העיתונאי יריב לוין, שעבד כ-20 שנה במקומון של "ידיעות אחרונות" באזור השרון, הגיש באחרונה תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, ובה הוא פורש מסכת ארוכה של טענות בדבר עושק ומרמה שביצעה לכאורה חברת ידיעות-תקשורת על חשבונו ועל חשבון עובדים אחרים. בין היתר טוען לוין לנוהג של פרסום כתבות במקומון מטעמים שאינם ענייניים. בכתב ההגנה שהוגש היום (3.3.13) לבית-הדין לעבודה מכחישה ידיעות-תקשורת את הטענות מכל וכל ואף מעלה את הסברה כי אחד המסמכים שהגיש לוין לבית-הדין זויף.

"הסדר מגונה"

לפני כחודשיים פנה לוין לבית-הדין לעבודה וביקש פיצוי של כ-400 אלף שקל בגין מה שהגדיר כ"מרמה, עושק, סחיטה, ניצול, גזל, חזירות, נבזיות, גמול עבודה במנוחה שבועית, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בחגים, חופשה שנתית, תשלום בגין טעויות בסגנון 'שיטת מצליח', פיצוי בגין אי-הפרשות לקופת גמל על-פי השכר האמיתי". לדבריו, חברת ידיעות-תקשורת, "במטרה להגדיל את רווחיה, לא בחלה בשום תחבולה או קומבינה, לרבות רמיסת זכויות עובדיה, התובע ואחרים".

בין היתר טען לוין כי כתב בעבר ידיעה על פעולה שנקט ראש עיריית רמת-השרון, יצחק רוכברגר, נגד פעיל ציבור מקומי. לדברי לוין, "נציג הנתבעת דרש מהתובע לכתוב כתבה חדשה, התוקפת את פעולת מר רוכברגר, ומציגה את פעולתו כעוד פעולה קפריזית", אולם הוא "סירב לבקשה מהסיבה שהיה בדעה כי פעולתו של מר רוכברגר היתה נכונה וצודקת. בתגובה, הנתבעת הוציאה את התובע לחופש כפוי והורד לו יום חופש".

לא זו אף זו, לדברי לוין, לימים נודע לו כי אותו פעיל ציבור "הגיש בעבר כנגד הנתבעת תביעת דיבה, אשר נסגרה, כמקובל אצל הנתבעת, בהסדר 'כתבה מפנקת, רכה, מלטפת ומשחררת' מתביעות דיבה. על-פי הסדר הפינוק, מסיר תובע את תביעתו לפיצוי כספי, ובתמורה הצדדים מגיעים לסיכום בעל-פה או בכתב, לפיו מגיש תביעת הדיבה מקבל כתבה המפארת או סוקרת את פועלו, כאשר הסיבה האמיתית לפרסומה מוסתרת מעיני הקורא". בהמשך כתב התביעה מצוין כי "למורת רוחו של התובע, גם הוא נאלץ בעבר להיות מעורב בהסדר מגונה מסוג זה", אולם לא נמסרים פרטים מעבר לכך.

עוד נטען בכתב התביעה כי "בניגוד למקובל אצל הנתבעת, התובע, מסיבות של אתיקה מקצועית, בכל שנות עבודתו לא הכין בזהות בדויה כתבות פרסום עבור מפרסמים, וזאת עבור קבלת תשלום נוסף, שבגינו אין הכותב זכאי לקבלת תנאים סוציאליים. מאותה סיבה הוא גם מעולם לא הכין כתבות תדמית על סבון כלים, על מסיר שומנים או על כוסות רוח וכיוצ"ב במסווה של כתבה עיתונאית, בתמורה לאירוח בחו"ל במסווה של 'סיור מפעל', כאשר בכתבות אלו אין דבר וחצי דבר עם חדשות ובפרט חדשות מקומיות".

קומבינת הפזומט

עיקר תביעתו של לוין נוגע לתנאי עבודתו ולפיצויים המגיעים לו על סמך הפסקת העסקתו. לפי כתב התביעה, "עורכי העיתון לדורותיו עשו ככל יכולתם על מנת להיטיב עם תנאי העסקתם של העיתונאים, לרבות של התובע. מנגד, כל הנושאים הכספיים והתנאים הנלווים נקבעים רק על-ידי עובדי מינהלת הנתבעת.

"[...] במטרה להגדיל את רווחי הנתבעת ושל משפחת מוזס, עובדי המינהלת אינם בוחלים בשום אמצעי, גם תוך כדי עושק ודריסת זכויות יסוד של העובדים. לנגד עיני עובדי המינהלה המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם מדובר ברמיסת זכויותיו של התובע, אשר הקדיש לנתבעת שני עשורים מחייו. יודגש, כי כל הקומבינות ושיטות העושק המגוונות בהן נקטה ונוקטת הנתבעת החלו עוד לפני ש'ישראל היום' בא אל העולם, דבר שפגע קשות כלכלית בחברת האם של הנתבעת, לצד פגיעה מורלית ויוקרתית".

שער "ידיעות השרון", 1.3.13

בין היתר טוען לוין כי ידיעות-תקשורת ביצעה מה שהוא מכנה "קומבינת הפזומט", שבמסגרתה העניקה לו "תשלום פיקטיבי" עבור דלק שלא צרך; גרמה לו להסכים לפיטוריו "במרמה"; הוציאה אותו ואת העובדים האחרים לימי חופש כפויים; ו"פעלה בחזירות, עושק וניצול ציני נלוז על מנת לסחוט מהתובע 1,500 שקל כאשר רצה שיישאר ברשותו מספר הטלפון המשמש אותו זה כעשר שנים, מספר הידוע לאלפי אנשים".

לטענת לוין, כשעזב את משרתו נאלץ לשלם לחברת הסלולר קנס בסך 1,500 שקל, משום שידיעות-תקשורת לא הסכימה לבצע הצלבת מספרים עם הקו החדש שרכש. מי שהוציאו אל הפועל "תרגיל מבחיל ומסריח" זה, טען לוין, היו המנכ"ל רענן בר-טל, מנהל התפעול אדי תורג'מן והאחראית על התשתיות והתקשורת נוגה אשכנזי. לפי כתב התביעה, "שלישייה זו היא חוד החנית של חבורת מלחכי הפנכה של הנתבעת, הדואגת למנעמי עבודתם, והכל על חשבון זכויות העובד ו/או הגינות כלפיו. [...] הנתבעת מתייחסת אל עובדיה כאל חפצים – וזאת עוד במקרה הטוב.

"[...] באם גוף ציבורי היה מתנהג כדוגמת הנתבעת, ולו רק באופן חלקי, אותו גוף היה זוכה מצד מערכות עיתוני הנתבעת לכתבות ענק תחת כותרת סחיטה ועושק. יודגש, כי בניגוד לגופי תקשורת אחרים, מצב הנתבעת מצוין. הנתבעת, תאוות הבצע, מנצלת את מצב התקשורת בתקופה האחרונה על מנת לצמצם עלויות ולהגדיל את רווחיה. להערכת התובע, מנהלי הנתבעת פועלים בשמחה ובששון כמלחכי פנכה, וזאת מטעמי חנופה למשפחת מוזס, אשר תעריך שבעתיים את ההישגים הרווחים, גם באם הדבר בא על חשבון זכויות בסיסיות של העיתונאים ו/או איכות ורמת הכתבות".

"אין בחברה 'קומבינת דלק'"

כתב ההגנה מטעם ידיעות-תקשורת, שהוגש לבית-הדין לעבודה על-ידי עורכי-הדין אשר סלע ושלומי אלעד, נפתח בבקשה כי בית-הדין ישקול את מחיקת התביעה או מחיקת "החלקים הפוגעניים והקנטרניים שבכתב התביעה", וזאת משום נוסח כתב התביעה. לטענת ידיעות-תקשורת, כתב התביעה נוסח באופן "בוטה ופוגעני, וכולל אמירות וביטויים חריפים כנגד הנתבעת. [...] זהו סגנון מביש ובלתי ראוי. ניסוח כתב התביעה באופן זה נעשה שלא כדין, בחוסר תום לב, ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט".

לעצם טענותיו של לוין מגיבה ידיעות-תקשורת בהכחשה גורפת. "מדובר בתביעת סרק חסרת בסיס", נכתב בכתב ההגנה. "[...] התובע קיבל ממנה הן במהלך עבודתו והן בסיומה את כל זכויותיו על-פי הדין. בניגוד לטענותיו חסרות השחר וחסרות כל בסיס עובדתי של התובע – במהלך כל שנות עבודתו של התובע בידיעות הוא נהנה מתנאי ההעסקה שסוכמו עימו".

ידיעות-תקשורת מכחישה כי השיגה את הסכמתו לפיטורים במרמה; מכחישה כי רקחה תכסיס לניצול החזרים בדבר תשלומי דלק ("אין, ולא היתה מעולם בחברה 'קומבינת דלק', ותיאוריו הדרמטיים לכאורה של התובע בעניין זה חינם מגוחכים ומופרכים"); וטוענת כי לא עשקה את לוין כשהבהירה לו כי ייאלץ לשלם לחברת הסלולר קנס יציאה מהתוכנית כדי לשמור על המספר שברשותו. כמו כן טוענת ידיעות-תקשורת כי אחד המסמכים שצירף לוין לכתב התביעה אינו המסמך המקורי, ונוספו לו מלים שמעגנות כביכול את זכויותיו של לוין, ואשר אינן מופיעות בהעתק המסמך שברשות החברה.

אשר לטענה בדבר הנוהג לפרסומים מטעמים בלתי ענייניים, מסתפק כתב ההגנה במשפט אחד: "בניגוד לטענת התובע, הנתבעת מעולם לא חייבה אותו ביום חופש בשל סירובו, כביכול, לכתוב כתבה כלשהי".

19886-01-13