מתוך תת-הפרק 3.1, "תקשורת בכבלי הממסד", שבפרק 3, "תקשורת"

תפיסה רווחת למדי בציבור היא שהתקשורת – לפחות התקשורת הכתובה – היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין, המשלחים מפעם לפעם לחלל האוויר את ההאשמה בדבר "תקשורת עוינת", אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונסנזוס לאומי החוצה קווים פוליטיים.

אחת המטרות של הקורס הזה היא להראות שאין ממש בטענה זו. יותר מכך: עצם הניסיון לזהות פוליטית את התקשורת – במונחי ימין ושמאל – הוא מוטעה מראשיתו. שכן לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. ככזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד – כל ממסד. מכיוון שכבר ראינו שהאידיאולוגיה הדומיננטית משותפת הן לימין והן למה שנקרא "שמאל", וכמעט אף פעם אינה עומדת לוויכוח ביניהם, הרי שממילא אין זה משנה מי אוחז כרגע ברסן השלטון: ליכוד או עבודה, תחת שניהם יהיה לתקשורת פרצוף אחיד למדי.

נבחן בקווים כלליים את יחסי השלטון עם התקשורת. ראשית, יש להביא בחשבון את מערכות האינטרסים של שני הצדדים. השלטון, מצדו, מעוניין עד כמה שאפשר ליצור הסכמה בציבור ולמנוע פרסום מידע רגיש שעלול לערער על האידיאולוגיה הדומיננטית. התקשורת, מצדה, פועלת במערכת אינטרסים משולבת: הצורך לשמור על רווחיות כלכלית, הצורך להתחרות ביריבים, הצורך לפרסם מידע אמין, והצורך לשמור על דימוי עצמאי של אי-תלות בשלטון.

השלטון מפעיל אמצעי לחץ שונים על התקשורת: צנזורה, הגבלת מקורות מידע וכדומה. התקשורת עומדת בדילמה: מצד אחד, עליה לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון; יחסים אלה נושאים בצדם תגמולים וביטחון יחסי. מצד שני, עליה לספק את דרישתו של הקהל למידע אמין ולא משוחד. הפתרון הטבעי הוא פשוט לפרסם את דבר השלטון: מידע שמקורו בשלטון לעולם לא יסתכן ב"הרגזת" מקבלי ההחלטות, ומצד שני ייהנה ממקדם אמינות גבוה בעיני הציבור. אולם איך תעשה זאת התקשורת בלי לאבד קהל ספקני, שאינו מעוניין לקנות מדי יום ביומו תעמולה שלטונית?

שתי דרכים יעילות לבניית הדימוי העצמאי של התקשורת הן: ליבוי של ויכוחים מדומים, והתקפות שלטוניות על האופי ה"לא-מאוזן" של הדיווח התקשורתי. ויכוחים לוהטים, שמאחוריהם לא מסתתרת מחלוקת עקרונית על הנחות היסוד של האידיאולוגיה הדומיננטית, כמו גם ביקורת מצד השלטון על התקשורת, יוצרים בציבור את התחושה שהעיתונים עצמאיים, לוחמים ואינם משמשים כלי תעמולה בידי פוליטיקאי זה או אחר. דימוי זה הוא חיוני הן לאמצעי התקשורת, שמתקיימים על רווחיהם, והן לשלטון, שיעילות התעמולה שלו משתפרת ככל שהתקשורת נתפסת כחופשית ועצמאית יותר.

זהו מתווה הטיעון. זכרו שבמסגרת הניתוח שלנו יש מקום רק להסברים במונחי אינטרסים: מוסדות חברתיים אינם אנשים, וכל ניסיון לנתחם במושגי הפסיכולוגיה האנושית מחטיא את מטרתו. גוף תקשורתי, כמו עיתון, הוא קודם כל מוסד כלכלי. כמו כל מוסד כלכלי, הוא נתון ברשת של לחצים מכיוונים שונים, אשר בתוכה עליו לקיים את שאיפתו הבסיסית – להמשיך להתקיים, ואף לצבור רווחים. לשם כך עליו בראש ובראשונה למכור ולעמוד בתחרות על קהל היעד מול עיתונים אחרים. עיקר רווחי העיתון מגיעים משירותי הפרסום שמעניק העיתון לגופים מסחריים שונים. המפרסמים בוחרים באיזה עיתון לפרסם לפי דרגת תפוצתו. אך טבעי הוא שעיתון המעוניין לשמור על רווחיות חייב לשמור על יחסים טובים עם המפרסמים בו. לדוגמה: כתבת תחקיר על קו ייצור של מוצרים המסוכנים לבריאות, שמייצרת חברה המפרסמת בקביעות בעיתון – יכולה להיפסל משיקולי כדאיות כלכלית.

מערכת לחצים כלכלית נוספת היא האיום הפוטנציאלי של תביעות דיבה. עיתון שמפרסם מידע לא מדויק או לא אמין חושף את עצמו לתביעות דיבה ולהוצאות כספיות ניכרות במקרה שיפסיד. מטבע הדברים, לשלטון ולמוסדות הכלכליים יש יכולת רבה יותר להשתמש באמצעים משפטיים אלו מאשר לאזרח הפשוט, ולכן יש להיזהר במיוחד בדיווחים עליהם.

על כל אלה נוספת כמובן "אימת השלטון". מידע רגיש, החושף צדדים לא נעימים בפעילות השלטון, הוא מועמד ראשון לסינון על-ידי הצנזורה. בידי השלטונות בישראל סנקציות חמורות יותר, אשר יכולות להגיע עד כדי סגירת עיתונים (ראה תקדים "קול העם" בשנות השישים, וסגירתו לשלושה ימים של "חדשות" לאחר פיצוץ פרשת "קו 300" באפריל 1984).

במדינת ישראל, הפיקוח השלטוני הישיר על המתפרסם באמצעי התקשורת הוא דרקוני במיוחד: מעבר לצנזורה הצבאית, שסוקרת את כל החומר ה"בטחוני" שמתפרסם מדי יום בתקשורת, קיים מוסד "ועדת העורכים", שבו נקבעות בפועל נורמות הטיוח ושיתוף הפעולה בין התקשורת לשלטון. מוסד זה, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית זולת ישראל, מורכב מנציגי השלטון ומכמה נציגים מכל עיתון. תפקידה המוצהר של ועדת העורכים הוא לתאם מה יפורסם ומה יישמר בסוד.

השלטון, שמודע לסכנה הטמונה בפרסום מידע לא-מצונזר, "חותם" עם עורכי העיתונים על אמנה הדדית: אתם תימנעו מלהביך אותי, ואני בתמורה אספר לכם עוד כמה סודות מדינה קטנים – לאוזניכם בלבד, כמובן. שיתוף הפעולה משתלם לשני הצדדים: השלטון משיג את שתיקת התקשורת, ואילו העיתונים מנטרלים ביניהם אפשרויות לפרסומים בלעדיים פוטנציאליים, "סקופים". החברות בוועדת העורכים ניכרת מיידית באופי העיתון: ב-1990, כאשר הצטרף "חדשות" לוועדת העורכים, הוא השאיר את עצמאותו מאחור והפך להיות עוד שופר שלטוני, "ידיעות אחרונות" מספר שתיים.[1]

מול כל הלחצים האלה ניצב תפקידו המקורי של העיתון: לספק מידע לקוראיו. יותר מכך, עיתון מעוניין לספק לא סתם מידע, אלא מידע בלעדי, שיש רק לו. בלעדיות היא נכס יקר מפז בתנאי שוק, ומי שמצליח לעלות על "סקופ" הוא זה שירוויח במכירות למחרת. איך מיישבים, אם כן, בין שתי הדרישות הסותרות? איך ממלאים מדי יום את עמודי העיתון (המתרחבים והולכים בתנאי השוק התחרותיים) בכל המידע הזה בלי "להרגיז" אף גורם אינטרסנטי, שעינו פקוחה ללא הרף על העיתון?

הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי-כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב חשאיות ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון.

מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו העיתון מוגן לחלוטין. יותר מכך, המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין".

כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעה של מאמץ לא מבוטל מצד הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן – החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון – הוא מכריע.

גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה במוקדם או במאוחר להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת, ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד.

סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאוד סוערים, כמו הוויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים? לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

זאת שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה, שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים אינה אומרת שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית.

גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים – או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום הוא אמיתי ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלסטינים, או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלסטינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח סביב השאלה, האם ראוי לעשות כך או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית.

שים לב ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעיזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, הימין לא היה יוצא מגדרו כל-כך.

(חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארצות-הברית סביב מלחמת וייטנם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקאי היתה ההתלבטות, האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה; עמדה כמו של חומסקי, שלפיה עצם היציאה למלחמה היתה בלתי מוצדקת, נתפסה כלא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית).

עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקאי" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המשא-ומתן עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גרסה זו או אחרת של זקיפות קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקאי על ישראל.

בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד ייתכן שארצות-הברית, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלסטיני? איך ייתכן שמעצמה המעוניינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארצות-הברית ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקאי.

מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב לאזן את תדמיתו על-ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים – בכל נושא אפשרי. הוויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא:

א. העניינים שעליהם מתווכחים הם אמנם העניינים החשובים והמהותיים. ב. העיתון עצמו אמין ואובייקטיבי, שהרי הוא נותן במה לכל קשת הדעות האפשרית. חשוב לציין שבדרך כלל מה שמשכנע את הקורא בנכונות (א) או (ב) הוא לאו דווקא תוכן הוויכוח, אלא יותר הטונים שלו. ניתן אפילו לומר שככל שהוויכוח חריף, אמוציונלי ולוהט יותר, כך יוזנח יותר הרובד התוכני שלו. ויכוחים מדומים הם אמצעי בדוק לקבור סוגיות רגישות תחת מעטה צעקני של מלל מתלהם.

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי-תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור, פוליטיקאי או גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל: התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בספרם "ייצור הסכמה"[2] סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות "flak", "אש נגד מטוסים"), מהשיטה הישירה ביותר – שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה – ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות-הברית שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, ביניהם The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM).

אחד הארגונים האלה, Freedom House, תיפקד מאז ייסודו בשנות הארבעים כזרוע תעמולה של הממשל בוושינגטון, וקיים קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים ברחבי העולם וכן עם ה-CIA. הקו האופייני באידיאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות-הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור בידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקאי, יצא Freedom House בגינוי חריף ל"חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור.

בישראל מערכת ה"Flak" משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, לעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם) חיים הרצוג ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם:

יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "ניטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל – אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי – ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידיאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב.

בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה – לחופש העיתונות דווקא:

הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו.
("הארץ", 15.4.1988)

גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה:

אלוני הביאה כדוגמה את הדיווח על בג"ץ המגורשים. "האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין", שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן.
("הארץ", 25.2.1993)

אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום-יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד שהוא כבר יאלף את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים.

שימו לב שאי-הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים – אהרון פאפו[*], אורי פורת ואריה מקל – הביעו עמדות דומות מאוד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו:

במה אתה רואה את עיקר הצלחתך?
ראשית כל, בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלסטינים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני – הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח "גדה" ל"יהודה ושומרון".
("הארץ", 6.1.1984)

אולם שביעות הרצון של פאפו לא מנעה מיורשו, אורי פורת, לזעוק על חד-צדדיותה השמאלנית של הטלוויזיה, ולהבטיח שינוי:

במסיבה שנערכה לכבודו לאחר שהממשלה אישרה את מינויו לתפקיד אמר פורת כי בניגוד לתחנות הטלוויזיה בעולם המשדרות בצבעים, משדרת הטלוויזיה הישראלית לעתים בשחור-לבן ולפעמים בשחור בלבד. הוא הבטיח לפעול לשינוי המצב מתוך אמונה בפלורליזם ובמתן ביטוי לכל קשת הדעות בארץ.
("הארץ", 9.4.1984)

למרות הניסוח הציורי, יש לזכור כי "פלורליזם" במילון של פורת פירושו, כפי שהוא מסביר, מתן ביטוי ל"מחנה הלאומי", המקופח והנרדף על-ידי "המאפיה השמאלנית":

יש בארץ הזאת חברה פלורליסטית ולעומת זאת עיתונות חד-סטרית ומאוד לא פלורליסטית. לפחות 50 אחוז מהציבור המשתייך למחנה הלאומי אין לו מוצא, שום דרך לבטא את עצמו.
("הארץ", 2.12.1988)

וגם כשנכנס המנכ"ל אריה מקל לתפקידו, מיהר להרגיע את כל מי שעדיין נותרו חששות בלבו, ולהבטיח מעתה תור זהב של "ממלכתיות":

אנו יכולים להיכנס לתקופה חדשה של רגיעה במערכת. תקופה של עבודה יוצרת, שתהיה רשות שידור ממלכתית והוגנת שתשרת את הציבור. באתי לעשות עבודה ממלכתית, מקצועית והוגנת, לשקול כל דבר לגופו של עניין ולהגיע לשיתוף פעולה חברי עם כל הדרגים ברשות.
("חדשות", 11.5.1990)

תלות שלטון בדרגה זו או אחרת מאפיינת כנראה את רוב המדיה גם במדינות מתוקנות. אבל רק לעתים נדירות נעשה הדבר, במדינה דמוקרטית, בצורה כה גלויה וישירה כפי שנהוג אצלנו. בתקופת שלטון הליכוד נראה היה שהטלוויזיה ויתרה בהדרגה אפילו על מראית עין של עצמאות ביחסה לשלטון. הפנייה המתרפסת של כתבים אל נציגי השלטון נהפכה לנורמה כה בסיסית, עד שהעברית התקנית נראתה לפתע דלה מכדי לשקף נאמנה את עומק יראת הכבוד לשלטון. הטלוויזיה היא זו שהמציאה את הצורה המגוחכת, הזרה כל-כך לעברית בת ימינו, של פנייה אל הרשות בגוף שלישי ("האם סיכוייו של אדוני להרכיב את הממשלה גדלים?").

אך גם בדרגת תלות מרבית כזו המשיך השלטון לתקוף את הטלוויזיה הצייתנית. מדוע? לשם מה לשלטון לתקוף בחריפות מערכת המשרתת במסירות כה רבה את האינטרסים שלו? אין מנוס מן המסקנה שהתקפה כזו משקמת את הדימוי הבלתי-תלוי של התקשורת, ובונה לה תדמית לוחמת ועצמאית. שלטון דמוקרטי, להבדיל משלטון טוטליטרי, מחויב לשמור לפחות על מראית עין של חופש ביטוי; תלות גבוהה מדי של התקשורת בשלטון במשטר כזה עלולה לעורר מחאה.

כיצד משפיעות ההתקפות על התקשורת על הצופה או על הקורא הליברלי? קרוב לוודאי שהוא מרגיע את עצמו במחשבה שאם השלטון כל-כך לא מרוצה מהתקשורת, סימן שהיא באמת עצמאית ולוחמת, סימן שקיים עימות ממשי בין האינטרס השלטוני – להסתיר מידע – לבין האינטרס התקשורתי – לחשוף מידע. הליברל נושם לרווחה; הוא חי במדינה שנהנית מתקשורת לוחמת, בלתי משוחדת ולא תלויה בשלטון. ה"flak", תחת ראייה כזאת, יותר משהוא עונש, הוא תגמול של השלטון לתקשורת: באמצעות שירות זה, שמספקים דוברי השלטון הרשמיים, יכולה התקשורת להמשיך לשרת את האינטרסים השלטוניים בלי שהדבר יעורר התנגדות ומחאה בקרב הציבור הליברלי.

הפרק "תקשורת בכבלי הממסד" נכלל בספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", שיצא לאור בשנת 2010 בהוצאת פרדס

הערות

[1] על פעילותה רבת השנים של ועדת העורכים בישראל אפשר לקרוא בספר "המתווכים" של דן כספי ויחיאל לימור (עם עובד, 1992).

[2] Edward S. Herman and Noam Chomsky, Manufacturing Consent: the Political Economy of the Mass Media (New York: Pantheon, 1988)

[*] הערת מערכת "העין השביעית": אהרון פאפו לא היה מנכ"ל רשות השידור אלא חבר הוועד המנהל שלה.

עוד על הספר "כתוב בעיתון"

לכו לעזה / אורן פרסיקו
בערב לרגל צאתו לאור של הספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", מאת הבלשנית טניה רינהרט, דיבר גדעון לוי על מה שלא כתוב בעיתון