר להשתקפות התופעה הרת האסון בקבלת החלטות מסוימות, ניתן היה לראות בהזדמנויות שונות פוליטיקאים הפועלים להחלשת מוקדי כוח חשובים וראויים כמו מערכת המשפט, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, המשטרה, צה"ל, המועצה לביטחון לאומי וכדומה.
ראיתי החלשה של המערכת על ידי דה לגיטימציה בתקשורת ועל ידי מינויים של מי שמוכנים לשתף פעולה עם השיטה ושאיתם אפשר "לגנוב סוסים".
במסגרת זו צריך לראות בחומרה את הפגיעה במערכת אכיפת החוק על ידי: פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט על ידי הכפשתה; פגיעה בפרקליטות המדינה על ידי תקיפתה: החלשת המשטרה, הן על ידי פגיעה בתקציביה, הן בשיקולים לא מקצועיים במינוי קציניה הבכירים והן בהתקפות של פוליטיקאים נחקרים על חוקריהם; והגחכה לא עניינית ולא מוצדקת של מבקר המדינה.
היכולת לפרוץ את המעגל המושחת תלויה במנהיגות שתחליט לפעול על פי ערכים וכללים אחרים. שני התנאים ההכרחיים לעלייתה של מנהיגות כזו הם תמיכה ציבורית המתעלמת מהשפעות תקשורת מאתרגת, מסממת או מסלפת, וכן ויתור של הציבור על הרצון והנכונות להתפתות לתקווה, שהיא תקוות שווא, וסופה - כסוף כל אשליה - להתנפץ.
במפגשַׁי עם ציבור ממגזרים שונים אני חש שיש הבנה טובה יותר של המצב, הנובעת מנסיון העבר ומהתפכחות. אך בין זה לבין עשיית מעשה - המרחק רב.
הדברים נכונים גם לתרבות החיים הציבוריים. התרשמותי היא שהציבור ברובו מבין שתרבות חלוקת הג'ובים, השוחד, ה"קומבינות" היא שלילית. אך יש כאלה הבוחרים להשתתף ב"חגיגה" זו ולנסות ליהנות ממנה, בבחינת "אם אינך יכול לנצחם - הצטרף אליהם", או "אכול ושתה כי מחר נמות". לכן, פריצת מעגל הקסמים המושחת מחייבת מנהיגות ערכית ותמיכה ציבורית בה, גם נגד אינטרסים של הון ועיתון.
מדובר במלחמת תרבויות על פניה של החברה הישראלית, על האתיקה והנורמות הציבוריות במדינת ישראל. היא מתנהלת בכל המערכות, כולל בצה"ל ובמשטרת ישראל. אם לא נשכיל לשנות זאת, נוכרע מבפנים. לכן ראיתי ואני רואה איום זה כחמור יותר מפצצה גרעינית בידי איראן.
שרון, שבעת היבחרו לראשונה לראשות הממשלה, בינואר 2001, היה - יחד עם שמעון פרס - הפוליטיקאי הוותיק והמנוסה ביותר בישראל, הכיר היטב את התנאים בזירה, בוודאי יותר ממני. אלא שבניגוד אלי, שראיתי מצב זה בצער ובדאגה, שרון בחן את המצב כשחקן פוקר: יחד עם מקורביו, "פורום החווה", הוא ניתח את היתרונות והחסרונות של השחקנים האחרים, וחשב איך לנצלם לטובתו, על מנת להיחלץ ממצבו הקשה, במישור המשפטי ובמישור הציבורי כאחד. התוצאה הישירה מניתוח זה היתה רעיון ההתנתקות.
מתוך ספרו של משה (בוגי) יעלון, "דרך ארוכה קצרה". הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2008