אמש בתיאטרון

עיקר עמודי החדשות הראשיים מוקדש הבוקר לביקורות על שני מופעים שנערכו אתמול – נאומו של בנימין נתניהו באו"ם, והקונצרט של ליאונרד כהן ברמת-גן. בעוד הצהובונים נסחפים בחגיגת השניים, העיתון לאליטות מסתייג.

כרגיל, השער של "ידיעות אחרונות" הוא התמציתי ביותר, המזוקק ביותר. למעט כמה מודעות וקידום כתבות מהמוספים השונים, זמני הדלקת הנרות והפניה קטנה לידיעה פלילית, רק שתי הדמויות הללו, של נתניהו וכהן, תופסות בו מקום.

"במיטבו", קוראת כותרת תמצית טורו של הפרשן המדיני נחום ברנע, המתייחס לנתניהו; "הללויה", קוראת כותרת תמצית טורה של הפרשנית המדינית סימה קדמון, המתייחסת לכהן. לצד השבחים מתפרסמים תצלומיהם של שני המופיענים, שבאורח פלא גם הרקע שלהם נצבע בצבע דומה; פנסים ירוקים שסופקו לצופי הקונצרט ברמת-גן מחד, ו"אריחים ירקרקים שהובאו מאמבטיה אי-שם", כהגדרת נחום ברנע ושמעון שיפר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מאידך. בכל זאת יש הבדל בולט בין תצלומי שני האישים: בעוד כהן אוחז במגבעת הכהה שלראשו, נתניהו מנופף בפרוטוקולים של ועידת ואנזה.

"ממוקד, בהיר, ופרט על רגשות שהתקשורת העולמית לא יכולה להתעלם מהם", כותב ברנע על נאום נתניהו, ומוסיף כי ראש ממשלת ישראל היה "רציני, קודר ונוקב במידה הנכונה. הרבה חזרות עשה נתניהו על הטקסט לפני שעלה לדבר. החזרות השתלמו". איתמר אייכנר, המביא את עיקרי דברי נתניהו, קובע שהנאום היה "חד, חריף, דרמטי". טור מאת יועז הנדל על חוסר התוחלת של נאומים באו"ם נדחק לפינה התחתונה של העמוד ומופיע בלא רקע מודגש כיתר הטקסט שסביבו.

תיאור מחמיא של נאום נתניהו עולה גם מדפי "מעריב", שם צח יוקד ומיה בנגל מסכמים אותו כך: "המסר עבר. הקהל נכבש. נתניהו זכה לתשואות מהנוכחים באולם". כותרת טורו של הפרשן המדיני בן כספית קובעת כי היתה זו "ההצגה הטובה בעיר". לפי כספית, "זה היה נאום מצוין. כתוב טוב, בנוי לתלפיות, נישא בטון הנכון. לאט, מדוד, תקיף". כספית ממשיך ומשבח את ראש הממשלה ומסכם במלים: "זה היה ערב של גאווה לאומית ושל זקיפות קומה, ערב במהלכו ראש הממשלה הוכיח באותות, במופתים ובמסמכים שאכן היתה שואה. כל מה שנשאר לו עכשיו זה למנוע עוד אחת".

השואה שיש למנוע על-פי כספית ונתניהו היא, כמובן, השואה הגרעינית מאיראן. לצד השבחים על הופעת נתניהו, שני העיתונים לועגים להופעה של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד. "ידיעות אחרונות" עושה זאת באופן בולט במיוחד ומכתיר את הידיעה על נאומו במלים "הביזיון של אחמדינג'אד". במרכז סיקור נאומו תוארה הנטישה ההמונית של נציגי מדינות המערב את האולם. "אחמדינג'אד בלע את רוקו, מושפל", כותב יניב חלילי. את סקירתו מלוות שתי רשימות – של המדינות שנציגיהן יצאו מהאולם, ושל אלו שנשארו.

בעוד "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" חוגגים הופעה מוצלחת וזקיפות קומה, ב"הארץ" מתעקשים להתייחס לאירוע באופן מרוחק וביקורתי. "במליאת האו"ם עצמה הוא התייצב מול אולם כמעט ריק", כותבת שליחת העיתון לעצרת האו"ם, נטשה מוזגוביה, על בנימין נתניהו, לא על מחמוד אחמדינג'אד. "כמה משלחות נעדרו במלואן. רבות אחרות השאירו נציג אחד בדרג נמוך", היא מוסיפה. למען הסר ספק, לצד הידיעה של מוזגוביה לא מופיעה רשימה שמית של המדינות שנציגיהן נטשו.

שלושת מבקרי נאום נתניהו מטעם עיתון זה, אלוף בן, גדעון לוי ותום שגב, מעניקים לו קבלת פנים צוננת בהרבה מאלו של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "התוצאה היתה פחות דרמטית מההבטחות המוקדמות", כותב בן, ואילו לוי ושגב מתמקדים בביקורת על השימוש שעשה נתניהו בשואה במהלך נאומו. "מיותר ומביך", מגדיר זאת שגב.

ובינתיים, ברמת-גן

היחס למופיען השני דומה. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מהללים באופן מוחלט, בעוד "הארץ" מציין את השלילי. "מרגשת עד בכי", מגדירה סימה קדמון את הופעתו של כהן ברמת-גן, וקובעת כי "הקהל יצא מגדרו". רז שכניק מוסיף בסקירה משלו כי "כל מלה מקבלת נפח, כל הדקויות זוכות למשמעות", ומתאר את כהן כ"שחקן דרמה מושלם, איש מלים, שמסוגל לטלטל אותך". ב"מעריב" משבח יהונתן גפן את ההופעה, וכותב על כהן האיש ועל מפגשיו שלו עימו.

ב"הארץ", לעומת זאת, מחמיא בן שלו לכהן, אבל רק אחרי שהוא קובע כי "הסאונד היה לקוי" ו"מקדם האינטימיות נמוך", מתלונן על האיחור של רבים מבין הצופים, שהיה לדבריו "מביך ולא ראוי", ורומז על קשר בין צבע הסטיקלייטים שחולקו לצופים לנותנת החסות לאירוע. נרי ליבנה, הסוקרת אף היא את המופע, כותבת במפורש: "על הכסאות הניח בנק דיסקונט, במסגרת מסע הפרסום הכמעט מביש שלו, תיקים הנושאים את לוגו הבנק ובתוכם גם פנסים". למרות הביקורת על המאמצים השיווקיים, גם ליבנה אינה יכולה שלא להחמיא לזמר ולהופעה שהעניק.

הופ הופ טרללה

השבוע פירסם "ידיעות אחרונות" את התוכנית החדשה לשיפוץ ושינוי בית-התפוצות והקמת מוזיאון חדש ליהדות במקומו. הבוקר מדווחת מאיה זינשטיין ב"הארץ" על חגיגות יום ההולדת החמישים לאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, יו"ר חבר הנאמנים הבינלאומי של המוזיאון ומי שתרם 24 מיליון דולר לצורך שיפוצו מהיסוד. החגיגות נערכו אתמול בשטח המוזיאון.

מומלץ לקרוא את סקירתה במלואה, שכן התמונה העולה ממנה, של התרפסות נטולת בושה של יזמים, פוליטיקאים ועסקנים בפני ההון, מעוררת פלצות. הנה כמה פנינים: "'אתה נותן לנו בסיס נפלא של עבר', בירך הרב לאו. 'אתה עושה כל-כך הרבה עבור העם היהודי', השתפך ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי [...] 'פשוט אוהבים אותך', סיים איתמר רבינוביץ', נשיא אוניברסיטת תל-אביב לשעבר".

זינשטיין מציינת כי התוכנית האמנותית שסיכמה את חיי נבזלין דילגה על כעשרים שנים משמעותיות מחייו, השנים שבהן צבר את הונו, עם התפרקות ברית-המועצות והעברת נכסיה הציבוריים לקבוצה קטנה של אנשי עסקים שהפכו בן לילה לאילי הון ובעלי השפעה פוליטית עצומה. לטובת קוראי "הארץ", זינשטיין משלימה את החסר.

לא לפרסום

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן על מחקר רחב היקף שבחן את מלחמת יום הכיפורים, ועל גניזתו על-ידי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. ברגמן זועם על הגניזה, מצטט בהרחבה מהמחקר הגנוז ומשוחח עם מחברו, ההיסטוריון הצבאי ד"ר עמירם אזוב.

מעט על תנאי העבודה הייחודיים של ברגמן ניתן ללמוד מראיון שקיים איתואיתי רום והתפרסם אתמול במוסף "G" של "גלובס". רום שמע מברגמן כיצד מושאי סיקורו מתנכלים לו באופן קבוע, מזמנים אותו לחקירות תחת אזהרה, ואף מאיימים במרומז לפגוע בו. "בשנים האחרונות ההתייחסות לעיתונאים ולפרסומים עיתונאיים על קהיליית המודיעין נעשית והולכת יותר אגרסיבית, וזה ייגמר רע. אין לי ספק שהעסק הזה ייגמר רע", אומר ברגמן. "אני מרגיש שלאט-לאט האמצעים מחריפים [...] האמצעים האלקטרוניים שמופעלים, מספר החקירות שנפתחות בניסיון לאתר מקורות, והאמצעים שמופעלים על עיתונאים – כמו החקירה שלי תחת אזהרה – כל אלה מצביעים על כך שמישהו איבד את הבלמים [...] זה לא אתי, לא מוסרי, ובעיקר לא דמוקרטי".

ענייני תקשורת

לילך סיגן מראיינת עבור המגזין "פירמה" של "גלובס" את אביב גלעדי, בעלי חברת נגה-תקשורת ומבעלי זכיינית ערוץ 2 רשת. בין היתר מתרעם גלעדי על חוסר היכולת להקים בישראל קבוצות תקשורת גדולות וחזקות, החולשות על כמה תחומים במקביל, ועל הרגולציה החזקה הדוחקת אילי תקשורת ותיקים לטובת אילי הון הנכנסים לתקשורת בלא תחושת שליחות. "תראי מה קורה ב'ידיעות אחרונות'", אומר גלעדי לסיגן. "'ידיעות אחרונות' זאת אימפריה תקשורתית, מסכימה איתי? אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל להערכתי, היא רק מאבדת מערכה עם השנים. וחלק מזה שהיא לא מתעצמת זה שכל פעם שנוני שם את היד שלו איפה שהוא – ולא שאני בא פה לעזור לנוני, הרי הוא ילד גדול ויודע לעשות עסקים לבד – מגבילים אותו. במקום שנגדל בארץ אנדמול או ויאקום, העוצמה של חברות תקשורת בישראל כל הזמן רק הולכת ופוחתת, ואין לזה שום היגיון".

ועוד ב"פירמה", דנה דרבינסקי מראיינת את מרדכי שיפמן, איש יחסי-ציבור בן 86, הטוען כי התקשורת  היום "יותר טובה ויותר מעניינת", וכתבה מאת עדי רובינשטיין על היכחדותו של כתב החוץ מנוף העיתונות הישראלית.

אבנר הופשטיין כותב במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ביקורת שלילית על תוכנית "כלבוטק", בהגשת העורך הראשי לשעבר של העיתון, רפי גינת. הביקורת אמנם נקודתית ולא עקרונית, וכיתוב התצלום של גינת מצטט דווקא משפט מחמיא מתוכה ("31 שנה בלי להתעייף"), אבל במה שמקובל לייחס לכללי המשחק של "ידיעות אחרונות", גם ביקורת כזו אינה שכיחה.

עמירם ברקת מנסה לברר, במוסף "G" של "גלובס", כיצד ייתכן שתגלית של בית-כנסת מפואר מימי בית שני כמעט שלא זכתה לסיקור בכלי התקשורת הישראליים. בעוד שעשרות כלי תקשורת זרים שלחו נציגים למסיבת העיתונאים שנערכה לרגל התגלית, אף עיתונאי ישראלי לא נכח בה, למעט צלם הערוץ הראשון. עורך באחד מכלי התקשורת המרכזיים הסביר לברקת את ההחלטה כך: "אין לי כתב שאני יכול לשלוח למסיבת עיתונאים בטבריה – זה בזבוז של יום עבודה שלם".

הטלוויזיה החברתית העלתה לאוויר תוכנית נוספת בסדרת מבדקי התקשורת שלה, הפעם על סיקור דו"ח גולדסטון בעיתונות הישראלית. לפי המבדק, במקום לשרת את הציבור ולאתגר את השיח שימשה העיתונות שופר של נציגי השלטון.