תפקיד הכתב הצבאי בישראל תמיד היה נתון מעצם מהותו במצב מפוקפק מבחינה אתית. רבים כבר הצביעו על כך בעבר. העיתונאי יונתן שם אור היטיב להסביר בעיתון התקשורת את הבעייתיות המבנית שבה נתון התפקיד עצמו. הוא תיאר זאת כעסקה של מידע תמורת שתיקה. הגישה הנוחה ביותר למידע הצבאי הרב ביותר עוברת דרך אנשי הצבא. הכתב המקורב אליהם זוכה למידע הטוב ביותר, אולם בשל הקרבה הוא משלם תמורתו בנכונות לא לחשוף מידע שחשיפתו אינה נוחה לצבא. זהו עיקרו של המנגנון היוצר את הצנזורה הפנימית בנושאי ביטחון בתקשורת. זהו גם מנגנון הגורם לכתבים צבאיים לבטא, לעתים קרובות מדי, את העמדות של ראשי הצבא ומערכת הביטחון.

העסקה הבסיסית, כאמור, היא מידע תמורת שתיקה. עם זאת חשוב לציין כי תיאורה הפורמלי של העסקה אינו מספק כשלעצמו. למרות הכול, ישראל היא מדינה דמוקרטית, והתקשורת בה היא חופשית (ובכל אופן – הדימויים האלה חשובים בה). כלומר, העסקה הזאת בוודאי אינה יכולה לפעול בה בצורה גלויה, גם לא לצדדים המעורבים בה. היא יכולה לפעול רק דרך מנגנונים אחרים, השייכים להיבטים הסוציולוגיים של תעשיית התקשורת. העיקרי שבהם הוא הבחירה בכתבים קרובים מבחינת הרקע החברתי שלהם לאנשי הצבא. כתבים כאלה אינם צריכים לבגוד בשליחות העיתונאית שלהם כדי לבטא את עמדות הצבא – הם עושים זאת באופן טבעי, הם יודעים מראש על מה מותר ועל מה אסור לדבר. הפרדוכס הוא שדווקא מנגנון זה ניכר לעין (בניגוד לאותה עסקה סמויה לכאורה). הוא היוצר את התדמית הביטחונית של הכתבים הביטחוניים, את העובדה שהם נראים ומדברים במידה רבה כמו אנשי צבא: הדיבור הסמכותי, הקלות שבה משתרבבים לדבריהם ביטויים וראשי תיבות צבאיים.

כל זה היה נכון לחלק גדול מכלי התקשורת בכל שנות קיום המדינה, ואין צורך לחזור כאן על סיפור ועדת העורכים או על אופן כינון מוסד הצנזורה מתוך הסכמה של העיתונים.[1] אולם היכן נמצאת המהפכה התקשורתית של ערוץ 2 ביחס לכך? אל שאלה זו ראוי להתייחס בתחומם של שני המאפיינים או הדחפים הבולטים של הטלוויזיה המסחרית: האחד הוא המחויבות שלה לצופה, להנאתו ולרצונותיו, העולה לכאורה על המחויבות שלה לגופים ולמוסדות של המדינה, ובכלל זה הממסד הצבאי, והשני הוא היומרה שלה "להראות הכול" – לחשוף, להציג מה שכללים שאבד עליהם הכלח מנעו עד עכשיו מלהציג, בין אם מטעמים של כבוד ורצינות ובין אם מתוך מחויבות סמויה לגופי המדינה. הדחפים האלה, ולצדם כל דימויי "מהפכת התקשורת", מעידים לכאורה כי עם כינונו של ערוץ 2 משהו יסודי אמור היה להשתנות בהתייחסות של הטלוויזיה לעניינים ביטחוניים. אולם שינוי כזה לא התרחש. כך, למשל, כתב אביב לביא בעיתון הארץ ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות באוקטובר 2000, שהתפתחו לאינתיפאדת אל-אקצה:

האלוף גיורא איילנד יושב באולפן ערוץ 2, והאלוף בוגי יעלון באולפן ערוץ 1, הם אומרים מה שהם אומרים, ואחרי שהם יוצאים, מתיישבים על אותם כיסאות רוני דניאל ואלון בן דוד ואומרים בדיוק את אותו דבר.[2]

התפקיד לא השתנה, ונדמה כי אוסף הגינונים והמחוות, המלווים אותו ומרכיבים את דמותו של הכתב הצבאי, אף הוקצן. פרק זה לא ירבה לעסוק בתוכן הדיווחים של כתבים צבאיים ובאופנים שבהם הם משרתים את עמדות הצבא. התקשורת הכתובה עוסקת בכך במידת מה (ראוי לציין את תרומתו של אביב לביא בנושא). במקום זאת הוא פונה אל השאלה העקרונית יותר: כיצד יכולה עמדת הכתב הצבאי להמשיך ולהתקיים בדפוסיה הישנים עם כינונו של ערוץ 2? כיצד היא מתיישבת עם המחויבות לצופה? אילו שינויים בכל זאת חלו בה?

הצופה הביטחוני

כדי לענות על השאלות אפשר לבחון את מופעו של הכתב הצבאי של חברת החדשות של ערוץ 2, רוני דניאל. מתוכן דבריו אפשר להבחין בנטייתו אל הראייה הצבאית. למשל, עם סיום הנסיגה מלבנון, על רקע תמונות של כפריים הבוזזים את המכוניות שאנשי צד"ל, אשר ברחו לישראל, והשאירו סמוך לגבול, אומר דניאל: "אלה התמונות המאוד קשות שמספרות את סיפור סוף הקשר עם הנוצרים בדרום לבנון, לפחות הקשר הגלוי, קשר שהתחיל כאן לפני 25 שנים ומסתיים בצורה כל כך עצובה...". כאשר הטלוויזיה מדווחת על חגיגות שמחה בכפרים, ממשיך רוני דניאל להיצמד לסיפור על קשר עם הנוצרים בדרום לבנון ול"סוף העצוב" שלו. המאורעות עצמם מוכיחים עד כמה פיקטיבי היה קשר זה, עד כמה פיקטיבי היה עצם קיומו של ארגון צד"ל, אבל דניאל ממשיך להיצמד לסיפור על הברית של ישראל וצבא שכירי החרב שלה.

אולם מאחר שאנו עוסקים בערוץ 2, חשוב יותר לבחון לא רק את התוכן, אלא גם את מגוון המחוות המרכיבות את דימוי "הכתב הצבאי". לאחר סיקור של אחת ההסלמות בלבנון על רקע תמונת הרמטכ"ל שאול מופז לאחר סיור, ידיו בכיסי מעילו, מסיים רוני דניאל: "צה"ל היה רוצה כבר מזמן להוציא את הידיים מהכיסים". עמדת הצבא נמסרת ברמז, כלומר, היא מסר ל"מי שמבין", לצופה שגם הוא אחד מ"אלה שמבינים", גם הוא מעין כתב צבאי קטן. אולם חשובה במיוחד לענייננו העובדה שהרמז הזה שקוף מדי. הרמז השקוף מדי הוא, כידוע, אמצעי רטורי המזוהה, למשל, עם דמות המאפיונר בסרטים אמריקאים. כאן מתהפך התפקיד הרטורי של הרמז. כאמצעי רטורי נועד הרמז בדרך כלל להעביר מידע שיש בעייתיות כלשהי בהעברתו, ולפעמים הרמז פועל נגד צנזורה. אך הרמז השקוף מדי עובר מתחומה של לשון האנינות, העידון והתחכום אל לשון הכוח הגס. הוא אינו מוסר מידע, אלא משמש כאיום. הוא אינו רק מגלה משהו על הכוח המסתתר מאחוריו, אלא הוא מהווה גם חלק מהפעלת הכוח. הוא כמו אומר "הרמז למעשה מיותר, הכול ידוע לכולם, ובכל זאת אני בוחר לרמוז". תפקידו לגלות יותר מאשר להסוות, להכריז במפורש שיש משהו מוסתר: אגרוף בכיס, תוכניות פעולה צבאיות.[3]

דוגמה אחרת מוליכה אותנו צעד נוסף להבנת מקומו של הכתב הצבאי בחלל של ערוץ 2. אחרי שנהרגו בינואר 2000 ארבעה חיילים בהתקפת חיזבאללה בלבנון, תקפו מסוקים של חיל האוויר מכונית של בכיר בארגון. הבכיר לא נהרג, אבל ילד שעמד סמוך למכונית נפגע. ביומן שישי של חדשות ערוץ 2 נקרא רוני דניאל לאולפן על מנת לסכם את השבוע, והוא התייחס בעיקר לתקיפת המסוקים. צה"ל, הוא אומר, מסרב למסור מי היה הבכיר, וגם החיזבאללה אינו מגלה. "אבל אנחנו יודעים שמדובר בדמות בכירה מאוד", הוא מסכם. עולה, אם כך, השאלה: מיהם האנחנו האלה? יש כמה תשובות אפשריות: רוני דניאל ומערכת הביטחון, רוני דניאל ומערכת החדשות, רוני דניאל והצופים בבית או אולי רוני דניאל והצופים המבינים במה מדובר. התשובה אינה משנה – העיקר כאן הוא המחווה הרטורית: "אנחנו יודעים".

כמו במקרה של הרמז הברור מדי אפשר לחשוב על שתי פונקציות, מנוגדות לכאורה אך בעצם משלימות, של המחווה הרטורית הזאת. האחת היא יצירה של עמדה סמכותית, הצבעה על כך שיש מי שיודעים – "מי שצריך לדעת יודע"; השנייה היא הכללת הצופה בין "אלה שיודעים". כמו הרמז, כך גם הסוד כאן גלוי מדי: לא ידועה אמנם זהותו של איש החיזבאללה, אולם המידע שנמסר תחת מעטה הסוד – כלומר, שהאיש הוא "דמות בכירה מאוד" – הוא למעשה מובן מאליו.

זו אמנם דוגמה זעירה, אך אני מבקש להתמקד בה לרגע, ולא לעסוק בנושאים משמעותיים יותר, הנוגעים יותר לתוכן שמשדר ערוץ 2 בעניינים ביטחוניים מרכזיים. אולי דווקא בגלל זעירותה: עוד פעולה של צה"ל שהרעישה מאוד את התקשורת כשהתרחשה, וכיום היא נשכחת לגמרי, ולצדה מחווה רטורית ריקה מתוכן של כתב צבאי. דווקא זעירות הדברים חושפת את קיומו של דפוס תקשורת בין הכתב הצבאי והנמענים שלו. הזעירות מגלה כי לדפוס הזה קיום עצמאי ביחס לתוכן המשודר, כי במובן מסוים הוא קודם לתוכן. דפוס זה חיוני לתשובה על התהיות שהעלינו קודם.

ראשית, המחווה הזאת שייכת ליצירה המתמדת של עמדת "הכתב הצבאי", אשר פירושה הוא שכל מה שאומר הכתב הוא מידע ביטחוני. זהו חלק מהמאמץ להציג את דברי הכתב הצבאי כמידע מסוג מיוחד, מידע הנצרך על ידי נמעניו כמידע ביטחוני – ונמעניו הם לכן צופים ביטחוניים. כלומר, המערכת פועלת כדי לשים בסוגריים את כל העברת המידע בין הכתב הצבאי לצופים, וסוגריים אלה מערפלים את עצם קיומם של היבטים פוליטיים או מוסריים של מה שנאמר. אין חושבים על המידע שנמסר, אלא מכירים תודה על עצם העובדה שנמסר. שתי הדוגמאות, חשוב לציין, הן מחוות רטוריות זעירות השייכות למנגנון אדיר של אהבה לצבא ולכוח הצבאי. הרמז הברור מדי הוא חלק ממנגנון ההערצה לכוח, מאחר שבמהותו הוא פעולת איום רטורית דמיונית. האיום הזה, חשוב להזכיר, אינו ממוען ליעדים הדמיוניים שלו (סוריה ולבנון), אלא אל הצופה. הרמז השקוף מאפשר לצופה להיות אחד מהמאיימים. הסוד הגלוי מדי אינו מעביר ואינו מסתיר מידע, אלא מזכיר שיש "כאלה שיודעים" שאפשר לסמוך עליהם, ובתוך כך מצרף את הצופה לקבוצת יודעי הסוד.

שנית, נדמה כי מושג הצנזורה הפנימית, למרות חשיבותו ויעילותו, מצריך רענון כלשהו. הוא היה אולי המושג התיאורטי המרכזי להבנת התקשורת הביטחונית בתקופה הממלכתית. בערוץ 2 ובממלכתיות החדשה, כך נדמה, יש צורך בהשלמה תיאורטית למושג. שהרי אצל רוני דניאל, גם אם פועל מנגנון הצנזורה הפנימית במתכונתו הישנה, הוא פועל לצד סוג מיוחד שלו: צנזורה מוחצנת. אצל דניאל נהפכה הצנזורה לחלק מדימויו ככתב צבאי, למקור של סמכות מיוחדת השורה על דבריו. כלומר, זהו מופע מיוחד של העיקרון הפורנוגרפי הפועל בערוץ 2: מנגנונים סמויים לשעבר מוחצנים, מיתרגמים לשורה של מחוות מופרזות, ריקות מתוכן לעתים, אולם עדיין ממשיכים לפעול. יתרה מזאת, מנגנון הצנזורה עובד כאן בחלקו, דווקא דרך ההחצנה של עצמו. תפקיד מסוים, לא פורמלי ולא לגיטימי, של הצנזורה – משמע, מניעת ביקורת ומחשבה יתרה על מה שמוגדר "נושאים ביטחוניים" – מבוצע דווקא דרך הקריאה הקולנית בשמה של הצנזורה.

שלישית, המחוות האלה של רוני דניאל מאפשרות לנו לסדר מחדש את המערך: צנזורה, תקשורת, צופים ורייטינג. הדבר הבולט ביותר לעין הוא העובדה שהצנזורה והצופים אינם ניצבים זה מול זה. ממושג הצנזורה הפנימית משתמעת מערכת שבה התקשורת והצנזורה משתפות פעולה ויוצרות חזית שמולה ניצב הקהל הרוצה לדעת יותר. בצנזורה המוחצנת הצליחה המערכת באופן כלשהו להטמיע גם את תפקיד הצופה – גם הוא מהווה חלק ממנה, ואין הוא גורם שהיא מתייצבת מולו. כלומר, המערכת פונה מלכתחילה אל הצופה הביטחוני.

הדברים מצביעים על מנגנון אידיאולוגי ישראלי ותיק: הסוד הגלוי – אחד הקווים העיקריים לדמותו של הצופה הביטחוני. הסוד הגלוי הוא פריט מידע ידוע לכול שאף על פי כן אינו פומבי במלואו. זהו דבר מה שאסור להציגו (או שמצטטים אותו רק מפי "סוכנויות ידיעות זרות"). כאלה, למשל, הם נושא הגרעין בישראל, חיסולים של המוסד או של הצבא בחו"ל או קיומן של יחידות צבא שונות. האמת היא, שלעתים פרטי המידע האלה שוליים, לעתים אף אחד אינו יודע אותם (ורק נדמה לרבים שהם יודעים אותם), ולעתים הם גלויים וברורים. ובכל זאת נשמר המוסד הזה, הסוד הגלוי, בקפדנות. מצב זה מעלה תהייה: ייתכן שלא המידע הסודי הוא העיקר כאן, אלא עצם קיומו של הסוד (מדוע ממשיכים קרייני החדשות לצטט רשתות זרות כאשר ישראל מחסלת מנהיג של ארגון טרור בלבנון?). דהיינו, החשיבות של הסוד הגלוי אינה בהסתרת מידע (כולם יודעים אותו בין כה וכה), אלא בהפקדת הסוד בידי האזרחים. הוא היוצר את הצופה הביטחוני: הצופה "שיודע במה מדובר". המנגנון האידיאולוגי פועל כאן דרך ההנאה. מתבצעת כאן עסקה: הצופה מקבל את ההנאה של היות בעל סוד, ותמורתה הוא משלם בשמירה על הסוד – ההפנמה של הציווי שיש עניינים שאין לדבר עליהם, שאין צורך להסבירם, להצדיקם או להטיל בהם ספק.

ראייה כירורגית

לאוהדי מהפכת התקשורת יש טיעון קבוע: בעידן שבו אי-אפשר להסתיר דבר – כי יש אינטרנט ו-CNN ולוויין – גם התקשורת המקומית אינה יכולה עוד להסתיר דבר, ולכן היא עוברת תהליך של פתיחות גוברת. האמת היא שהצופים אינם זקוקים לאינטרנט, ל-CNN וללוויין, משום שהם יכולים למצוא את הכול בערוץ 2. אלא שהעושר החדש של המידע – נניח שהוא קיים – אינו אומר דבר ממשי על פתיחות. השאלה היא כיצד בתוך הפתיחות הזאת משתכפלות אותן עמדות ביטחוניסטיות-קרתניות כמקודם?[4]

הדוגמה המוכרת ביותר והמרכזית לענייננו היא מלחמת המפרץ. הצבא האמריקאי, שהבין גם הוא כי אין טעם להסתיר מידע, בחר כחלק ממדיניות התקשורת שלו להציף את הצופים בפרטי מידע, אשר הזכורים שבהם הם התצלומים דרך כוונת הטיל הפוגע במטרה. הצופה זכה בחוויה וירטואלית מושלמת של המלחמה. עודף המידע שירת את מטרות הצבא בשדה ההסברה. הוא לא סיפק הצדקה או ענה על ספקות של הצופה ביחס לעמדות הצבא; הוא פשוט לא אפשר לספקות להופיע.

אפשר לציין כמה דוגמאות מקומיות דומות. באוקטובר 2000, בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, לאחר הלינץ' שבוצע בשני חיילי צה"ל שנקלעו לרמאללה, החליטה הממשלה להגיב בהתקפה על כמה מבנים של הרשות הפלסטינית. כמו במלחמת המפרץ הוזמנה התקשורת לצלם את ירי הטילים על המבנים שפונו מיושביהם באזהרת הצבא. אחר כך צורפה תמונה מהאירוע לפרומו שהכין ערוץ 2 לעצמו כ"מקום הנכון להיות בו בימי החירום". בתוך רצף התמונות המרכיבות את הפרומו, נשמעים בבירור קולות השריקה של הטיל והפיצוץ שלו (ואם הם לא הוספו לתמונות כאפקט מיוחד, בוודאי מישהו דאג שיישמעו היטב). הנה מעבר חלק מהחשיפה של התמונה הצבאית לפרסומת העצמית של הטלוויזיה: אותה תמונה, שנוצרה כחלק ממאמצי היחצנות של הצבא, מופיעה במאמצי היחצנות של הטלוויזיה. הפרסומת לצבא היא גם פרסומת לטלוויזיה. שרשרת של הזדהויות נחשפת כאן: הצופה, הכוח הצבאי, הכוחנות של התקשורת.[5]

החשיפה המלאה של המראות פועלת לטובת הצבא ולטובת התקשורת הפועלת לטובת הצבא. צריך לשאול כיצד מגויסת התקשורת גם ללא מנגנון הצנזורה; כיצד היא נענית לצורך להראות הכול, אבל עושה זאת באופן שמשרת עדיין את אותן עמדות ישנות.

דוגמה מקומית מובהקת למציאות הרווייה בתקשורת היא השימוש הרווח של הטלוויזיה בקטעים מצולמים שמקורם בתחנות ערביות: הטלוויזיה משדרת סרטים שצילמו לוחמי חיזבאללה אשר תקפו מוצב צה"ל, קטעי חדשות מתחנות טלוויזיה ערביות, שידורי תעמולה של הרשות הפלסטינית ואפילו קטעי סאטירה מתחנת הלוויין של החיזבאללה. בחינה של השימוש שעושה בהם ערוץ 2 יכולה לספק תשובה לשאלות שהצבנו.

הנה שתי דוגמאות: הראשונה לקוחה מאחת מתקופות המתיחות לפני הנסיגה מלבנון. רוני דניאל שילב בכתבה שלו קטעים מכתבה של הטלוויזיה הלבנונית. הכתב הלבנוני נראה שם מדבר על רקע גשר כלשהו, ודניאל הסביר: "... והכתב הלבנוני כבר מסמן מטרות להפצצות חיל האוויר". דוגמה אחרת: בתקיפה בלבנון, שבה נפצע קשה ילד, השתמש דניאל בתמונות ששידרה הטלוויזיה הלבנונית, והסביר ש"התמונות האלה כבר משודרות בכל העולם ומשמשות כחומרי תעמולה של הלבנונים".

כלומר, החשיפה המלאה יכולה להיות דווקא חלק מעיוורון מלא. תצלומי הטיל הפוגע במטרה, המשודרים ב-CNN, הם שוב הדוגמה המובהקת. הראייה החודרנית ביותר היא גם עיוורון, מכיוון שזו ראייה שהיא כבר חלק מהפעולה עצמה, ראייה שנועדה לאפשר את הביצוע החלק של הפעולה הצבאית (ובין השאר, לנטרל את משמעותה. רבים הצביעו על הקרבה בין התמונות האלה לתמונות במשחקי וידיאו). תמונות המסוק, אשר יורה את הטיל ומפוצץ מכונית חונה, הן סוג דומה של עיוורון: תמונות קרביות הממוענות אל הצופה הקרבי, אל ההזדהות של הצופה עם העוצמה של הלוחם (הפרסומת לצבא היא גם פרסומת לטלוויזיה. המעבר הזה מתאפשר, בין השאר, בזכות הדמיון של התמונות האלו לסרטי הפעולה ההוליוודיים שערוץ 2 מרבה כל כך לשדר – ואת הדמיון הזה הרי ביקשו קולות הפיצוץ ושריקת הטיל לחזק).[6]

צריך אפוא לדבר על סוגים שונים של עיוורון שיוצרת החשיפה המלאה דווקא. העיוורון של שדה הקרב: תמונות הקרב המיידיות הן האובייקטיביות ביותר, אך גם חסרות המשמעות ביותר; הן כופות על הצופה את עמדת המשתתף או הלוחם. העיוורון הביטחוני: החשיפה לתמונות שמשדר הצד השני נעשית מלכתחילה במסגרת פרשנות ביטחונית המעקרת אותן מתוכן. כאן ניכר העיוורון במשמעות המילולית ביותר שלו. הצופה רואה את תמונות הילד הפצוע, אבל הוא גם אינו רואה אותן. הוא רואה אותן כשידורי תעמולה של האויב, כלומר, מלכתחילה הוא רואה אותן כתמונות שמישהו אחר רואה. זה לא הוא הרואה את התמונות, אלא צופה אחר, תמים או שטוף מוח.[7] ואילו כאשר רוני דניאל מלווה את תמונות הגשר באותו ז'רגון צבאי מצחין ("מסמן מטרות"), רואה אותן הצופה כאיש צבא.[8]

אפשר לדבר גם על סוגים אחרים של עיוורון. למשל, העיוורון הטכנולוגי: בזמן התקפת הטילים של ארצות הברית על עיראק ב-1998 שידר אהרן ברנע על רקע תמונת שמי ליל מוארים מפיצוצי הטילים. הוא חזר על המילים המוכרות: לשון מתפעלת מהדיוק והעוצמה של טילי השיוט האמריקאיים. מהיכן המילים מוכרות כל כך? למשל, משרטוטים צבעוניים מחולקים לשלושה בעיתונים, שכבר הסבירו בדיוק כיצד פועל טיל השיוט המדויק. ההערצה לכוח מופיעה בגלוי, אך מתנסחת במונחים הנייטרליים של הטכנולוגיה. כאשר חיל האוויר מפציץ בלבנון, מראיינים הכתבים ומנחי החדשות את אנשי הצבא ושואלים על "ההפצצות הכירורגיות" או על "ההפצצות המאוד מדויקות האלה".[9] נדמה שיש צורך לדבר גם על ראייה כירורגית – ראייה החודרת לפרטים הקטנים מבלי לראות דבר.

בנובמבר 2000 בדק אביב לביא בעיתון הארץ את דיווחי התקשורת על ההתנקשות בחיי איש התנזים חסיין עביאת בירי טילים, שבו נהרגו גם שתי נשים ערביות בשנות החמישים לחייהן. ערוץ 1 קרא לזה "פגיעה כירורגית", ידיעות אחרונות – "מבצע מדויק", ובערוץ 2 נמסר כי "ישנן גם נשים שנפגעו". מהו ההסבר לאוטומטיות הזאת של התקשורת בשימוש במונח "פגיעה כירורגית"? צריך להבין את הדברים כפשוטם: בעיני הטלוויזיה, כל מקום שבו פוגע הטיל הצה"לי הוא המטרה. כלומר, זו תקשורת שאינה שונה לגמרי מהמצלמה שעל ראש הטיל המשדר תמונות ל-CNN.

תסתכלו עליהם תראו אותנו

החשיפה המלאה היא גם עיוורון מלא. בניגוד לטענות של מומחים לתקשורת, מהפכת התקשורת לא גרמה באמת לשינוי מהותי בתפקוד האידיאולוגי של הטלוויזיה. עודף המידע לא הביא לשינוי בהתייצבות התקשורת לצד הצבא. המידע מסתדר לפי אותן מסגרות מוכרות של התייחסות אל הצבא. "הצבא", כמאגר פנטזיות ודימויים טעונים, קיים לפני כל מידע חדש שנחשף על הצבא. הוא מעקר מראש את כוחו של המידע לחולל שינוי אמיתי ביחס אל הצבא.

לפיכך כדי להשלים את התיאור כדאי לבדוק, במקביל לצד החדשותי של ההתייחסות של ערוץ 2 לצבא, גם את הייצוג הבדיוני של הצבא. הוא יכול לספק הסבר אחרון לתהייה כיצד ריבוי המידע משרת שוב ושוב בסופו של דבר את עמדות צבא. המקום האידיאלי לכך הוא הסדרה טירונות. היא אידיאלית משום שיש בה הכול, ובכל זאת אין בה כלום. יש בה לכאורה כל מה שצריך כדי "לשבור מיתוסים" על הצבא, להתייחס לצבא בממשותו, מעבר להילת המיתוסים האופפת אותו. ואף על פי כן היא משכפלת בצורה חדשה את ההילה של הצבא. אין בה כמעט מיפי הבלורית והתואר. במקומם יש חייל עולה חדש מרוסיה, שלא נימול ומתבייש להתקלח, ולכן החבר'ה מתעללים בו; יש שוטר המרביץ מכות רצח לאשתו, ובנו החייל רוצח אותו; הבן הזה גם אונס אחר כך צעירה, שהיא גם אתיופית; למ"פ יש חברה משותקת ברגליה (ובשיחת טלפון היא אפילו אומרת "אתה אהבת את רונה היפה, רונה רוקדת, רונה מוצצת" – מוצצת! לא פחות); יש חייל חרדי; יש חייל שמן מאוד משכונת מצוקה, שבכלל לא נראה כמו חייל, ואפילו מוכר רימונים לעבריין. ולמרות הכול, לא השתנה כלום ביחס המלא פאתוס אל הצבא. כל פעם מבצבץ מחדש מעבר לכל הטינופת "הצבא", כישות שניצבת מעבר לכל אחד מהחיילים, והוא זך ונקי וטהור כמו שתמיד היה.

זו הפורנוגרפיה של המיליטריזם הישראלי. הצבר, הלוחם המיוסר, היה בעבר הדרך שלנו לאהוב את הצבא. לא אהבנו את הצבא, כך אמרנו לעצמנו, אבל אהבנו את החיילים, אהבנו את "החבר'ה מהמילואים". כלומר, החיילים היו הדרך המוכחשת לאהוב את הצבא. בסדרה טירונות היחס התהפך: אנחנו לא אוהבים את הצבא דרך החיילים, אלא אוהבים את החיילים בגלל הצבא. עלובים, שוביניסטים, מרושעים, מכוערים, אבל הם חיילים, ובהיותם חיילים הם פתאום נהדרים, יפים ונדיבי לב. כמו בגילויים אחרים של העיקרון הפורנוגרפי, מנגנון שהיה בעבר מוסווה מוצג בגלוי, אך ממשיך לפעול באותה עוצמה. טירונות מגלה לנו שכשאהבנו את החיילים, אהבנו בעצם את הצבא, אך היא גם מגלה שכיום אפשר פשוט לאהוב את הצבא ישירות.

הנה דוגמה אחת מהסדרה. בתרגיל לחימה בשטח בנוי מסתתרת בתוך אחד הבתים צעירה בדואית שברחה ממשפחתה. החיילים נכנסים בירי אל החדר ופוצעים אותה. בהמשך מתברר שהפציעה קלה למדי, אבל בהתחלה זה לא היה ברור. החיילים מזועזעים, מקיפים את הצעירה. אחר כך מגיע המ"פ, אקי אבני, ובפאתוס הקבוע שלו נוזף בחיילים. הוא מסביר להם כי העובדה שהצעירה חיה היא סימן לכך שהם לא תרגלו נכון, ו"שאם היו בחדר מחבלים, הוא היה צריך להסביר למשפחות שלהם למה הילדים שלהם לא חזרו". הנה סצינה קשה, שמעמתת אותנו עם האכזריות הטבועה במחשבה הצבאית.

אבל ניכר שאנו נמצאים כאן בתחומיו של ערוץ 2. הסימן המובהק לכך: הבחירה הקלה. גם חיילים אנושיים גם לא אשמים גם סוף טוב וגם הזדמנות להזדעזע מעט מהאכזריות הצבאית (כלומר, זהו עוד גילוי של כרטיס ההגרלה שתמיד זוכה). כדי לראות עד כמה נוחה הבחירה די אם נחשוב על מסלול עלילתי מקביל, הממשיך את ההיגיון של אותה סצינה: לו נהרגה הצעירה, צריך היה המ"פ לשבח את חייליו המזועזעים על כך שלפחות הפגינו כישורי לחימה טובים – זו האמת של הסצינה שאכן הוצגה, ללא המחסה שמאפשרת המקריות. אבל את הסצינה הזאת אי-אפשר, כמובן, להציג. הבחירה הקלה, כפי שכבר נאמר בפרק השני, מסמנת את הכניסה לפנטזיה. עומד ביסודה היגיון של "גם וגם", המאפשר ליהנות מכל המסלולים העלילתיים, להזדהות עם כל הדמויות.

כדי להבחין במקומה האידיאולוגי של הסצינה, צריך להעמיק מעט יותר וללכת בעקבות התחושה כי היא מציגה שוב משהו מאוד מוכר מהייצוגים ההגמוניים של הצבא. זוהי הדילמה. דילמה ממשית, כהתלבטות בין שני אופני פעולה, אמנם אין בסצינה זו, אבל נוכחותה של הדילמה ניכרת בה בהיעדרה. חיילים פורצים לבית, אזרחים בסכנה, גילויי אנושיות מול הכורח הצבאי בהקשחת הלב, מוסריות של חיילים הקשורה לסיכון חייהם. כל אלה הם מרכיביה של דילמה. למעשה מופיעים כאן, אחד לאחד אך בהיפוך זמנים, כל מרכיבי הדילמה החותמת את שתי אצבעות מצידון, הסרט שצה"ל הפיק בזמן שהותו בלבנון. גיבור הסרט צריך לזרוק רימון לבית שנחשד כי יש בו מחבלים: אם יזרוק, יפגע באזרחים ששוהים שם; אך אם לא יזרוק, יסכן את שאר החיילים. בסוף הוא פורץ בעצמו לבית ונהרג.

הדילמה, אשר סיכמה את הסרט שהפיק הצבא, מופיעה בסדרה טירונות במישור הרגשי בלבד: החיילים כבר עשו את מה שעשו, ועכשיו הדילמה היא רק כיצד להרגיש עם זה. להזדעזע כמו החיילים או להזדהות עם המ"פ הנוזף בהם (או לבחור בכול: גם להזדעזע גם להבין את המ"פ וגם להזדעזע ממה שאומר המ"פ). השוואה זו עשויה לספק פתרון לשאלת היחס בין טירונות וערוץ 2 בכלל לבין הייצוגים הממלכתיים של הצבא. הייצוג הממלכתי היה דרך הדילמה, ואילו הממלכתיות החדשה מעבירה את הדילמה המעשית לתחום הרגש. ניכרת בה דחיסת הזמנים של ערוץ 2 ושל הפנטזיה: בניגוד לדילמה ממשית, הכול קורה בה בו-זמנית, ללא האשליה הדרמטית של הדילמה הממשית.

כדי להיטיב להבין את היחס הזה בין הממלכתיות לבין הממלכתיות החדשה צריך לחזור לאחור ולהסביר את מקומה של הדילמה באידיאולוגיה, דהיינו, להסביר מדוע הדילמה המוסרית היא תמיד מזויפת, כיצד היא משרתת תמיד את ההגמוניה. בסרט שתי אצבעות מצידון ברור מדוע הדילמה מזויפת: את ההחלטה לפגוע באזרחים קיבלה הממשלה ששלחה את הצבא ללבנון. את העובדה הפוליטית הזאת מסתירה ההתלבטות המוסרית. החייל כבר נמצא בלבנון, וההתלבטות שלו חסרת ערך מעשי. היא רק מאפשרת להציג את החייל המתלבט, שאנו אוהבים לאהוב. אולם נדמה שכוחה האידיאולוגי של הדילמה נמצא גם הרבה מעבר לכך; נדמה כי הדילמה עצמה, צורת הדילמה, היא מכשיר הגמוני. גם אילו עשו כאן סרט על חייל המתלבט בדילמה החורגת מגבולות הסדר הקיים, כמו למשל, אם להתגייס או לסרב לשרת בלבנון, גם אז, כך נדמה, הסרט היה משרת תפקיד אידיאולוגי דומה. הדילמה ממלאת תפקיד אידיאולוגי לא רק בגלל ששום דבר בחיים אינו קורה כמו בדילמה (ההחלטות שלנו, רובנו נודה בכך בצער, מתקבלות במקום אחר ובזמן אחר, ובטח לא כתוצאה מהתלבטות מוסרית. ההתלבטות באה לרוב אחרי שכבר התקבלה החלטה, והיא משמשת לרוב להצדקתה בדיעבד). הדילמה היא מכשיר הגמוני לא רק מפני שהיא אינה משקפת את אופן הפעולה שלנו, אלא גם מפני שהיא מאפשרת לנו לבחור הכול. לא סתם עשינו א', אלא עשינו א' אחרי ששקלנו לעשות ב'. כלומר, במובן מסוים עשינו גם א' וגם ב' (עשינו א' אחרי שהתברר לנו שא' עדיף על ב', או אולי רצינו ב' אבל עשינו א', או אולי האמנו בב' אך המציאות הבהירה שאין ברירה וחייבים א' – יש אינספור צורות לעשות א' וגם ב').

זהו בדיוק מה שמגלה ההופעה המרומזת של הדילמה בסדרה טירונות. הדילמה נעלמה שם לכאורה בגלל הצגתה הבו-זמנית: החיילים כבר פרצו לבית וירו, וההתלבטות היחידה היא כיצד להתייחס לכך. אולם הבו-זמניות היא למעשה אופן הקיום האמיתי של הדילמה, שכמכשיר אידיאולוגי מאפשרת לנו לבחור בשתי הברירות (גם להיכנס ללבנון וגם להיות מוסריים; גם להזדעזע מפציעתה של הצעירה הבדואית גם להזדעזע מכך שהיא רק נפצעה וגם להזדעזע מהתגובה חסרת האנושיות שלנו עצמנו). אף כי אין בה דילמה, המנגנון הרגשי של הסצינה פועל כמו בדילמה: הזעזוע הראשוני של החיילים נועד רק להמחיש את הצדק האכזרי של עמדתו של המ"פ. החיילים מדברים בשם הערכים, אבל המ"פ מדבר בשם המציאות. כאן ניכר כוחה המופלא של הדילמה: במקום שהניגוד הזה יהפוך את המציאות לבזויה, הוא מרומם אותה: "אנחנו מאמינים שא', אבל מתברר שאין ברירה וחייבים ב'". עכשיו זו כבר לא סתם מציאות, אלא מציאות עם ערכים. "האין ברירה", שהקיף תמיד את הצבא משתכפל כאן בגרסה סטרילית.

זהו אם כן גילוי נוסף של העיקרון הפורנוגרפי. ערוץ 2 מציג את המנגנון האמיתי של הדילמה, את העובדה שהבחירה שבה היא מדומה ושלמעשה אנו בוחרים הכול. ואף על פי כן המנגנון ממשיך לעבוד. הממלכתיות פעלה דרך הדילמה – הממלכתיות החדשה פועלת דרך הפורנוגרפיה של הדילמה.

אפשר לשאול מה מהשתיים טובה יותר: הדילמה או הצורה הפורנוגרפית שלה? תשובה אפשרית היא שהצורה הפורנוגרפית היא בו-זמנית טובה יותר ורעה יותר. הצורה הפורנוגרפית חושפת את מה שהיה טבוע תמיד בדילמה: ההתלבטות בה היא מלאכותית, והיא נועדה רק להצדיק את הבחירה הידועה מראש. משום כך אפשר להציג את הדילמה במנותק ממישור המעשה, במנותק מהתלבטות מעשית בין אופני פעולה שונים. אולם הצורה הפורנוגרפית היא גם הגנה מפני ההתלבטות המוסרית: היא אינה מאפשרת אפילו את האשליה של התלבטות, את המחשבה כי ישנן כמה אפשרויות. היא האופן שבו דווקא הדילמה מעצימה את כוחה של מציאות פוליטית חד-קולית.

לפני העונה השלישית של טירונות (בחורף 2000) הוקרן בערוץ 2 מקבץ של "הרגעים המרגשים" משתי העונות הראשונות של הסדרה. הוא כונה בשם הרס"רי "טירונות – יבש לפני רטוב". כפי שכבר ציינו, בערוץ 2 גם הביטויים הרס"ריים והבירוקרטיים נושאים עמם את הפאתוס הצבאי ואת האהבה לצבא. השימוש הזה בביטוי צבאי של מחנה האימונים מאיר על משמעותה של הסדרה כולה, בהקשר של המעבר מהממלכתיות הישנה לחדשה. הפאתוס הצבאי, הדילמה, "האין ברירה" – כל אלה נקשרים בסדרה למחנה האימונים דווקא, ולא לקרב. אלו "אין ברירה" ודילמה של מחנה האימונים. כמה דברים ניתן ללמוד מכך. ראשית, שהדילמה ו"האין ברירה" הן משהו שצריך להתאמן בו, קרי: הן מיוצרות. שנית, שהן זכו לקיום עצמאי – הן חלק מהוויית הצבא והתרבות הצבאית, ללא קשר לפעולות הצבא. שלישית, הצורה החדשה, הסטרילית, של "אין ברירה", היא צורה חמקנית יותר מתמיד. מאחר שאינה מעשית, קשה יותר להתווכח אתה ולאתר אותה, והיא יכולה ללבוש מגוון רחב יותר של צורות ולהופיע במגוון רחב יותר של מקומות.

▪ ▪ ▪

חזרה למציאות: הדילמה הדחוסה, הדילמה שנבנית בדיעבד ומתקיימת כולה בתחום הרגש, מופיעה גם בתוכניות האקטואליה. התוכנית האחרונה בעונה האחרונה של עובדה עסקה ביחידת המסתערבים דובדבן. תשדירי הפרומו הראו חייל מהיחידה אומר: "עדיף שאדם אחד לא ירגיש כל כך טוב כשיסתכל במראה ושאלף בני אדם יחיו בשקט". זהו החייל המתייסר שאנו אוהבים. כמו בסדרה טירונות הדילמה המרומזת מעניקה לו את העומק המוסרי, וכמו בטירונות היא מופיעה רק אחרי שנפתרה. חשוב לציין כי תשדיר הפרומו הראה רק את המשפט הזה של החייל. התוכנית עצמה הציגה גם כיצד הוא מיוצר: הבמאי שאל את החייל כיצד הוא מרגיש עם זה שהוא הורג בני אדם. החייל ענה דווקא את התשובות הפשוטות, שהאנשים שהוא הורג הם מחבלים וכדומה. נדרשה חקירה קצרה עד שהופיע הדימוי המבוקש: החייל שעושה את תפקידו ומתייסר. זהו שוב העיקרון הפורנוגרפי: אפשר לחשוף את המנגנון המייצר את הנוסחה, סוחט אותה מפי החייל, ובמקביל להציג אותה כפרץ רגשות אותנטי של אותו חייל.[10]

מתוך ספרו של נועם יורן "ערוץ 2 - הממלכתיות החדשה", הוצאת רסלינג, 2001

הערות

[1] ובכל זאת, דוגמה היסטורית המבהירה את היקפה של המערכת שיצרה את הכתב הצבאי, את שליטתו המוחלטת כמעט של אופן הדיווח הביטחוניסטי על עניינים ביטחוניים, כלומר, את טשטוש הגבול בין הכתב לבין הדובר. ב-31.8.1950 כתב אורי אבנרי, ממבקריו הראשונים והחריפים של הביטחוניזם, בעד הזכות לבקר את הצבא, אך סייג את דבריו: "לאדם הבא למתוח ביקורת על עניינים צבאיים דרושות שתי תכונות. דרוש שיהיה בעל ניסיון צבאי מעשי (רצוי קרבי) ובעל ידיעה מעמיקה ככל האפשר בתיאוריה הצבאית".

[2] הארץ 3.10.2000.

[3] אגב, באותם ימים ממש הכריז דוד לוי במפורש לגמרי מעל דוכן הנאומים בכנסת על האיום שעליו רמז דניאל (בנאום שבו הבהיר כי על כל ילד ישראלי שייפגע, ייפגע ילד בלבנון). זה מערך מעניין: מה שנאמר במפורש בכנסת נרמז בחדשות ערוץ 2. כלומר, הרמיזה, כאמצעי רטורי ריק מתוכן, היתה באמת עיקר הדיווח החדשותי. הרמז באמת היה מיותר מבחינת הדיווח, ומטרתו היתה הרמז עצמו. הוא מספק איזושהי הנאה: הנאה של האיום המרומז.

[4] דוגמה קרתנית במיוחד להיקפה הנרחב של התקשורת הביטחונית: במונדיאל 1998, ביום משחק הכדורגל בין ארצות הברית לאיראן, הסביר חמי שלו במאמר פרשנות במעריב כי התוצאה הטובה ביותר של המשחק היא תיקו אפס – תוצאה שלא תשפיל את איראן ולא תרומם את גאוותה. למחרת, אחרי הניצחון של איראן, פתחה יעל דן את תוכנית הבוקר של גלי צה"ל בהכרזה כי "רבים דווקא קיוו לתיקו אפס במשחק בגלל סכנה להתעוררות הג'יהאד", ואחר כך ראיינה ערבי מנצרת ששמח לאחר שאיראן ניצחה. "אבל איראן רוצה להשמיד את ישראל!", היא מקשה על הערבי המסרב להכות על חטא. הקרתנות המתחכמת הזאת יכולה ללמד אותנו כמה דברים: 1. הראייה הביטחונית היא תמיד המועדפת. 2. היא יכולה לחול על כל נושא שמעורבים בו ערבים. 3. בכל נושא כזה כל איש תקשורת יכול להיות חוקר שב"כ – הערבי שמולו תמיד משקר (אם יאמר שלא שמח, סימן ששמח, אם יאמר שאין הוא רוצה להשמיד את ישראל, סימן שהוא רוצה להשמיד את ישראל). דבר נוסף: הדוגמה הקרתנית הזאת מגלה כיצד משתכפלת תודעת המצור בעידן התקשורת הפתוחה. אותה תחושה של מבוי סתום ושל "אין לאן ללכת" מתגלגלת בשיקול שהוביל למסקנה הביטחונית: "מצד אחד – כך וכך, מצד שני – כך וכך ...". רק תיקו אפס הוא טוב. כלומר, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות הוא שלא יקרה דבר. כל מה שיקרה הוא לרעה.

[5] דוגמה קטנה אחת להתנהגות הטלוויזיה בתחילת המהומות. הסופר אתגר קרת הוזמן לאולפן לאחר שנענה ביחד עם קבוצת סופרים ישראלים להזמנה לבקר בסוכת אבלים של משפחות ערביות שבניהן נהרגו במהומות. יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' חוקרים, חמורי סבר: "האם אתה חושב שנעשה למשפחות האלה עוול?", "האם ביררת באילו נסיבות נהרגו בני המשפחות האלה?". ובכן, שאלה שצריך היה לשאול בתגובה היא מהיכן יכול היה קרת לברר כיצד נהרגו בני המשפחות? ודאי שלא מצפייה בערוץ 2. זו דוגמה קטנה נוספת המגלה את כוחה של ההצגה בערוץ 2. מן הסתם אילון וחיימוביץ' עצמם אינם יודעים, וכנראה לא טרחו לברר, מי היו ההרוגים שאת משפחותיהם ביקרו הסופרים וכיצד הם נהרגו, כשם שלא הקדישו תשומת לב לעובדה שיותר ממאה ערבים נהרגו עד אז במהומות. אבל הם יכולים לחקור בפנים חמורות סבר, משום שהמטרייה הביטחונית מגנה עליהם – והרי בימי מהומות כולם כתבים צבאיים, וכולם יודעים הכול.

[6] באוקטובר 2000, באחד מרצף של ימים ארוכים של ירי על שכונת גילה בירושלים, רואיין דייר של אחד הבתים שנפגעו. הכתב תהה: "אבל אין כאן שום מיגון", והדייר הסביר: "עד עכשיו ירו רק על רחוב האנפה". אולי ניכר כאן אפקט של עיוורון זה, חלחול שלו אל המציאות עצמה: ככל שהתמונות בסרט ההוליוודי נראות קרובות וריאליסטיות יותר, כך הן רחוקות יותר ולא מציאותיות. אולי גם רחוב האנפה השכן יכול להיות בו-זמנית מעבר לפינה ובעולם אחר.

[7] זהו מקרה נוסף של אפקט מסעודה. התקשורת העוסקת בתקשורת – השפעתה על המציאות, השימוש שנעשה בה על ידי כוחות פוליטיים – משמשת שוב להסתרת המציאות.

[8] מסק"רים, בקת"בים – גם הביטויים הצבאיים המשתרבבים לדיבורו של דניאל מגלים הרבה למרות שוליותם לכאורה. כשהוא אומר אותם, אפשר לדמיין את אב המשפחה הזוכר אותם משירותו הצבאי ויכול לומר אותם לחברים מהמילואים (אבל לא לאשתו). כל הסחבקיות הצבאית מוכלת בהם. אלה קפסולות זעירות של אהבה לצבא. בפרק הפתיחה של הסדרה טירונות, בסיום המסע הראשון של הפלוגה, נואם המ"פ, אקי אבני, בפני הטירונים על רקע כתובת אש: "קשה באימונים קל בקרב". המעניין הוא שהמשפט הזה משויך בדרך כלל לאחד התחומים הנלעגים ביותר של הצבא – עוד אחד מפתגמי הרס"רים שגודשים מחנות צבא. אבל בסדרה הוא מופיע במלוא הפאתוס. בפילטר של ערוץ 2 כל פרט השייך להיבט הבירוקרטי של הצבא, כמו ראשי התיבות המשתרבבים לדבריו של הכתב הצבאי, נושא עמו אהבה לצבא.

[9] יהיו שיטענו שהפרק הזה עוסק בקטנות, בדקדוקי מילים, במקום להתעמת עם נושאים גדולים וחשובים. העניין הוא שהמציאות מורכבת מקטנות שכאלה. מהיכן קיבלה התקשורת ללא עוררין את המונח "הפצצות כירורגיות"? מהיכן היא קיבלה את המונח "קבר יוסף"? מדוע היא משתמשת במונח מחבלים "עם דם על הידיים" כמונח משפטי-בירוקרטי ממש? במציאות תקשורתית שכזאת נדמה שאין טעם לדון בתקשורת במונחים של עמדות פוליטיות, של דילמות ושל מאבקים בין גישות, אופני דיווח ועמדות פוליטיות (שהם, בין השאר, המונחים שהתקשורת אוהבת להשתמש בהם בדיונים על עצמה). המאבק הוכרע מראש כבר בשדה המילים.

[10] המשפט שייך כמובן לקובלנת השמאל על "הכיבוש המשחית", על "מה שזה עושה לנו". הקובלנה הזאת, גם אם היא אמיתית, יכולה להיות מנוכסת דווקא לאהבה עצמית. מעידה על כך החזרה עליה. הרי יותר מעשר שנים, מאז האינתיפאדה הראשונה, חוזרים שוב ושוב על הקובלנה על מה שהכיבוש עושה לנו. קל לומר ולשדר אותה, כפי שמעיד הכורח של הבמאי לסחוט אותה מפי החייל. אך עם זאת עדיין אי-אפשר לאומרה בלשון עבר – מה שהכיבוש עשה לנו.