א. בשבוע שעבר הרגה הטלוויזיה האמריקנית את השבועון האמריקני המצויר הגדול, המפורסם, הענקי, הוותיק והראוותני "לייף". האנשים של ה"לייף" הגיעו לפקין, לפראג, לשארם א-שייח, ללונדונדרי, לביאפרה, אבל בחודש יולי 1969 כאשר ניל ארמסטרונג דרך על הירח, ישבו האנשים של ה"לייף" כמוני וכמוך, וצפו בטלוויזיה. הטלוויזיה היתה העיתונאי היחידי שהגיע לירח, ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור. עכשיו ה"לייף" שסבל הפסדים כספיים, נסגר. בשבוע הבא הוא יישכח מן הלב. מי זוכר את השבועונים "לוק" או "סטרדיי איוונינג פוסט"? רק ההיסטוריונים של העיתונות.
הכול עוברים לטלוויזיה. גם הכתבים של ה"לייף" יעברו לטלוויזיה, כי אין להם לאן ללכת. העיתונים והשבועונים שנותרו בחיים נמצאים בפאניקה, מצמצמים בהוצאות, מייעלים, מפטרים עובדים. העולם הגדול הופך לכפר אחד, שבמרכזו אנטנות ומסכים. רוצים ביאפרה – הנה ביאפרה, על המקום. אין צורך לצלם, לפתח, להגדיל, להדפיס ולהוציא עיתון. עד שהשבועון רואה אור ביאפרה חשובה כשלג דאשתקד. חנווני אמריקני רוצה "מלחמת ששת הימים" – הנה, "מלחמת ששת הימים", שעה אחרי שעה. חנווני צרפתי רוצה את "הקרב על סיאול" – הנה הקרב בשידור חי, אצלו בסלון או בחנות מכולת או בביסטרו או במכונית. איפה שהוא רוצה הוא יכול לראות את הקרב, ואם הוא חנווני הצועד עם הזמן הוא יכול לקבל את הקרב כשהוא ישוב, במכנסיים משולשלים, על האסלה.
ב. לפני ואחרי ותוך כדי שידור הקרב זוכה הצופה לפרשנות מדינית, צבאית, כלכלית והיסטורית על מהלך הקרב, גורמי הקרב, עתיד הקרב, תוצאות הקרב. הטלוויזיה לא נותנת צ'אנס לעיתונות. החדשות הן ביד הטלוויזיה, הפרשנות בידה וכן גם הפרסומת. מה נשאר לעיתונות לעשות? לנפח את הפרשנות. כלומר, להשוות את הקרב האחרון ב-1972 על סיאול עם הקרב האחרון ב-1936 על אדיס אבבה. איך משווים? נותנים סטטיסטיקות. למשל, חייל חבשי ממוצע שהגן על אדיס אבבה היה בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו התגוררו איתם. מאחר שהיתה זו משפחה מרובת ילדים גם אחיו הבכור הגן על אדיס אבבה. לאח הבכור היה מה להפסיד: את אדיס אבבה ואת הבכורה. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו כבר בשעת הקרב הראשונה. אחיו, החייל החבשי הממוצע, עמד בשעת הקרב השנייה בפני שתי משימות: להגן על אדיס אבבה ולנקום את מות אחיו. לכן הוא נלחם בחירוף נפש והלך לעולמו בתום שעת הקרב השנייה על אדיס אבבה. הן מפני שנלחם בחירוף נפש והן משום שחסר הכשרה צבאית מתאימה, לא ידע קרוא וכתוב, היה בן כפר מרוחק ומימיו לא היה באדיס אבבה, לא היה לו חיל אוויר ולא שריון, רק כדורי טוטו.
לעומת החייל החבשי ניצב החייל הדרום-וייטנאמי, שהוא בן למשפחה מרובת ילדים והורי אמו מתגוררים איתם. הוא מעולם לא היה בסיאול, רק שמע עליה. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, אבל הוא מצויד ברובה חודר שריון ובבטן מלאה בצ'יפס וקוקה קולה. הוא נלחם כדי להגן על סיאול, ניקסון, ישראל, העולם החופשי. ובעזרת חיל האוויר הוא נהרג רק בחודש השמיני לקרב על סיאול, בשעה שהוא נותן חיפוי לצוות של הטלוויזיה החודר לאזור מופצץ, בשביל לצלם בשידור חי את "המוות עצמו", כדי שהצופים שבבית יגיעו, בעזרת הטלוויזיה, למסקנה שהמלחמה חסרת שחר ושהמוות, אולי, בהמי ומיותר.
בשולי פרשנות סטטיסטית ומדעית זו מוסר העיתון, המתאמץ לעניין את קוראיו, תצלום של חייל חבשי ולצדו תצלום של חייל וייטנאמי. החבשי נראה בחור טוב, שחשב כל היום על בחורות ואיך לעשות כמה גרושים, והווייטנאמי נראה בחור טוב כמוהו. החבשי מביט קדימה בעוז, בהחלטיות, ופניו מקרינים תקווה לשלום, וכמוהו הווייטנאמי. מתחת לתצלומיהם נמסרת סטטיסטיקה, ממשיכה הפרשנות העיתונאית: בשני ימי הקרב על אדיס אבבה נהרגו יותר אנשים מאשר בארבעת החודשים הראשונים למלחמת וייטנאם. ואילו ברבע השעה הראשונה של מלחמת וייטנאם השתמשו בכמות תחמושת פי מאתיים מאשר בשני ימי הקרב על אדיס אבבה. כאן מסתיימת הפרשנות בכמה מסקנות מניתוחים אלה: א. המלחמה ב-1972 מתוחכמת מהמלחמה ב-1936. או ב. החייל הווייטנאמי מתוחכם מהחבשי. או ג. מלחמה בת ארבעה חודשים עדיפה על מלחמה בת יומיים. או ד. אדיס אבבה זה לא סיאול. או ה. הנלחם בחרב ימות בחרב. או ו. פנינו לשלום.
הטלוויזיה אינה מפגרת אחרי העיתונות. בקרב על סיאול ניצחה אולי הפרשנות של העיתונות, אבל לא עוד. ובשידור חי ממהומות צפון אירלנד כבר ניתנות פרשנות וסטטיסטיקה המשוות את מלחמת האזרחים האירית למלחמת האזרחים הקפריסאית: אירי ממוצע מול קפריסאי ממוצע, לפי השכלה, רמת תזונה, הכנסה שנתית לנפש, מצב משפחתי, כושר גופני, ידיעת שפות זרות, ידע צבאי, ציוד צבאי, רובה צ'כי מול רובה חצי אוטומטי.
האסטרונאוט ג'ון יאנג, מפקד האפולו-16, צועד על הירח. 1972 (צילום: נאס"א)
ג. מה נשאר לעיתונות לעשות לאחר שהטלוויזיה מספקת נוסף לחדשות החיות גם רקע, פרשנות וסטטיסטיקות? נשאר לה רק לייצר פרשנות על הפרשנות של הטלוויזיה, לבקר את הפרשנות של הטלוויזיה, לגלות לציבור שפרשן הטלוויזיה טעה, כשאמר שההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי-קפריסאי גדולה ב-10 אחוזים מזו של יווני-קפריסאי. ולכן אין זה נכון לומר שמלחמתו של היווני-קפריסאי נבעה גם ממצוקה כלכלית, כמו שאמר פרשן הטלוויזיה, שהשווה את הקפריסאים והאירים. אבל, ביקורת שכזו לא מזיזה לציבור ואי אפשר לבנות עליה עיתון, כפי שאי אפשר עוד להתקיים ממכירת צילומים מרהיבים ומקצועיים שבוע לאחר שנראו בטלוויזיה. לכן ה"לייף" נסגר. לכן עוזבים הקוראים את השבועון. והפרשן הצבאי של ה"לייף" יעבור לטלוויזיה, שם יגיע לעמק השווה עם הפרשן הצבאי של הטלוויזיה על גובה ההכנסה ברוטו לגולגולת של טורקי-קפריסאי.
בשבוע הבא יישכח, כאמור, ה"לייף" מן הלב. אך השבוע הוא עוד על סדר היום. אינטלקטואל אמריקני כתב מאמר אינטקלטואלי בעיתון רגיל על מפלת העיתונות ועל סגירת ה"לייף", ובו הגיע למסקנה ש"המילה" פשטה את הרגל. הכוונה למילה הטובה, האישית, הרגישה והמבחינה של העיתונאי-הסופר הטוב, האישי, הרגיש והמבחין שרשימותיו היו מתפרסמות בשבועון שאיננו עוד. ייתכן. אני ראיתי בדרך כלל ב"לייף" צילומים מעניינים או יפים. עכשיו אני מוצא אותם, באיכות פחותה אך מהר יותר ובזמן, בטלוויזיה. אם לא בטלוויזיה הישראלית – אז בזו האירופית או האמריקנית. לא מדובר בטלוויזיה הישראלית, כי לא אני סגרתי את ה"לייף" אלא הקורא האמריקני והאירופי סגרו אותו.
לאמריקני המתגעגע ל"מילה האישית והרגישה" מזומנים כמה כתבי עת אינטלקטואליים, המפרסמים בכל גיליון לפחות שני מאמרים מצוינים שכותרתם: "אורות וצללים בממלכת הטלוויזיה", "הטלוויזיה בחברת ההמונים", "אמינותה של הטלוויזיה כמעצבת חברת השפע והחרדה של זמננו", ועוד כהנה וכהנה. הטלוויזיה אינה מאיימת ואינה מתייחסת לכתבי עת אלה, משום שהם לא ביאפרה, סיאול, חדשות או הירח, אלא רק מאמרים מצוינים על הטלוויזיה. כלומר, פרסומת שקטה לטלוויזיה.
הפרשן הצבאי של ה"לייף" עובר לטלוויזיה, החנווני הצרפתי עובר, אני ואתה עוברים וגם האינטלקטואלים עוברים, כי אף לא אחד רוצה להישאר בחוץ. הטלוויזיה לוקחת בחשבון את הרצון שלנו להיות בעניינים. רצון שהוא אנושי וחזק מן הביקורת וההסתייגות שלנו מרמת ואופי הטלוויזיה. ה"טלוויזיה" יודעת זאת ולכן היא ממצעת את החנווני ואת האינטלקטואל, ומעמידה לפניה יצור שהוא אינטלקטואל-חנווני. האינטלקטואל-החנווני אינו קונה שבועונים, הוא קונה רק שבועוני-טלוויזיה המדווחים על התוכניות והסדרות הבאות, על אורח חייו של הקריין, על תפוצת שבועוני-הטלוויזיה בדצמבר השנה לעומת דצמבר שעבר.
ד. כל זה בעולם הגדול, כמו שאומרים. בישראל הטלוויזיה תומכת בעיתונות, כי היא אטית, משעממת ואינה חיה את זמנה. העיתונות הישראלית עושה כמעט כל דבר טוב ממנה. הטלוויזיה נראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה, בכל התחומים מלבד תוכניות הספורט. אנשים עברו מהרדיו לטלוויזיה ועשו מהטלוויזיה רדיו. המדורים הפוליטיים ("מוקד", למשל) נדמים כלקוחים מאלבניה או מדיקטטורה עממית אחרת. תוכניות מוגשות או לא מוגשות על פי שיקולים פוליטיים. התיאטרון של הטלוויזיה הוא מחסן של אכזבות ומפח נפש.
מן הראוי היה אולי לפרט כאן "איך הטלוויזיה צריכה לעבוד", אבל לא זה הנושא. הנושא הוא הטלוויזיה נגד העיתונות. ובינתיים, בישראל אפשר לדבר רק על הטלוויזיה נגד הרדיו. וגם זה בקושי, כי הטלוויזיה אינה אלא רדיו מנופח. היא עוד לא סוגרת עיתונים, והאינטלקטואל-החנווני הישראלי קונה וקורא כל יום עיתון ובשבת שניים. הוא תאב לפרשנות ולניתוח החדשות ולפובליציסטיקה שבעקבות החדשות, והוא מוצא זאת על פי נטיית לבו בעיתונים השונים, ולא בטלוויזיה, אין טלוויזיה, יש חלון ראווה ממלכתי. אני אומר את הדברים בפישוט רב, קצת בוטה, קצת ילדותי. "אין טלוויזיה", הרי יש, עובדה, מה אתה רוצה?
אני רוצה שלהקת אומרי ההן של הטלוויזיה לא יחשבו שאנחנו חושבים שהם משהו יותר מלהקת אומרי הן. אומר ההן הטיפוסי הוא בעל מודעות מלאה ומשושים מחודדים, המסייעים לו להבחין בין "הן" ובין "לא". הוא יודע ש"לא" זה "לא" ולא "הן". לדעת זה הג'וב שלו. לכן הוא יודע מה זה "הן" ושהוא אומר "הן" מגוחך וחסר צבע, אבל אין לו ברירה. במקום אחר ובזמן אחר לא היו נותנים לו לפתוח את הפה, ואילו אצלנו נותנים לו לפחות להגיד "הן", וזה דבר שלא הולך ברגל.
אמנם, אומרי ההן אינם הנושא שלנו היום, אך כשנזכרים בטלוויזיה הישראלית עולה מיד דמותם. במובן מסוים אני שמח בלהקה זו. היא מבטיחה אריכות ימים לעיתונות הישראלית. את העבודה הרצינית עושים עיתונאים שונים בעיתונים שונים ולכן הציבור קונה וימשיך לקנות עיתונים. כשהטלוויזיה תתחיל בעוד חמש-עשרה שנה, להערכתי, "לעשות את העבודה" היא תהווה איום ממשי לעיתונות, ואז נרוץ כולנו לטלוויזיה, כי לא יהיה לאן ללכת.
קשר עין, "ידיעות אחרונות", 5.1.1973
"העיתון והירח" נכלל ב"תקשורת", אנתולוגיה של כתבי אדם ברוך בעריכת שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב, שיצאה לאור בשנת 2010 בהוצאת דביר