נער פלסטיני בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים (צילום: פלאש 90)
הילדות הקשה של מבקרי הטלוויזיה בעיתונים
"יום שקט במיוחד עבר על ירושלים", נכתב היום ב"מעריב", אבל מהומות הר-הבית 2 נדחקות מכותרות העיתונים בעיקר בגלל דיווחים על פרס נובל למדען ישראלי.
"שוב ושוב ניסו להלביש עליה סיפור סינדרלה עם הפי-אנד", כותבת ב"ידיעות אחרונות" גפי אמיר על הסיקור הטלוויזיוני של כלת פרס הנובל הישראלית, פרופ' עדה יונת. "זה סיפור מעולה. מרגש. משמח. מלא השראה. בניגוד לסינדרלה המקורית, הוא גם מכיל טונות פמיניזם ופוליטיקלי-קורקט ולא מפחיד ילדים. מה רע? למה להפוך אותו לאגדת האחים גרים?".
בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות" נכתב: "על הילדה הענייה מירושלים שהפכה לישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל". ובמשנה לראשית על שער "מעריב": "יונת, שגדלה בבית עני ואיבדה את אביה בגיל 12, תהיה האשה הישראלית הראשונה שמקבלת את הפרס היוקרתי ביותר בעולם". הניסוח חוזר גם בכפולה הפותחת, שכותרת הגג שלה היא "דרכה של פרופ' עדה יונת מהילדות הקשה עד לזכייה".
ב"מעריב" לא מתפרסמת היום ביקורת טלוויזיה.
גן חיות
לא רק פרס הנובל מסיח את דעתם של העיתונים ממאורעות השעה האחרים. "ידיעות אחרונות" מקדיש מקום מכובד על השער ל"תמונות נדירות" מגן החיות של עזה, ובהן נראים חמורים צבועים בפסים שחורים כדי להציגם כזברות. הידיעה של סמדר פרי מזכירה כי מאות חיות שהיו בגן החיות מתו מרעב וצמא בזמן מבצע "עופרת יצוקה" של צה"ל בעזה, מתארת כיצד הוברחו חיות במנהרות כדי לחדש את הגן ומדווחת כי מנהל הגן מתכוון לתבוע את ישראל על הנזק שנגרם לאתר.
המסגור של הסיפור מבודח (הכותרת היא "מי יודע מדוע ולמה לובש החמור פיג'מה", ובכותרת המשנה הוא מוגדר כ"הסיפור הקומי-טראגי של גן החיות בעזה"), אבל בכל זאת נמתחת בו ביקורת מיניה וביה על הצבא הישראלי. אורן פרסיקו כבר עמד על כך בסקירות העיתונות בזמן המבצע עצמו: העיתונות הישראלית, הממעטת להציג את סבלו של הצד השני, נוטה להבליט דיווחים על סבל בעלי חיים בצד הפלסטיני.
מהומות הר-הבית
ב"ידיעות אחרונות" אין זכר למהומות בירושלים. ב"מעריב" הן מקבלות שתי ידיעות, אחת מוקדשת להתבטאות של השיח' ראאד סלאח ("עוד אחזור לירושלים"), והשנייה לטקס הנחת אבן פינה של פרויקט בנייה יהודי במזרח העיר. "רק עשרות הגיעו", אומרת הכותרת.
ב"המגזין" של "מעריב" מביא הכתב אלי לוי את הסיבה לקיצוניותו של השיח' סלאח (מי שמוגדר בכתבה שוב ושוב כ"מנהיג הערבי החזק ביותר בישראל"), סיבה שהעורך מבליט בכותרת המשנה: "מקורבים מספרים כי את הקו האנטי-ישראלי הקיצוני אימץ רק לאחר שלא קיבל משרה בממסד הישראלי" (מינוי של אימאם מטעם משרד הדתות). לוי מסביר מדוע סלאח לא קיבל את המשרה: הוא היה קיצוני מדי בשביל השב"כ, שפסל את מינויו. לזה קוראים, נדמה לי, לתפוס את החבל משני קצותיו. ויש עוד פנינה בכתבה: "בשל הסלידה שלו מעיתונאים יהודים, הוא ירד מהכותרות". זאת אומרת, כאלה הם העיתונאים היהודים: אם מישהו סולד מהם – הם לא מסקרים אותו, גם אם מדובר ב"איש הכי חזק במגזר הערבי".
בסוף הכתבה, הפניה לידיעה של לי-אור אברבך: "התנועה האסלאמית זועמת על אברי גלעד בעקבות ראיון עם דובר הפלג הצפוני שלה". בראיון, בתוכנית "העולם הבוקר", אמר גלעד: "האם זה נכון שירושלים כלל לא מופיעה אפילו פעם אחת בקוראן?". דוברת אל-אעלאם מאשימה את גלעד בהסתה, ובתגובה הוא אומר לאברבך: "היום התפרסמה הודעה מטעם התנועה האסלאמית שאין קשר היסטורי בין עם ישראל להר-הבית. אני חושב שאנחנו מתקזזים. אכן התפוצצתי בבוקר, אבל מאחר שהם מנסים לפוצץ את המזרח התיכון כולו, נסתפק בהתנצלות המסוימת שהתנצלתי בסוף הראיון".
מתי גולן מצביע במשפט קצר בסוף טורו ב"גלובס" על אשמתם של היהודים במהומות: "הפרזיט ללא תיק, אבישי ברוורמן, שכדי לכסות על העדר התיק קיבל את התואר המפוברק 'השר לענייני מיעוטים', אמר היום שבמהומות הר-הבית אשמים גם יהודים קיצונים הדוחפים לפרובוקציה. כדי לומר את האמת הזאת באווירה הקיימת, צריך אומץ מסוים. יפה".
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" שואל דרור זאבי, "מה גרם לפלסטינים לצאת פתאום למלחמה על ירושלים?", הסתה של התנועה האסלאמית? פעילות ארכיאולוגית ישראלית? קיצונים יהודים? חמאס? ועונה: "אלה אינם גורמי העומק למהומות [...] המהומות פרצו על רקע תחושה קשה של ייאוש בציבור הפלסטיני. נקודת המוצא האמיתית להבנתן היא חיסול המשא-ומתן בין הצדדים בירושלים בשנה שעברה והשתקת ההתנגדות האלימה בעזה".
השחתת העתיקות בעבדת Revisited
שלשום הדפיסו העיתונים על שעריהם שני סיפורים. הסיפור המוביל היה דיווח על התנגשויות בירושלים בין פלסטינים לשוטרים וחיילים, על רקע טענה של הראשונים לפגיעה בקודשיהם שבהר-הבית. הסיפור השני היה השחתה של עתיקות בעיר העתיקה עבדת, כנראה על-ידי בדואים. העורכים התאפקו – או שהדבר כלל לא עלה על דעתם – ולא הצביעו על קשר בין האירועים. היום במדור הדעות של "מעריב" עושה זאת נדב העצני.
"הארץ הזדעזעה בימים האחרונים מההשחתה המכוונת של האתר הארכיאולוגי בעבדת [...] כלי תקשורת מכובד הכתיר את ההשחתה 'חילול הקודש', בעוד מזכ"ל הוועד הישראלי לאונסק"ו צוטט בהבלטה כשהוא קובע שמדובר ב'פשע נגד התרבות האנושית'. גם הרשויות פעלו בנחרצות, ולא עברו 24 שעות מגילוי ההרס וכבר נעצרו חשודים". בניגוד לתגובה הנמרצת, כותב העצני, ההשחתה וההרס המכוונים שמבצעים הפלסטינים בעתיקות החשובות הרבה יותר בהר-הבית עוברים בשתיקה תקשורתית. "מול חבלה בשרידי הציביליזציה הנבטית אנחנו מזנקים בדריכות, ודווקא כלפי חיסול שיטתי ומכוון של ערש היהדות – אנחנו משותקים".
אבל ב"מעריב" לא נזקקים באמת לפובליציסט. כותרת ידיעה של שמעון איפרגן בעמ' 17 בעיתון היא "חשד במשטרה: התנועה האסלאמית קשורה להרס האתר בעין עבדת". בגוף הידיעה מבואר הקשר: אחד החשודים "מזוהה" עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. כזכור, הפלג הדרומי נחשב למתון בהשוואה לצפוני.
הפצצה האיראנית, לא מה שחשבתם
"ניתוח קר של העובדות חייב להביא בחשבון שאיראן גרעינית היא אופציה", כותב עפר שלח בפתח כתבה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "ישראל, על הנהגתה ותושביה, מתייחסת לאופציה הזו כאל משהו שלא בא בחשבון [...] רק לשם הדיון בלבד, בואו ננסה לחשוב איך ייראה עולמנו אם לאיראן תהיה פצצה". לא מעט עמודים מוקדשים לבירור השאלה הזו, ועוד שישה כותבים מגויסים לצורך העניין. התוצאה היא פרויקט עיתונאי רחב יריעה ומעניין, שאכן מצליח לחרוג מהרטוריקה הרגילה שמקובלת כאן ביחס לפצצה האיראנית.
די לצטט רק את מה שכותב באחת המסגרות פרופ' אבנר כהן: "כדי להבין את עוצמת החרדה הישראלית יש להיזכר במצב העניינים הבסיסי. לאיראן אין כיום נשק גרעיני, ומן הסתם גם לא יהיה לה בעתיד הקרוב מערך גרעיני כדוגמת זה שהיה למעצמות-העל במלחמה הקרה [...] לעומת זה, לישראל יש נשק גרעיני (כן, 'על-פי מקורות זרים'), יש לה גם מערך שילושי של יכולות נשיאה גרעיניות (מטוסים, טילים וצוללות, שוב 'על-פי מקורות זרים'), וכפי שאהוד ברק אמר רק לפני ימים אחדים, לישראל יש יכולת להמיט על איראן חורבן. במצב הנוכחי, ישראל נראית הרבה יותר כאיום קיומי על איראן מאשר איראן כאיום קיומי על ישראל. אך הפלא ופלא: גרף החרדות עומד ביחס הפוך".
המסקנה של שלח עצמו היא: הפתרון האמיתי היחיד לשאלת הפצצה האיראנית הוא פירוק המזרח התיכון מנשק אטומי. כן, כולל הפצצה הישראלית. שנחכה למאמר תגובה של המו"ל הפטריוט עפר נמרודי שיתפרסם מחר ב"מעריב"?
לא רק נובל
ובינתיים מתפרסמת ב"מעריב" תגובה ציונית הולמת בשדה אחר, זה של הפרסים: בן דרור ימיני מקבל הפניה מכובדת בשער ואת כפולת האמצע של העיתון כדי להוקיע את האמן דוד ריב, שזכה בפרס דיזנגוף של עיריית תל-אביב. ריב, כותב ימיני, חתם על עצומת מחאה נגד הקדשת חלק מפסטיבל הקולנוע בטורונטו לעיר תל-אביב ("אני סבור שזה לא נכון [...] בזמן שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל היא כפי שהיא", הוא אומר למיכל שפירא בידיעה נפרדת).
פלוני, אלמוני, ורמוס ולבייב
ב"גלובס" מתייחס מתי גולן לציטוט אנונימי לטובת לבייב שהובא יום קודם לכן בעיתון. "האם מבחינת טובת הנושים יש מקום לדרישת ההזרמה מלבייב? האם יש לו או אין לו הסכומים האלה? אין לדעת. יש משא-ומתן, ייקח זמן עד שהעובדות יהיו מגובשות. אבל מה כן ידוע כבר בשלב הזה? שלדרישה מלבייב להזרים יש זהות – רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, בעוד שהטענות נגד דרישה זו הן אנונימיות ומובאות בשמו של 'מקורב למו"מ'. זה עוד נדבך בתופעה ההולכת ומתפשטת של פרסומים אנונימיים, שיכולים להיות מאוד מטעים ואפילו מזיקים [...] לא בדיוק משחק הוגן".
גולן נזהר שלא להאשים רק את לבייב ו"גלובס": "גם ל'דה-מרקר' יש 'מקורב למו"מ' משלו – אבל בכיוון ההפוך. אם המקורב של 'גלובס' בא להגן על לבייב, הרי המקורב של 'דה-מרקר' דווקא 'מכניס' לו בכותרת הראשית: 'מנהלי אפריקה חוששים מחקירה, וזו הסיבה להתנגדות החברה לפירוק'. גם כאן לא ידוע מי עומד מאחורי ההאשמה ומה משקלה. האם יש בה ממש כלשהו או שהיא באה לזרות חול?". ניתן היה לפטור את הדברים של גולן כהיתממות, אלמלא היה, כאמור, מציין אופציה להבאת דברים בשם אומרם בפרשייה הזו; "מבחינתי קיימים בשלב זה רק דבריו של רועי ורמוס", הוא כותב.
בבלוג "ביי סייד מטריקס" מסכמים את הנושא כך: "בכל אופן ועל פניו, נראה שעל מערכת 'גלובס' השתלטו הגורמים המקורבים לאפריקה-ישראל, וממול, במערכת 'דה-מרקר', נתפסו עמדות הפיקוד הקדמיות על-ידי המקורבים של פסגות. לאתרוגו של ורמוס ניתן ב'דה-מרקר' פומבי. לגבי 'גלובס', זה עדיין מתחת לפני השטח. אמנם תמיד יש את הקרבה הטייקונית המפורסמת (פישמן בעל העיתון ויאדה יאדה יאדה), אך מומלץ להמשיך לעקוב אחר סימנים ורמזים נוספים לפי אסטרטגיית מחקר אפריקנולוגית".
ב"כלכליסט" מסכמים את הנושא כך, בכותרת ראשית: "אפריקה תישאר בידי לבייב". לפי גולן חזני, "בישיבה שקיימו אמש בעלי החוב של אפריקה-ישראל הסכימו המשתתפים כי לבייב יוכל להישאר עם 51% מהמניות. בתמורה הם דורשים ממנו שיזרים לחברה מיליארד שקל". יואל אסתרון חתום על הטור הפותח את העיתון, שבו הוא מאשים את הטייקונים, את המוסדיים ואת העיתונות בפרשת לבייב. בתפקיד העיתונות: אסתרון אצמו, שמספר כיצד הסתנוור מלבייב בפגישה אישית שבה פרש לפניו הלה את הונו וקסמו.
דליפה חוזרת
"עילה לפסילה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". הנפסל המקווה הוא עורך-הדין וחבר-הכנסת יריב לוין (ליכוד), והפסילה היא מוועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה. העילה לפסילה היא מידע שהביא גידי וייץ ב"הארץ" ולפיו לוין היה בקשר בעייתי עם הקבלן דוד אפל, הגיבור המפוקפק של כמה פרשיות שחיתות לכאורה (חלק מפרשת בר-און חברון, פרשת האי היווני).
גם ידיעה על שער העיתון מודיעה: "חבר ועדת החוקה: ח"כ יריב לוין צריך להתפטר מהוועדה לבחירת היועץ המשפטי" (מזל מועלם). בבלוג "מודיעין ווטש" מעלה הכותב תהייה באשר לדמיון בין החשיפה של "הארץ" בעניין לוין לפרשה אחרת, זו של עו"ד גלאט-ברקוביץ' (כחלק מפרשת האי היווני). "כעת יש לנו שידור חוזר של פרשת גלט ברקוביץ – יש לנו הדלפה מן הסתם מהפרקליטות/המשטרה לעיתון 'הארץ', כאשר המטרה היא להשפיע על הליך איתור יועץ משפטי לממשלה ולמנוע את הפיצול בסמכויות היועץ המשפטי אשר בו תומך ח"כ לוין ולו מתנגדת במרץ הפרקליטות".
ענייני תקשורת
במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר של שלמה גזית הקורא לאיפול תקשורתי על המגעים לשלום בינינו לפלסטינים. ההסכמים עם מצרים, ירדן ואש"ף, הוא כותב, הושגו רק בזכות מו"מ חשאי, שניטרל את הלחץ הציבורי ואיפשר יצירתו של אמון הדדי. הדוגמה המרכזית של גזית היא הסכם אוסלו: "מה שאיפיין את המו"מ הגלוי היה אפס גמישות משני הצדדים, בזמן שהחשאיות בשיחות אוסלו איפשרה גמישות ובחינת הצעות פרועות", שהובילו להסכם. אבל האם העדרם של זרקורי התקשורת, שאיפשר את התגשמותם של הצעות פרועות לכלל הסכם אוסלו, היה בדיעבד רעיון טוב?
ב"מרקר ויק" מראיין נתן ליפסון את איש העסקים ולדימיר גוסינסקי, שעד לא מזמן היה בעל מניות ב"מעריב". בראיון מעריך גוסינסקי את הפסדיו כתוצאה מההשקעה בעיתון הזה ב-50 מיליון דולר. את המניות רכש ב-1998, 85 מיליון דולר תמורת רבע ממניות העיתון (בעבר התפרסמו מספרים מעט שונים, גם באשר לסכום המניות, גם באשר להפסדים. ב-2007 אמר גוסינסקי לליפסון כי הפסיד 37 מליון דולר). לפי ליפסון, הרכישה שיקפה לעיתון שווי כפול מערכו, שמאז רק הלך וירד. "לא הפסדתי בהשקעות המדיה שלי מעולם, רק בזו ['מעריב']", אומר גוסינסקי, שבבעלותו חברת אחזקות מדיה רוסית (שנדמה לי שכבר אינה ברשותו).
כבר ב-2003 הבנתי שלא ארוויח מעסקת "מעריב", הוא מספר. לכן "ניסה להשביח את ההשקעה": הפך למעורב יותר, הביא איש כספים מומחה בתחום המדיה, הציע לפטר מחצית ממספר העיתונאים ולהעלות את השכר לנשארים. "העיתונאים ב'מעריב' לא אהבו אותי", הוא מעיד. מה היה צריך לשנות בניהול? "ל'מעריב' לא היתה מטרה להתמקד בה". האם קיבלו את הצעותיו? לא, משום שהיה בעל מניות מיעוט. הוא מסרב להשמיץ באופן מפורש את משפחת נמרודי. "זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי מיעוט. אם הייתי בעל השליטה, 'מעריב' היה רווחי – תאמין לי". וכאן בא הציטוט שצריך למסגר ולתלות: "יתכן שהעיתון היה גרוע – אבל אין ספק שהיה רווחי".
ב"גלובס" מדווח צחי הופמן כי בארה"ב, "חברת התקשורת AT&T, שעד עכשיו חסמה את גישתם של הלקוחות לאפליקציות שגרמו לה לאבד הכנסות פוטנציאליות, תאפשר מעתה ללקוחות להשתמש גם בתוכנות כמו סקייפ, המאפשרת שיחות אינטרנט בחינם, גם ברשת הסלולר שלה. כך, הם לא יהיו מחויבים לשימוש רק בנקודות גישה בטכנולוגיית Wi-Fi".
כתבת הרכילות של "מעריב" כותבת כי בערוץ 2 "מסתמנת מגמה" שלא להחזיר לעבודה את הכתב סלימאן א-שאפעי. א-שאפעי הושעה מאחר שלא דיווח למעסיקיו כי כתב ספר על גלעד שליט להוצאת ידיעות-ספרים. ג'קי חוגי כותב בעיתון כי "נור א-שריף (63), כוכב המסך המפורסם, הגיש תלונה נגד עורכי שבועון שפירסמו כי הוא נעצר בפשיטה על מסיבה של קהילת הגייז בקהיר".