ברק אובמה ובנימין נתניהו, אתמול בניו-יורק (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
חלול ומוזר
"האמת, כמעט התביישתי", פותח נחום ברנע את טורו המודפס על שער "ידיעות אחרונות" ועוסק בפגישה המשולשת נתניהו–אובמה–אבו-מאזן אתמול בניו-יורק. "אחד מפקידי הממשל אמר לי אמש שהנשיא אובמה זימן את הצדדים כדי לגעור בהם, [...] להבהיר [...] שעליהם לעשות את המהלכים הנדרשים לפתיחת המשא-ומתן ולהחשתו [...] אם לשפוט על-פי הדברים שאמרו לנו נתניהו, ברק וליברמן לאחר הפגישה, התחושה שלהם היתה הפוכה: הם הרגישו שקיבלו צ'פחה אמריקאית על השכם".
גערה או צ'פחה? חידוש המו"מ או מום במו"מ? כל העיתונים מסכימים כי הפגישה בניו-יורק לא היתה אירוע מלבב במיוחד. "הנזיפה" היא הכותרת של "מעריב", "פסגת הקור" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", "אובמה לנתניהו ועבאס: אני מתחיל לאבד סבלנות" היא זו של "הארץ", וב"ישראל היום"... ובכן, לפי "ישראל היום", דווקא לא היה כל-כך רע בניו-יורק. "אובמה נוזף"' נכתב בתחילת כותרת הגג על השער. "בפלסטינים הוא נזף יותר", מדייקת כותרת טורו של דן מרגלית המודפסת על השער, במרחק של כמה סנטימטרים.
"אירוע מוזר וחלול", כותב דן מרגלית, "טקס חלול כזה לא היה [בתולדות טקסי השלום הישראלי-פלסטיני]" כותב ברנע. אם על האווירה יש פחות או יותר הסכמה, הרי שבנוגע לפרטים העיתונים מדברים בכמה קולות. נראה שיותר מדיווח חלקי, יש כאן שיקוף של אי-ההסכמה על הפרטים בקרב מושאי הסיקור עצמם. "מעריב", שכותרתו הראשית אתמול היתה "בכיר בבית הלבן: בכל זאת מקווים לפתיחת דיאלוג", מפרסם היום כותרת גג המגשימה את ההבטחה: "בכל זאת הישג: אובמה כפה הסכמה לפתיחת משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים".
ב"הארץ" לא שמעו על כך: "נתניהו: יש הסכמה על חידוש המשא-ומתן. עבאס: השיחות יחודשו רק לאחר שישראל תסכים לנסיגה מהגדה". הכותרת הראשית של "ישראל היום": "ננהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים" (ציטוט של נתניהו). מתוך כותרת משנה בעמוד הפותח: "אבל הפלסטינים בשלהם: קודם תקפיאו, אחר-כך נדבר".
"נשיא ארצות-הברית הבהיר לנתניהו: המשא-ומתן לא יתחיל מנקודת האפס, לא נסכים לזרוק את הרקורד ההיסטורי לפח", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". ונקנח בהצהרה הלוליינית המובאת ב"ישראל היום" מפיו של נתניהו: "אנו לא מתחילים את המו"מ מלא כלום. לא סוכמו הסכמים, אבל שנים כאן מתנהלים מגעים, אי-אפשר להתעלם מזה. אנו בוודאי לא מחויבים לעמדותיה של הממשלה הקודמת". וברנע כותב: "כפי שהבהירו לי אמש מקורות אמריקאיים, אין, גם לאחר הפסגה אתמול, ערובה שהמשא-ומתן ייפתח. המשא-ומתן על המשא-ומתן יימשך".
מה בקשר לבנייה בהתנחלויות? כותרת הגג של "ישראל היום": "אובמה משבח את 'ריסון' הבנייה, לא דורש 'הקפאה'". "ההקפאה הפכה לריסון" היא כותרת ידיעה של איתמר אייכנר ב"ידיעות".
במדור הדעות של "הארץ" משווה אלוף בן בין התנהלותו העקבית והמסודרת של יצחק שמיר לזו המפותלת וההפכפכה של יצחק רבין, טוען שהראשון הותיר אחריו מורשת לא חשובה ואילו השני היה "מנהיג ענק ומדינאי גדול", וגוזר מכאן כי "ההתנהלות של ראשי ממשלה מרבה להעסיק את הפוליטיקאים והעיתונאים, אבל חשיבותה אפסית. מנהיגים נבחנים בהחלטות שהם מקבלים ובתוצאותיהן, ולא בניהול לשכותיהם או ביחסיהם עם התקשורת. הטענה השגורה, שמי שמתקשה בניהול משרדו לא יכול לנהל מדינה, לא עומדת במבחן המציאות" (מי שמרבים לתקוף את התנהלותו של נתניהו ואת הבלגן בלשכתו הם בן כספית ב"מעריב" ונחום ברנע ב"ידיעות אחרונות").
מהמסקנה הזו גוזר אלוף בן עצה שהוא מעניק לנתניהו: "כשהמדיניות מדשדשת, מתעסקים בשאלה מי הוזמן לארוחת הערב ומי ידע על הנסיעה החשאית. כשראש הממשלה פועל כמנהיג ומקבל הכרעות היסטוריות, תככי הלשכה מפסיקים לעניין". בן גם מכוון את נתניהו לאופי ההכרעות הרצויות: כמו שרון בפינוי רצועת עזה מיהודים, לא כמו שמיר, שסירב לדון עם הערבים.
"לאחר הפגישה", כותב ברנע, "אמר נתניהו שההישג החשוב ביותר של ממשלתו [...] הוא שהיא 'מבטאת את ליבת האחדות בציבור בישראל' [...] השאלה היא האם תפקידו של מנהיג הוא לשקף את דעת הרוב או להוביל אותו. אבו-מאזן הוא דוגמה לעניין: אנחנו הישראלים מצפים ממנו שינהיג את הפלסטינים לוויתורים שרוב בני עמו שוללים מכל וכל. נתניהו הזכיר באוזנינו בערגה שני מנהיגים ערבים שנהגו כך: סאדאת וחוסיין. הוא לא אמר שהוא ייקח דוגמה מסאדאת וחוסיין, רק אבו-מאזן".
"על אף שנראה כי נתניהו הוא המנצח הגדול, הוא שמר על צניעות", כותב שלמה צזנה ב"ישראל היום".
ל לב לב לבייב
"כולם עוד יסירו בפנינו את הכובע" היא הכותרת הראשית של המוסף "ממון". התמונה היא של לב לבייב, והדובר הוא "מקורב לאפריקה-ישראל", שאומר: "אנחנו לא מבינים את ההתלהמות של המוסדיים. הרי כולם ידעו לאן הלך הכסף. לבייב לא לקח כלום הביתה, והוא הכי ניזוק בסיפור הזה. אבל בסוף כל החובות יוחזרו". "מה הם מתלהמים" היא כותרת העמוד הפותח.
"צביעות המוסדיים" היא כותרת הטור הפותח את המוסף "עסקים". יהודה שרוני כותב כי "לבייב טעה בענק מבחינה עסקית [...] אבל בואו נשים דברים בפרופורציות".
הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "פסגות מאיים: 'נפרק את אפריקה". "המוסדיים דורשים מלבייב להכניס את היד עמוק לכיס" היא כותרת הגג של ההפניה. "בית ההשקעות הגדול במדינה שיגר מכתב חריף למנכ"ל אפריקה-ישראל, איזי כהן, ובו הוא דוחה את מתווה הסדר האג"ח שהציעה אפריקה", לשון כותרת המשנה, שממשיכה: "מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס: 'אפריקה למעשה שייכת לנושים. בעלי האג"ח יקבלו יותר בפירוק משיקבלו במתווה שהציעה החברה".
"פסגות: לפרק את אפריקה-ישראל" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "לבייב מבקש מכם משכורת" היא כותרת הטור של מירב ארלוזורוב, שחלקו מודפס על השער ("משכורת של 3 מיליארד שקל").
בלי בג"ץ ובלי בצלם
בחלק ב' של "הארץ" מגיב עו"ד דורון ניר צבי למאמר של עו"ד מיכאל ספרד ודרור אטקס. השניים תקפו את דרישתם של חוגי ימין מפרקליטות המדינה לשנות את תשובותיה לעתירות שמגישים גופי שמאל לבג"ץ נגד הבנייה הלא-חוקית של יהודים בגדה המערבית, כך שישקפו את עלייתה של "ממשלת ימין התומכת במפעל ההתנחלויות". הפרקליטות היא "ממלכתית, המייצגת את המדינה", כתבו.
"הכותבים הנכבדים מיתממים", משיב ניר צבי, "העתירות המוגשות על-ידי גופי שמאל קיצוניים דוגמת שלום-עכשיו ויש-דין הן ניסיון ציני, לא דמוקרטי ולא לגיטימי של מיעוט לכפות את דעתו על הרוב בשאלת ההתיישבות ביהודה ושומרון, תוך ניהול הליך פוליטי מובהק בכסות של הליך משפטי. כל בר-בי-רב יודע שהארגונים הנ"ל אינם ארגוני זכויות אדם אובייקטיביים, וכי מעולם לא הגישו עתירה בדרישה להגן על זכויות האדם של מתנחל כלשהו.
"עניינן האמיתי של העתירות המופנות נגד המאחזים הבלתי חוקיים אינו בשלטון החוק וגם לא בהגנה על זכויותיהם הקנייניות של העותרים. בג"ץ משמש את העותרים כקרדום לחפור בו, בנסיונם לכפות את עמדתם על החברה הישראלית לנוכח כשלונם במגרש הציבורי והפוליטי. בתסכולם הם גוררים את בג"ץ למרכזה של מחלוקת ציבורית ופוגעים במעמדו פגיעה אנושה [...] אלא שהבעיה היא שישראל איננה מדינה שיש לה פרקליטות, אלא (למצער) פרקליטות שיש לה מדינה. מן הראוי אפוא ששר המשפטים ישיב בעצמו לכל עתירה המופנית כנגד מאחז יהודי ביו"ש במשפט הבודד שלהלן: 'כל מאחז שבית-המשפט יתערב בעניינו ו/או יכפה על המדינה לו"ז להריסתו, הממשלה תורה על הכשרתו'. אני סמוך ובטוח כי תשובה פשוטה שכזאת תוציא את הסוגיה מהמגרש המשפטי ותחזירו אל המגרש הפוליטי".
פועלים אחרת
"פועלים אחרת" היא הכותרת הראשית של המוסף "עסקים". מי הפועלים אחרת? המנהלים החדשים של בנק הפועלים, המנכ"ל ציון קינן והיו"ר יאיר סרוסי. כיצד אחרת הם פועלים? הם מקצצים בתוספות השכר לעובדים. הכותרת על שער "כלכליסט": "עובדי הפועלים יוותרו על תוספת שכר של 2.5%". זה כבר נשמע אחרת. אגב, לצד שתי הכותרות מודפסת החותמת "בלעדי".
במוסף "ממון" נכתב כי המגזין "אדוורטייזינג אייג'" מדווח כי בחודשים הקרובים צפויה רשת הסנדוויצ'ים סאבוויי להחליף את מק'דונלדס כרשת המזון המהיר הגדולה בעולם מבחינת מספר המסעדות. לרשת יש כעת 31,800 סניפים, לעומת 32,158 של רשת ההמבורגרים, והיא מתרחבת בקצב של 40 סניפים בשבוע. "מבחינת המכירות, על כל פנים, סאבוויי לא מדגדגת את ענקית ההמבורגרים".
סיפור מהביבים
צפריר רינת מביא ב"הארץ" סיפור מהביוב. מה עושים עם קקי של פרות? מייצרים ממנו קומפוסט. ייצור קומפוסט מייצר בעיות: מפגעי ריח, זיהום מי תהום, הפצת מחלות. המשרד לאיכות הסביבה קבע תקנים לאתרים לייצור קומפוסט כך שלא יפגעו בסביבה. אלא שהמשרד מצליח לאכוף את חוקי המדינה רק על מקצת האתרים. אלה נקנסים ונאלצים לפתוח, בעלות גבוהה, אתרים מורשים שגם עלות הייצור בהם גבוהה. האתרים הפיראטיים, שלא נפלו בגורל שהטיל המשרד, ממשיכים לפעול ולשבור את השוק. האתרים החוקיים נותרים ללא פרנסה. סיפור מהביוב.
סיפור מהציצים
כתבת השער של המוסף "המגזין" של "מעריב" עוסקת בהצעת חוק בצרפת, ש"יחייב צירוף הודעת אזהרה לכל תמונה של מפורסם שעברה ריטוש דיגיטלי [...] הצעד הזה, מקווים הצרפתים, יפחית את הורדות המשקל, העלמות הקמטים והגדלות החזה שהפכו נפוצים כל-כך בתמונות". באנגליה מנהלת השחקנית קייט וינסלט, שתבעה את המגזין GQ"" על ריטוש מוגזם של רגליה, מאבק למען מדיניות דומה לזו שמוצעת בצרפת.
"מה ההבדל בין עיבוד תמונה לבין עריכת מוזיקה, או איפור, או אפילו בחורה שנועלת עקבים?", שואלת מעבדת התמונות קרן סעד. דוגמנית טוענת כי זה מהלך דיקטטורי. "הדוגמניות יהיו בלתי מושגות גם בלי הפוטושופ. עם כל הניתוחים שנשים עושות היום, אין סיכוי לאשה מהרחוב להיראות כמוהן". היא גם מספקת את ההצהרה האוקסימורונית הבאה: "אנשים צריכים להתעורר ולהבין שאנחנו חיים בעולם של אשליות".
"זה הכל ניסיון להציג את הקיים בצורה אסתטית יותר [...] לא בכדי יש כל-כך הרבה אנורקסיות", אומרת דוגמנית עבר המרואיינת בכתבה. רוב התלונות המוצגות בכתבה נוגעות לענייני משקל. "מלחמה בתדמית האשה הרזה שמקדמים מגזיני האופנה". גם צלמים נלהבים מהיוזמה הצרפתית. "הגענו עם הפוטושופ למקומות מאוד בעייתיים", אומר הצלם רון קדמי, שמתייחס לעניין כבד משקל אחר: "זאת מניפולציה של הדברים האותנטיים, האמיתיים, עיוות שעובר את הטעם הטוב של האתיקה. זה שקר שנועד למכור שערים".
האם תמונות הנשים המפורסמות המצורפות לכתבה עברו טיפול בפוטושופ? ואם כן, מדוע לא צורפה אזהרה? אבל לא רק מפורסמים, גם סתם צילומים עוברים ריטוש. כך למשל, אם איני טועה, הצילום המצורף לכתבה אחרת באותו גיליון של "המגזין", העוסקת ברעידות אדמה, עבר ריטוש: לוחית הרישוי של אחד הרכבים הנראה עומד על האדמה הבקועה טושטשה, כנראה כדי להסתיר את העובדה שמדובר בצילום שלא צולם בארץ. במקרים כאלה יש כבר הערת אזהרה שנהוג לצרף, גם בלי חוקים צרפתיים: "תמונת אילוסטרציה". ועל כך כבר כתב כאן בזמנו חנוך מרמרי ("לכתבה אין קשר למצולמים").
ידיעת תקשורת אחת
"בקרוב המכרז?", שואלת אחת הכותרות על שער "עסקים", וקובעת כי "המו"מ על ערוץ 10 הגיע למבוי סתום". הביטוי הזה, "מבוי סתום", מיוחס בכותרת לרשות השנייה. מדוע נסתם המבוי? המחלקה המשפטית של משרד האוצר מתנגדת להבנות שהושגו בין הרשות לערוץ בעניין חובות הערוץ בתחום הקולנוע: ההלוואה שנתן האוצר לערוץ תשמש רק לכיסוי חובות עתידיים, דורש האוצר, ולא לחובות עבר. אם לא יצליחו לפתור את העניין, יהיה בקרוב מכרז? נראה שלא, כותב לי-אור אברבך; "לפי הערכות, אם סעיף זה הינו היחיד שמכשיל את הארכת הזיכיון של ערוץ 10, תתקבל בכל זאת החלטה להאריך את הזיכיון של הערוץ בשנתיים". אז מדוע הכותרות אומרות ההפך?