מקדש פטימה מעצומה בעיר קום (תצלום: ויקיפדיה)
עמוק בצנצנת העוגיות
אות המיקום המוצלח ביותר למודעה בעיתונות המודפסת של בוקר זה מוענק ללשכת הפרסום הממשלתית, המפרסמת על פני כשמינית העמוד בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מודעת גיוס למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
המודעה ("אין הרבה תפקידים כאלה [...] אין הרבה אנשים כמוך") היא היחידה שמתפרסמת בעמודים אלה, וסביבה דיווחים מאת כתבי העיתון על גילוי מתקן גרעיני נוסף בשטח איראן. הידיעה המרכזית, מאת רונן ברגמן ויניב חלילי ובהשתתפות מנחם גנץ, יכולה להיקרא בעצמה כמודעת גיוס למוסד. לפי ידיעה זו, חשיפת המתקן היא "שיאה של פרשה סבוכה, שכמו נלקחה ממיטב ספרי הריגול הקלאסיים. דיווחי מודיעין, משחקי דיפלומטיה, הטעיות והסוואות – הכל מילא תפקיד בסיפור הזה.
"נוסף על זרועות המודיעין של ארה"ב, גם סוכנויות המודיעין של ישראל, של צרפת ושל בריטניה היו מעורבות בחשיפת המתקן הסודי", ממשיכה הידיעה, ובהמשך מצוטטים כמה משפטים מה"קוריירה דלה-סרה", המתארים כיצד עקבו סוכנויות הביון אחר הנעשה במתקן הסודי: "סוכנים חשאים מילאו תפקיד של סוכני מכירות של טכנולוגיות מתקדמות באמצעות חברות קש. הם הציבו כלי ריגול זעירים ווירוסים במכשירים ובתוכנות מחשב". מוזכר גם חיסולו לפני חצי שנה של "סוחר במכשור מתוחכם בשם עלי אשתרי", שהואשם במכירת ציוד "מטופל" לצבא איראן.
הדגש בידיעה הוא על העובדה כי קיומו של המתקן הגרעיני באיראן היה ידוע לארגוני המודיעין המערביים (ובמשתמע גם לכתב "ידיעות אחרונות") הרבה לפני שאיראן החליטה לשלוח מסר לקוני לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם על קיומו של המתקן, ולפני שארה"ב החליטה להפוך את המידע הזה לפומבי. ההתפתחות האחרונה, שבה "איראן נחשפה [...] כשידה תחובה עמוק בצנצנת העוגיות", כהגדרת כתבי העיתון, ואילו "ידה של ישראל על העליונה", מובילה לשאלה מה יתרחש כעת. הידיעה של ברגמן וחלילי מסתיימת במשפט "עכשיו נראה את המערב לא מגיב". ימים יגידו אם זו התרסה או תחזית.
בטור פרשנות נפרד מעריך ברגמן כי חשיפת המתקן מפחיתה את הסיכוי לתקיפה ישראלית באיראן, ומתאר הסתברות זו כהתפתחות חיובית.
בפתחה של נקודת האל-חזור
גילוי המתקן הגרעיני תופס את הכותרות הראשיות והעמודים הראשונים של שלושת העיתונים. הידיעה המרכזית ב"מעריב", מאת צח יוקד ומיה בנגל, נטולת הדגש על חלקו של המודיעין הישראלי בפרשה. למעשה, לפי תיאור מצב העניינים בידיעה זו, ישראל שימשה בסך-הכל צופה מן הצד. יוקד ובנגל מצטטים "בכירים בממשל האמריקאי" שאמרו אתמול כי "מידע בנושא הועבר לישראל לפני כמה שנים", לא פחות ולא יותר.
עיקר הדיון ב"מעריב" נוגע להתפתחויות שיבואו. לפי יוקד ובנגל, למרות הצהרות פומביות, הסיכוי שרוסיה תתמוך בסנקציות משמעותיות קטן, ונראה כי תטיל עליהן וטו. "גם אם הסנקציות יצליחו חלקית", הם מזכירים בהמשך, "משטר האייתוללות הוכיח עמידות רבה במשך 30 שנה, ועשוי להתגבר גם על המשוכה הזו". נראה, אם כן, כי האופציה היחידה היא בכל זאת התקפית. בנגל מצטטת בידיעה נפרדת גם מדברי "גורם מדיני בכיר", האומר כי ישראל נמצאת כעת "בפתחה של נקודת האל-חזור", והזמן להכרעה אוזל.
בן כספית, בטור פרשנות, מטיל ספק בהצטרפות סין לסנקציות על איראן, ומביא מדברי רמטכ"ל צה"ל, רא"ל גבי אשכנזי, הטוען כי רק באמצעות "סנקציות ממשיות" ניתן לעצור את איראן מלהשיג פצצה. משום מה, כספית מצמיד לביטוי "סנקציות ממשיות" את התיבה "crippling". לא ברור אם שמע את הרמטכ"ל באירוע שבו שוחח עם דוברי אנגלית, או שהרמטכ"ל עצמו, שעל יכולותיו הטקסטואליות ידובר בהמשך, הקפיד לצרף לביטוי העברי את שם התואר (הקשה ממנו) באנגלית.
דיווחי מודיעין, משחקי דיפלומטיה, הטעיות והסוואות
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מוקדש מקום נרחב גם לנבל של הסיפור, נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, ולרגע שבו גילה לראשונה כי נשיא ארה"ב ברק אובמה עומד להאשים את איראן בבניית המתקן. היה זה כשנשאל בעניין על-ידי עורך המגזין "טיים".
"אחמדינג'אד נותר ללא מלים" ו"בהלם אטומי" הם שתיים מהכותרות שמלוות ב"ידיעות אחרונות" סדרה של שלושה תצלומים של נשיא איראן מהאירוע שבו שמע על הגילוי האמריקאי המתוכנן. ב"מעריב" מפנה נדב איל את תשומת לב קוראיו לתיעוד וידיאו באתר ה"טיים" של הרגע שבו מגלה נשיא איראן את כוונת האמריקאים להפוך את קיום המתקן הגרעיני לפומבי. "אחמדינג'אד נראה בהתחלה שבע רצון, כמו תמיד, וככל שהתרגום של שאלת כתב ה'טיים' מתקדם, הוא מביע חוסר אמון, עיניו מתפלבלות יותר, מבטו נודד סביב החדר. הוא מופתע והוא כועס. אחת אפס לאובמה", כותב איל. אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור ולשפוט בעצמכם עד כמה תואמת תגובת אחמדינג'אד את התיאור של איל ועד כמה יש הגזמה בתיאור. אולי מתוך רצון להעניק מעט נחת לקוראים בשעות התענית של יום הכיפורים.
ב"הארץ" מביע יוסי מלמן בטור פרשנות אחד ספקות באשר לאפשרות שגילוי המתקן הגרעיני החדש יגרום לרוסיה ולסין לשנות את עמדותיהן ביחס לאיראן, ובטור פרשנות אחר הוא מתמקד בשאלה מדוע נחשף המתקן כעת. ב"ידיעות אחרונות" מוזכר בחטף כי כעת מנסים לברר בסוכנויות המודיעין של המערב כיצד גילו האיראנים שהמתקן נתון למעקב. מלמן מרחיב בשאלה ומעלה את האפשרויות הבאות: "האם עצרו סוכנים שפעלו בשירות ביון זר? האם הפילו מזל"ט שצילם בסביבה? האם נתפס ציוד שרכשו בחו"ל שהעיד כי נבנה עוד מפעל להעשרת אורניום? אולי הצליחו ליירט תשדורת?".
לא מיותר לציין כי באף אחד מהעיתונים אין מלה על ההיסטוריה ארוכת השנים של מדיניות ההונאה וההסתרה שנוקטת ממשלת ישראל בכל הנוגע למתקנים הגרעיניים שבתחומיה ותוכניות פיתוח הנשק הגרעיני שלה. אגב, בהזדמנויות הנדירות שבהן העיתונות הישראלית מפרסמת מידע על מקרים שבהם הונתה מדינת ישראל זרים שביקשו לפקח על מתקני הגרעין ותוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני, היחס הוא בדרך כלל מפרגן ומחמיא לממזרות ולתחכום של ישראל, שאינה מוכנה שעתידה יהיה תלוי בטוב לבם של זרים.
עקב עליית תשומות הייצור
בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" יש הבוקר מקום, בין היתר, לשלושה תצלומים של נשיא איראן, ידיעה על צעדת הכינרת, ידיעה על "מכת נשיכות תנים בצפון", ידיעה על מיקומה של עפרה שטראוס ברשימת נשות העסקים המצליחות בעולם של ה"פייננשל טיימס", ידיעה על ביקורו של השחקן האמריקאי ואל קילמר בכותל המערבי, ידיעה על התמוטטותו של המתרגם הסימולטני של נאום קדאפי באו"ם, וידיעה על ארוחה מפסקת לתנינים בחמת-גדר.
אין מקום לידיעה על העובדה שצה"ל חיסל שלושה פעילים של הג'יהאד-האסלאמי בעזה בלילה שבין שישי לשבת.
שופטים נכבדים, האם כך היה מתלבש אדם אשם?
הסיפור השני שזוכה לתשומת לבם של שלושת העיתונים נוגע לפתיחת משפטו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט. המסגור השונה בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ" ו"מעריב" צפוי. הדגש של הכתבים על מלבושיו של אולמרט צפוי פחות.
אהוד אולמרט בחולצה בצבע תכלת ומכנסיים כחולים, ללא ז'קט (צילום: עמית שאבי)
ב"ידיעות אחרונות", שהצניע מאוד את ההחלטה להגיש כתב אישום נגד אולמרט, כותרת הידיעה מביעה את עמדת אולמרט וקוראת: "יוצא לקרב חייו".מיכל גולדברג כותבת על "המבט הדרוך והמתוח" שלו, ומציינת את "הלבוש הפשוט והחף מגנדרנות" שבו הגיע לבית-המשפט.
ללבוש היא חוזרת גם בהמשך הידיעה. "לבושו היה פשוט", כותבת גולדברג, "חולצה בצבע תכלת ומכנסיים כחולים. ללא ז'קט". גולדברג מציינת גם כי נאשמת מס' 2, שולה זקן, באה "בחליפת מכנסיים אלגנטית בצבע שחור".
גם שמואל מיטלמן, כתב "מעריב", מוצא לנכון להתייחס לבחירות האופנתיות של אולמרט. "ראש הממשלה לשעבר", הוא כותב, "בחולצה בצבע תכלת ובמכנסיים כחולים, נראה רענן ודרוך עם בואו לאולם". יחד עם זאת, מיטלמן מציין כי אולמרט מדי פעם "התלוצץ" עם סניגוריו. בטור נלווה משווה דורית גבאי בין מצבו של אולמרט היום למצבו במשפט הקודם שנוהל נגדו בשנת 1997, וכמו כן בין מצבו היום למצבה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ("בשנת 2009 גם גורלה של בית"ר מעורפל. כמו אולמרט, היא עדיין על המגרש, אולם מעל ראשה מרחף איום משפטי. לא ברור מה יעלה בגורלה").
רק ב"הארץ" אין התייחסות בידיעה [ניר חסון] למלבושיו של ראש הממשלה, אך מצוין כי הוא נראה בדיון "נינוח ואפילו משועשע". הכותרת, "אולמרט מנע צילומו על ספסל הנאשמים", מתייחסת לעובדה שראש הממשלה לשעבר תפס את מקומו בבית-המשפט רק אחרי שאחרון צלמי העיתונות יצא מהאולם. עובדה זו מצוינת גם בדיווחים האחרים, אך אינה הופכת לכותרת.
בין קודש לחול
שני טקסטים מאת רמטכ"ל צה"ל, רא"ל גבי אשכנזי, מתפרסמים הבוקר בעיתונים. ל"ידיעות אחרונות" כותב אשכנזי על החזית הדרומית במלחמת יום כיפור, ול"מעריב" כותב הרמטכ"ל על כיבוש מבצר הבופור במלחמת לבנון הראשונה.
הטקסט שהוגש ל"מעריב" מוצלח יותר, ולא רק מפני שב"ידיעות אחרונות" אשכנזי משווה בין מלחמת 73' למבצע "עופרת יצוקה" ("לפני כעשרה חודשים עמד צה"ל במבחן נוסף בחזית הדרום [...] תגובתו המופתעת של החמאס לתזמון המבצע ולהיקפו, מוכנות הכוחות הלוחמים וההיערכות המודיעינית המקיפה, בשיתוף עם שירות הביטחון הכללי, המחישו לנו כמה ארוכה היא הדרך שסללנו מאז מלחמת יום הכיפורים").
הטקסט ב"מעריב", חלק מ"גליון צה"ל מיוחד" שבמסגרתו כתבו כמה קצינים בכירים על "הקרב ששינה את חיי", נראה אישי וכן יותר, כמעט פיוטי ("ממה מורכבים הזכרונות הבלתי נשכחים של אדם? מה מבדיל פיסות חיים אחדות מיתר ההוויה היומיומית וממקם אותן בארכיון הקטן של האירועים שיישארו שם לכל אורך הדרך?").
קראתם נכון, "גליון צה"ל מיוחד". אף שהשנה 2009 וימי התהילה של אלופי מלחמת ששת הימים הם כבר זיכרון רחוק, אם לא נלעג, זהו מהלך טבעי לעיתון שהמו"ל שלו אמר לפני כשבועיים בראיון לקול-ישראל, לאחר מות הטייס אסף רמון, כי "מעריב" "מקדש במלוא הקדושה את הצבא".
ענייני תקשורת
מיכל רמתי ונמרוד הלפרן מסכמים ב"דה-מרקר" את תגובת העיתונאים והבלוגרים להצהרתו של נשיא ארה"ב כי ישקול להעניק סיוע ממשלתי לתעשיית העיתונות כדי שזו תשמור על בידולה מהבלוגוספירה (חנוך מרמרי כתב על כך כאן).
אורי ברקוביץ' מראיין ב"דה-מרקר" את אורי מטלון, מייסד חברה המספקת שירותי כתיבת טוקבקים. לפי הידיעה, 20–40 כותבים, ובהם שניים היושבים בהודו, מנהלים בימים אלה למעלה מ-40 קמפיינים שונים. בין הלקוחות: "חברת ייעוץ, חנות מצלמות ידועה, קליניקה לריפוי אלטרנטיבי ומכון ללימוד שפות". השכר: שלושה שקלים לתגובה.
יאיר לפיד כותב במוסף "נקרא לאחרונה" של "ידיעות אחרונות" על הכותבים שהשפיעו עליו יותר מכל – הניו-ז'ורנליסטים טום וולף ונורמן מיילר, איי.ג'יי ליבלינג וגאי טלסי, ג'ון סאק והאנטר ס. תומפסון.