כל הטקסטים התפרסמו לראשונה ב"הארץ"

למאמר לזכרו של אשרי, לרגל חמש שנים למותו

בין דיאנה לשרה נתניהו

10.10.1996

גם מי שמקבל בהבנה את חשיפת חייהם הפרטיים של דמויות ציבוריות נע במבוכה בכורסתו מול הצילומים האינטימיים כביכול של דיאנה וג'יימס יואיט. הסרטון המזויף הביא לשיא את נכונותה של העיתונות הבריטית לחדור לצנעת הפרט של גיבוריה ועורר מחדש את שאלת הגבולות של חופש הביטוי.

לגמרי במקרה נכרכת בסוגיה הזאת פרשה ישראלית חדשה שעלתה לכותרות שלשום בחדשות ערוץ 2: כוונתו של דורון נויבורגר, בעלה לשעבר של שרה נתניהו, לפרסם ספר "חושפני" על חייהם המשותפים. אתמול הועלו שאלות על זכותו לפרסם את הספר ועל הדרך שצריכה לנקוט העיתונות הישראלית ביחס לחומר העתיד להתפרסם. שוב נטען כי העיתונות חייבת להציב לעצמה קו אדום בפלישתה לחייה הפרטיים של נתניהו ולהימנע מפרסום קטעים מהספר, אם ייצא לאור.

יש צדק מסוים בטענות האלה. אין שום הצדקה לפרסם פרטים אינטימיים מחיי הנישואים הקודמים של שרה נתניהו, בהסתייגות אחת: החומר אינו ראוי לפרסום רק אם אין לו קשר ברור לתפקודה הנוכחי כאשת ראש ממשלה, המתלווה אל בעלה בכל אשר ילך ומעורבת במידה זו או אחרת בתהליך קבלת ההחלטות שלו. אם יש לנויבורגר מידע הרלבנטי לתפקידיה הציבוריים של נתניהו, יש לציבור עניין ברור בפרסומו.

בהקשר זה אי-אפשר שלא להיזכר בספר שפירסמה בזמנו דובית בן-ארצי, אמו של אברהם בן-ארצי, בעלה הראשון של דליה רבין-פילוסוף. הספר כלל מידע אינטימי עוין על משפחת רבין, בעיקר על לאה רבין, על רקע יחסה לחתנה לשעבר. הוא לא נתקבל במחאות ציבוריות, זכה לאזכורים ומעטים ושקע אל תהום הנשייה בלי להשאיר חותם.

למה שתקנו

20.8.2006

ביולי 2000, עם בחירתו המפתיעה של משה קצב לנשיא המדינה, הגיעו גם אלי השמועות על פעילויותיו מחוץ למסגרת הנישואים. הייתי אז עורך מוסף "הארץ" ולכמה רגעים התלבטתי אם ליזום תחקיר בנושא. מצד אחד, השמועות דיברו על יחסים בהסכמה, חוקיים למהדרין, וכל חיטוט בהם נראה כמו חדירה רכילותית לצנעת הפרט. מצד שני, מדובר בדמות ציבורית בכירה שמוצגת כסמל לערכי המשפחה והמסורת. האם לא ראוי להסיר ממנה את המסווה החסוד? בסופו של דבר גברה הרתיעה ופסלתי את הרעיון.

נזכרתי בטעות הזאת כשצפיתי בדיון שקיים ירון לונדון בערוץ 10 על אותה שאלה בדיוק: מאות אנשים, כולל מיטב העיתונאים, ידעו על תחביבו של קצב. למה כולם שתקו? התשובה היתה מתבקשת: הידיעה היתה ברמת השמועה והרכילות. כשמגיעים לתחום האינטימי של אנשי ציבור, הנורמות בעיתונות הישראלית לא נותנות לגיטימציה לבדוק את המידע לעומק. דן מרגלית, אחד המשתתפים בדיון, המחיש את הבעיה: "אתה מכיר עוד מועמד לנשיאות שיש עליו סיפורים שיש לו הרבה נשים", אמר ללונדון, "מה אתה עושה עכשיו?". במלים אחרות, יש סיכוי שגם כהונת הנשיא הבא עלולה להסתיים במבוכה רבתי. גם הפעם אף עיתונאי לא מסכן את שמו הטוב ומפשפש בעניין (אבל כולנו נשמח לפרסם את הפרטים המלוכלכים אחרי שהסיפור ייצא לאור מעצמו).

הקשר האינטרנטי

20.8.2006

במודעות ענק בעיתונות מונה מפלגת הגמלאים "10 הישגים חסרי תקדים" שהשיגה בחמשת חודשי פעילותה. בסופו של כל הישג מתנוסס סימן קריאה ("עידכנו את קצבת הזקנה!"; "הגדלנו את סל התרופות!"; "הקמנו לשכת קשר!").

למה נדרשו הגמלאים לסימן הפיסוק הצעקני? תשובה אפשרית מצאתי בתגובה של הגולשת "בת הטוחן" לאחד הפוסטים בבלוג של ולווט אנדרגראונד. וכך כתבה: "הבן שלי, בן 10, תוקע לפחות סימן קריאה אחד בסוף כל משפט. שאלתי אותו: 'למה הסימן קריאה?', והוא אמר לי: 'כי זה בסוף משפט!'. שאלתי: 'אתה מסתובב הרבה באינטרנט?', והוא ענה: 'מה הקשר???!!!'". יכול להיות שגם הגמלאים כותבים טוקבקים?!?!

הרשעה מוקדמת

24.8.2006

ספק אם יש דוגמה מובהקת יותר להרשעה דרך התקשורת מהדרך שבה סוקרה אתמול חקירת הנשיא ב"חמש בערב עם רפי רשף" וב"ערב חדש". בדרך החד-צדדית שטיפלו בנושא אימצו למעשה שתי התוכניות את ההנחה שהנשיא אשם, גם אם לא הצהירו זאת במפורש. חלק מהאשמה רובץ על פרקליטי הנשיא, שלא התייצבו מבעוד מועד להשמיע את גרסתו, אבל זה לא פוטר את העורכים מאחריות לסיקור המגמתי, המשטרתי ברוחו, שהתבסס כולו על כתבי משטרה (אסף זוהר, הדס שטייף), קציני משטרה בדימוס (בועז גוטמן, חיים פנחס) ופוליטיקאים שפועלים להדחת הנשיא (יורם מרציאנו).

אף אחד מהמשתתפים לא הטיל ספק באשמת הנשיא. הדיונים התמקדו בשאלות כמו איך מוציאים אותו משיווי המשקל, איך מתמרנים אותו, איך משיגים ראיות להרשעתו, איך פרקליטיו הכינו אותו לשאלות החוקרים ואיך מגדירים את סעיפי האישום שלו. גם סגנון הדיבור היה משטרתי. פנחס קבע ש"לחקור נשיא זה כמו לחקור את אחרון הפושעים" וגוטמן פסק ש"יש רק מטרה אחת: להשיג ראיות להגשת כתב אישום". בנסיבות האלה היה רק צפוי ש-75% מצופי ערוץ 10 קבעו במשאל היומי שהנשיא צריך להתפטר.

רק ב"שש עם עודד בן-עמי" התאזנה התמונה. בראיון לתוכנית פירט עו"ד ציון אמיר את עמדת הנשיא: קצב מכחיש מכל וכל את ההאשמות נגדו, משוכנע שהחקירה תוכיח את חפותו וממילא אינו רואה סיבה להתפטר. סיון רהב ציטטה את טענותיו נגד ההדלפות המגמתיות ("עוד לא חקרו אותי והציבור משוכנע שאני אשם"), ולפתע הדברים נראו קצת אחרת, כפי שהם צריכים להיראות בשלב זה של החקירה.

תברוקת

20.8.2006

"חלק מהחברים עשו כל מאמץ לפרק את הממשלה מהיום שהתחילה לכונן" (השר שלום שמחון מתקשה להחליט אם הממשלה התחילה לקונן, לקנן, לכהן, או להתכונן).

"ההתאחדות צריכה לתת את הדין" (שלמה שרף מוחה על קיפוחם של כוכבי הנבחרת הצעירה בקבוצותיהם ומתבלבל בפעם המי יודע כמה בין "לתת את הדין" ל"לתת את הדעת").

"הגשם מרשה לעצמו תפרושת ארצית" (נעמה אייזנבוך, חזאית חדשות 10, מרשה לעצמה תברוקת לשונית).

פטריוטים

27.4.2006

במהלך יום השואה החליטה חברת הוט להפעיל את ספריית הסרטים הדיגיטלית שלה (VOD), אבל לחסום את הגישה לקטיגוריית ההומור והצחוק. יתר הקטיגוריות נשארו פתוחות. ככל הידוע, לא הפריעה ההחלטה לצופים. את "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, היא עיצבנה מאוד. האפשרות לצפות ב"משחק מכור" ביום השואה לא עמדה בסטנדרטים הממלכתיים שלו והוא פנה למועצת הכבלים. היו"ר, יורם מוקדי, נטה להסכים עם העיתון: "זה מחייב בירור. נדון בסוגיה עם הוט לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל".

ההתחסדות של "ידיעות" מפריעה לי פחות מההתחסדות של מוקדי. ראשית, ה-VOD כמוהו ככל וידיאומט פרטי. אף אחד לא יעלה בדעתו לחסום וידיאומטים בימי זיכרון. שנית, ישראל היא עדיין מדינה חופשית. מותר לאזרחים לבלות את יום הזיכרון כרצונם, אפילו במרתון סרטי הומור, כל זמן שהם עושים זאת בד' אמותיהם. זאת התשובה היחידה שמוקדי היה צריך לתת ל"ידיעות אחרונות".

לך נאה לכסח

22.12.2006

אין כמו חנוכה לאתגר את מוחם של קופירייטרים יצירתיים ולהפיק מהם סיסמאות שנונות לקידום מבצעי מכירות לחג. הנה חמש הסיסמאות המובילות במצעד החנוכה-סליז. מקום חמישי: "על הנסים ועל ההנחות!" (הום-סנטר); מקום רביעי: "חנוכידע במוזיאון המדע בחיפה – שמונה ימים של כיף!"; מקום שלישי: "לא נסים ולא נפלאות – פשוט מבצע ענק בחנוכה!" (שילב); מקום שני: "בחנוכה שותים רק תמי 4. במקום לסמוך על נסים, התקדמו לתמי 4!"; ובמקום ראשון: "מעוז צור ישועתי לך נאה לכסח 50 עד 70 אחוז!" (ביתילי).

חמש ביקורות שלא תקראו ב"הארץ"

27.4.2006

אם אתה מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ימי רביעי הם קשים במיוחד. אתה בודק את לוח המשדרים ומגלה תופעה מוזרה. ב-8:45 משודרת בערוץ 1 "היו ימים" – כתב "הארץ" דניאל בן-סימון משוחח על תולדות המדינה והכנסת; מיד אחר-כך משודרת "בקריאה ראשונה" – כתבת "הארץ" אבירמה גולן משוחחת על ספרים; ב-17:30 משודרת בערוץ 2 "ברית עם מלה" – אבירמה גולן משוחחת על מלים מהמקורות; ב-21:30 משודרת בערוץ הכנסת "בארבע עיניים" – כתב "הארץ" ארי שביט משוחח על פוליטיקה וחברה; ב-22:00 משודרת בערוץ 2 "שלא יעבדו עליכם" – פרשן "הארץ" נחמיה שטרסלר מלמד צרכנות. כל הארבעה הם עמיתים וידידים מהעיתון. אני לא יכול לכתוב עליהם מטעמי חוסר אובייקטיביות, וגם גילוי נאות לא יחפה על כך. זה לא משאיר לי הרבה אפשרויות.

דן מרגלית, לעומת זאת, נמצא במצב יותר גרוע. שום דבר לא מפריע לו לכתוב על חברו הטוב אהוד אולמרט, ולכן הוא נאלץ לספוג ממנו הרבה כעס. כך לפחות סיפר ב"תיק תקשורת". מתברר שקל מאוד להכעיס את ראש הממשלה בפועל. באמת לא נעים. לא מקנא במרגלית.

מתקדמים זריז

22.12.2006

"מי זה הרופא פה? בואו זריז!" (מפקד בסיירת צנחנים במהלך הקרב בבינת-ג'בייל, מתוך "עובדה").

בלי ששמנו לב השתרש בשפת הדיבור חידוש מעניין: בבואה לתאר פעולה היא מתעלמת מתואר הפועל הישן והטוב ומחליפה אותו בתואר השם. במקום "בואו בזריזות!", צועק המפקד: "בואו זריז!"; במקום שיעקב ברדוגו (ממגישי תוכנית הרדיו "ברדוגו את ליפשיץ, מחשבות בע"מ") יאמר לעמיתו, "אם אתה שואל אותי באמת", הוא אומר לו: "אם אתה שואל אותי אמיתי"; במקום "תעבוד בהיגיון" שומעים יותר ויותר "תעבוד הגיוני" ובמקום "להתנהג בטיפשות" כולנו "מתנהגים טיפשי". מעל כולם מרחף הביטוי "דבר חלש" (במקום "דבר בשקט") שנתן להחלפה הכשר מדאורייתא עד שכעת היא נשמעת תקנית לגמרי (אולי בהשפעת "דבר יפה" החוקי למהדרין). אם התהליך הזה יתקדם זריז, עלול תואר הפועל להיעלם הדרגתי ואולי אפילו סופי.

רק המסך מרזה

7.9.2006

מיותר לחזור על חסרונותיה של "לרדת בגדול", שהתגלמו כולם בתוכנית הגמר המרוחה, הממוסחרת והמשעממת לאין קץ. אבל לא מיותר להתייחס לטיעון "החינוכי" שהושמע בזכות התוכנית. לפי הטיעון הזה, היא מלמדת את הצופים שהכוח להשתנות, כלומר לרזות בגדול, טמון בכל אדם ותלוי רק בו. אלא שהמסר האמיתי הוא הפוך: הכוח להשתנות ולרזות טמון בטלוויזיה ותלוי רק בה. רק אם היא פורשת עליך את חסותה המיטיבה, מכניסה אותך לפס הייצור הדרוויניסטי שלה, מתגמלת אותך בפרסום ובפרסים, הופכת אותך למועמד לרשימת הלקוחות של סוכן השחקנים רוברטו, ואפילו נותנת לך מנדט לשמח את תושבי הצפון, רק אז יש לך סיכוי להשתנות. ומאחר שהשינוי הוא תלוי-מסך, גם תוחלת חייו תלויה בזמן המסך, כך שבעצם מדובר בגימיק מסחרי-נצלני. אתמול זכתה במקום הראשון המתמודדת לימור, שנכנסה לתוכנית במשקל 100 קילו ויצאה ממנה עם 42 קילו פחות (ושער ב"סגנון"). לימור עלולה לגלות שהחיים בלי מצלמות הרבה יותר מסובכים ממה שנדמה לה.

הנביא דניאל

1.10.2006

שלשום בשמונה בערב החלה הספירה לאחור לקראת הפעולה הקרקעית הגדולה של צה"ל בעזה. איך אני יודע? לפי "הכותרת של השבוע" שנתן רוני דניאל בפתח "אולפן שישי": "גורם צבאי בכיר: לא יהיה מנוס מפעולה צבאית נרחבת בעזה". כל מי שחי פה בחודשיים האחרונים יודע שככה בדיוק התחילה הפעולה הקרקעית בלבנון. אפילו באותן מלים.

כשדניאל מתחיל לקדם את המבצע היבשתי התורן, כפי שמבשלים מקורותיו באגף הנצי של צמרת צה"ל, שום דבר לא יעצור אותו. זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, שלושה, אבל בסוף כולם יסכימו אתו ש"אסור לנו לאפשר לפלסטינים להגיע למצב של לבנון". עם התהודה של ערוץ 2 והסיוע האגפי של אהוד יערי, סופן של נבואותיו להגשים את עצמן. לא יהיה מנוס. שלשום נעדרו יערי והכותרת שלו מהאולפן, אבל לא אלמן "אולפן שישי". אודי סגל, הכתב המדיני, היה שם בשביל לסייע לדניאל.

האם אולמרט ופרץ מסוגלים לצאת עכשיו למבצע צבאי נוסף, שאל עודד בן-עמי. "מסוגלים, אולי אפילו חייבים, אולי אפילו רוצים", ענה סגל. מילא "מסוגלים" ו"רוצים", סגל ודאי יודע על מה הוא מדבר, אבל למה "חייבים"?

על מה מבוססת ההשקפה המיליטנטית הזאת? ברור שלא על עמדתה ההפוכה של שרת החוץ, כפי שפורטה בעיתוני סוף-השבוע. האם זה לא מחייב הסתייגות קלה? ממש לא. הכתב המדיני מתעלם מדברי שרת החוץ ומתמקד בעמדה (המפתיעה) של שר הביטחון: "פרץ לא פוסל מבצע צבאי נרחב בעזה נוסח 'חומת מגן'". האם סגל משמש ללא ידיעתו צינור לספין מדיני? אם כן, זה לא מחמיא לו. אם לא, כדאי להכין את המקלטים.

תכנים של בריחה

22.12.2006

לסנ"צ גל גלעד, קרימינולוגית קלינית, יש תואר מרשים: "ראש מדור אסטרטגיה תקשורתית בלשכת המפכ"ל". מאחורי המלים המצוחצחות מסתתר תפקיד פרוזאי שלא קשור ל"אסטרטגיה תקשורתית" במובנה הפופולרי: לבנות פרופיל התנהגותי-פסיכולוגי של פושעים, או בלשונה, "אני מכניסה את עצמי לראש של הרוצח או האנס" (בראיון ל"ידיעות אחרונות"). השפה היומיומית שלה מעמידה באור קצת מגוחך את הניסוח הפורמלי הנפוח של הארגון, אבל מתברר שגם גלעד עצמה עוברת מטמורפוזה לשונית כשהיא מתיישבת לצאת מהארון. הנה מה שכתבה על בני סלע, כמה שעות לאחר בריחתו:

"עדויות בדבר התנהלות נשוא הפרופיל לפני, בעת, ומיד לאחר בריחתו מעלים כי תרחיש ג' (בריחה ספונטנית) הוא בעל הסבירות הגדולה. קרי, בני סלע, אשר עסק בתכנים של בריחה ואף ניהל מערכת עתירות ותלונות נרחבת, בין השאר כדי להגדיל את סיכוייו לממש בריחה, ניצל סיטואציה של היותו כבול חלקית וללא פיקוח, וברח".

הטקסט הזה הוא דוגמה קלאסית לז'רגון אקדמי/ביורוקרטי שמערפל במכוון את משמעות המלים לצורכי הרושם החיצוני. גלעד כותבת "התנהלות נשוא התחקיר" במקום "התנהגותו של בני סלע"; "בעל הסבירות הגדולה" במקום "הסביר ביותר"; "תכנים של בריחה" במקום "בריחה"; "ניהל מערכת עתירות ותלונות נרחבת" במקום "שלח עתירות ותלונות רבות"; "לממש בריחה" במקום "לברוח".

למה אשה אינטליגנטית שיודעת לדבר בפשטות ובבהירות נהפכת לכותבת מסורבלת ופלצנית? כי ככה כותבים במשטרה. זה מתחיל מהשוטר שרושם לך דו"ח תנועה ומגיע עד ראש מדור אסטרטגיה תקשורתית בלשכת המפכ"ל.

המרעננים הרשמיים

5.5.2006

מאז פרסום הידיעה על המגעים למעברם של לונדון וקירשנבאום לערוץ 2 אני לא יכול לצפות בהם בלי לדמיין איך הם משתלבים בערוץ של המדינה. איך הם מעבירים את השידור לגדי ויונית. מה יעשו עם כל הממלכתיות הזאת? האם יוכלו להזדהות עם הערוץ השליט כשם שהזדהו עם האנדרדוג? האם הרוח האלטרנטיבית שלהם תוכל לנשב גם בזרם המרכזי? ומה יקרה לאירוניה העצמית בגוף שלא מתברך במצרך הזה?

קחו למשל את מהדורת אתמול. קירשנבאום זועם על אביגדור ליברמן שהשווה את הח"כים הערבים לסייעני הנאצים ונוזף בעצמו על שהתפתה לקנות את "ההתמתנות" שלו. הוא חשב שליברמן שפוי, ופתאום הבנאדם חוטף את הג'ננה וקורא להוציא להורג את הח"כים הערבים. לונדון קורא לליברמן "מכחיש שואה" ופותח בהרצאה היסטורית מלומדת על משפטי נירנברג. האם זה נשמע כמו ערוץ 2? לא ממש, אבל לך תדע. עצם הפנייה לשניים מלמדת שחברת החדשות מודעת לחולשותיה באגף האקטואליה. זה כבר לזכותה. היא מבינה שצריך רענון ושהוא לא יכול לבוא מהצוות הנוכחי. יש שם רבים שיפרשו זאת כהצבעת אי-אמון.

יש אירוניה בעובדה שהרענון אמור לבוא בדמותם צמד מגישים ותיקים מאוד, אבל זה לא אומר שהרעיון בלתי מוצלח מבחינת ערוץ 2. מצד אחד, הוא יביא לחברת החדשות בדיוק מה שחסר לה – רוח פרצים, ספקנות אינטלקטואלית, תחכום והומור. מצד שני, הוא יפגע בערוץ 10 בערך כמו שמכבי (עלית) תל-אביב פוגעת ביריבותיה – גונבת להם את הכוכבים. זאת גם תהיה נקמה מתוקה על מיקי ויעקב. הנה בדיוק הסיבה שערוץ 10 לא ייתן לזה לקרות. יעלה כמה שיעלה.

מתאבד בשידור ישיר

15.9.2006

לא הייתי נדרש לעסוק בדודו טופז בפעם השנייה בתוך יומיים אלמלא שיעור הצפייה של תוכניתו הראשונה, שאין לה הגדרה אחרת מלבד "אסון" (טלוויזיוני). כדי להמחיש את ממדיו די לצטט דברים שאמר טופז לגל"צ כמה שעות לפני התוכנית: "אני מעריך שהרייטינג ינוע בין 12% ל-17%. אם קשת תעשה 24% ואני 12%, אני מתאבד בשידור חי". הסוף ידוע: קשת עשתה 23.6% וטופז 7.6%. הנתון נמוך אפילו מממוצע הפריים-טיים של ערוץ 10 עצמו.

כולי תקווה שטופז לא יממש את איומו בתוכנית הבאה, אבל יש מקום לחשש שעצם העלאתה תהיה התאבדות מטפורית בשידור חי. אם שלשום הציבה קשת מולו את טקס פרסי האקדמיה, הרי בשבוע הבא היא תסכל אותו עם טקס "אנשי השנה". הפעם כבר לא תטרח לוותר על הפרסומות כפי שעשתה שלשום (במשך 70 דקות) כדי להבטיח את נצחונה.

טופז לא אשם. הוא נותן את כל מה שיש לו. הכישלון שייך כולו לפרנסי ערוץ 10. הם צריכים לדעת שמה שיש לטופז כבר לא מספיק, בוודאי לא לערוץ שמתיימר לספק אלטרנטיבה מתוחכמת לערוץ 2. אם כבר הולכים על תוכנית בידור, עדיף להמר על פורמט מקורי שיטפח את כוכב העתיד מאשר לבנות על פורמט משומש שממחזר את כוכב העבר (של הערוץ המתחרה). אם ההימור ייכשל, זה יהיה לפחות כישלון אמיץ ומכובד, ולא פחדני ומשפיל. אחרי שהטעות כבר נעשתה, צריך כישרון מיוחד לשבץ את התוכניות הראשונות מול שני אירועי טלוויזיה גרנדיוזיים. אם קשת לא התביישה לוותר על פרסומות (ולהפסיד המון כסף), ערוץ 10 יכול להרשות לעצמו לשנות את השיבוץ, אפילו ברגע האחרון.

מיומנו של מבקר טלוויזיה

12.4.2006

ערימות של קלטות. מגדלי די.וי.די. שליחים דחופים בכל שעות היום והלילה. שני מקלטי טלוויזיה בבית. עוד אחד במערכת העיתון. שלושה מכשירי וידיאו שמקליטים בו זמנית. טאלנטים שמתעלמים ממך בקפה. טאלנטים שמחבקים אותך בקפה. מכתבי נאצה. מכתבי תמיכה. מכתבי איום. טלפונים מאנשים שאתה לא מכיר. טלפונים מאנשים שאתה מצטער שהכרת. אי-מיילים מישראל. אי-מיילים מהעולם. טוקבקים מאנשים שיודעים עליך יותר ממה שאתה יודע על עצמך. רעלת ניקוטין. רעלת מסך. הנה עשר תמונות מעולמו של מבקר טלוויזיה שאומרות משהו גם על העולם שמחוצה לו.

15 שניות של תהילה

שבע שנים הייתי עורך מוסף "הארץ", ואף אחד לא התעניין בדעותי. חודש אחד כמבקר טלוויזיה הספיק כדי להפוך אותי לאדם שדעותיו אמורות לעניין את כל צרכני התקשורת בישראל. תוכניות רדיו, תוכניות טלוויזיה, כתבים, תחקירנים, סטודנטים ואפילו מוסדות חינוך מכובדים, כולם רוצים לראיין אותי, לארח אותי, להפיץ את תובנותי. אפילו עורכת הגיליון שאתם מחזיקים בידיכם משוכנעת, משום מה, שאני סחורה חמה לפסח (וזאת התוצאה). גם בלי להתהדר בצניעות מזויפת אני יודע שהקרדיט מגיע לטלוויזיה יותר מאשר לי. הכבוד המופרז שנותנים לה מוקרן אפילו על מבקריה.

הכי קל לי להתחמק מהופעות על המסך. לכל המפיקות המנומסות אני מסביר שבתוקף תפקידי אסור לי להופיע בתוכניות שאני אמור לכתוב עליהן, ובוודאי לא להנחות אותן (גם את זה הציעו לי). הכי קשה לי לסרב לסטודנטים במצוקה ולכתבי מקומונים נואשים שמתייחסים אלי כגלגל ההצלה שלהם. כל השאר לא מאמינים שיש אנשים שלא ששים להתראיין אצלם. בטח יש לי משהו אישי נגדם. מי לא רוצה להופיע בתוכנית הרדיו הכי מואזנת בישראל? מי מסרב לשבועון הבידור הפופולרי במדינה? מי דוחה סיכוי קורץ לשלוש דקות וחצי של תהילה? לך תסביר להם שמי ששלומו וכבודו חשובים לו, לא ייכנס בשום מחיר למכונת הבידור הרעבתנית שלהם. כמי שנאלץ להיחשף על בסיס יומי לכל יריד ההבלים התקשורתי, אני הראשון לדעת שאין לי מה לחפש שם.

אבל כשמדמואזל נבארו, במאית מערוץ ארטה, מתקשרת מפריז לתאם ראיון לתוכנית יוקרתית על הטלוויזיה הישראלית ("המליצו לי עליך"), אני מוחנף מספיק כדי להסכים. בכל זאת ארטה. אחרי שבועיים היא מגיעה אלי הביתה עם צוות צילום. במשך שעתיים אני פורש לפניה בהרחבה את השקפותי הביקורתיות על תרבות הרייטינג הנרקוטית, האסקפיסטית, הלאומנית והמזויפת כפי שהיא מתבטאת בעיקר בערוץ הממלכתי שסימנו 2. נבארו, יהודייה נאווה וחייכנית, קצת נבהלת. היא באה לברך, לא לקלל. לא נעים לה לספר לצופיה ששופטי "דרוש מנהיג" עשו משפט שדה למועמדת הערבייה, עביר קופטי, בחשד לחוסר פטריוטיות. היא שמעה שהאחים ברבש הם ליברלים נאורים, אז איך אני יכול לטעון ש"מילואים" זו סדרה מאצ'ואיסטית שמקדשת את ערך הצבאיות בחברה הישראלית? אני מסביר לה שכולם ליברלים ונאורים עד שהם מגיעים לפריים-טיים של ערוץ 2.

כעבור חודשיים בערך התוכנית משודרת בארטה. מעולם לא נראתה תעשיית הטלוויזיה המקומית כל-כך יצירתית, פלורליסטית, ססגונית ומתקדמת. לונדון וקירשנבאום מפליאים לדבר. "ארץ נהדרת" נראית נשכנית מתמיד. חגי לוי מסביר יפה את הסיבות הסוציולוגיות להצלחת "בטיפול". מבקר הטלוויזיה של "הארץ" אומר שני משפטים על תרומתו של ערוץ 2 לסולידריות החברתית, או משהו כזה. 15 שניות של תהילה.

הקהילה בהלם

המדינה מלאה מבקרי טלוויזיה מתוסכלים. כמה מהם יכלו לעשות את העבודה לא פחות טוב ממני ואולי אפילו יותר. קחו למשל את א"ד. מאחר שאין לו במה אחרת, הוא נוהג לכלות בי את תסכוליו דרך האינטרנט ומתפקד בעצם כבקר האיכות ומבקר הביקורת שלי. הוא לא מדבר רק בשמו, אלא בשם "העדה", או "הקהילה", כינוי לקבוצת מעריצים/שונאים דמיונית שהוא משמש דוברה. הנה מה שכתב לי אחרי שהעזתי לכתוב (באירוניה!) ששרון כידון, מגישת "מומחים ברשת", מעוררת בי "געגוע פתאומי לאודטה":

"הקהילה בהלם!? געגוע לאודטה? איבדת צלם אנוש? הייתכן שהמקלדת שלך הוציאה צירוף מרושע זה מתחת לקלידיה? אין דבר על פני הגלקסיה (המוכרת) שעשוי לעורר געגוע לאודטה ו/או זוארץ ו/או גאון ו/או טופז ו/או מגישי הבוקר ו/או רוני דניאל ושותפיו המלעלעים. לא היית צריך לכתוב זאת ואנו שוקלים את המשך יחסינו. אכן, בגינך יש מצב להיפרדות/התנתקות/עקירה בינינו ו/או מתן גט כריתה, קריעת שק וישיבת שבעה על לכתך מאיתנו. אבל יש מצב לתיקון! אם תחזור בך בפרהסיה, בגודל זהה ובאותו מקום, ותביע חרטה עמוקה, כנה ואותנטית על דברי בלע מוזרים, מרגיזים, מקוממים, מעצבנים וחסרי כל בסיס כמו אלה שברחו לך, נשקול שנית את עמדתנו!".

במקרה שלא שמת לב

התחרות בין הערוצים (ולפעמים אפילו בתוכם) לא נשארת רק על המסך. לפעמים היא פולשת לתוך הבית. למשל, כשיחצנית של גוף שידור אחד מתקשרת להפנות את תשומת לבי לתוכנית "נחותה" של גוף שידור מתחרה ("במקרה שלא שמת לב"). משנתה סדורה: היא מצביעה על כל הפשלות של ההפקה, מסבירה את אווילות הקונספט, מצרפת דוגמאות ומתבלת במידע רכילותי מאחורי הקלעים. לוקח לי כמה דקות להבין שהיא מכתיבה לי בעצם את הביקורת למחר. היא אפילו לא טורחת לבקש ממני לשמור על דיסקרטיות. גם את זה אני אמור להבין לבד. ענף יחסי-הציבור לא מפסיק להתפתח. עכשיו הוא מתמחה גם בקמפיין "נגטיב".

יצפאן מוכר ספרים

טלפון מסופר מכובד, לא חשוב מאיזו הוצאה. לא מזמן הוציא ספר חדש, והיחצן לוחץ עליו להתראיין אצל יצפאן. מאחר שמימיו לא צפה בתוכנית, הוא רוצה לדעת מה אני חושב. הרעיון מעורר בי צמרמורת קלה. אין סיכוי בעולם שיצפאן קרא שורה מכתבי הסופר האליטיסטי הזה וספק אם שמו אומר לו משהו. אני מנסה לדמיין את האיש מתמודד עם השאלות השטוחות ופרצי המוקיונות של יצפאן. כל התרחישים נגמרים בקטסטרופה. "אילו הייתי חבר שלך", אני אומר לו בזהירות, "הייתי מרגיש מאוד לא נוח לראות אותך בתוכנית". מה שרציתי באמת לומר זה "אל תתבזה", אבל התאפקתי. לך תדע, אולי ייאלץ בסופו של דבר להתייצב לתוכנית. אז למה לעשות לו רע על הנשמה. אחרי הכל הוא רק קורבן לתלות המשפילה של יוצרים מסוגו בתוכניות בידור שמצפות מהם להיות בדרנים לרגע תמורת אזכור שם הספר בפריים-טיים. לא רק שהמוסכמה היחצנית הזאת טעונה הוכחה, הקוראים הפוטנציאליים של הסופר לא צופים ביצפאן. גם אם החליט בסופו של דבר להופיע בתוכנית, ספק אם ימכור ספר אחד נוסף.

קריאה סלקטיבית

צלצול הטלפון בשעות הבוקר מעורר תמיד חשש שגיבור הביקורת התורן מתקשר לסגור חשבון. כל פעם שזה קורה השיחה מתחילה במשפט: "אף פעם לא התקשרתי למבקר טלוויזיה, אבל הפעם אין לי ברירה", וממשיכה במשפט: "מותר למבקר להביע את דעתו, אבל הפעם פישלת/טעית/הגזמת/מעדת/ליכלכת בגדול". לכן הופתעתי מאוד משיחת הטלפון שהגיעה מטאלנטית ידועה בבוקר שבו קטלתי, ולא בפעם הראשונה, את תוכניתה. "את בטח כועסת עלי", אמרתי לה. "להפך, אני רוצה להגיד לך תודה", ענתה לי. "את צוחקת", אמרתי. "ממש לא, אני חושבת שאתה צודק. היתה תוכנית על הפנים". אחר כך שאלה מה, לדעתי, עליה לעשות כדי לשפר את התוכנית. התחלתי להרצות את דעתי המלומדת, עד ששמתי לב שהיא לא ממש מקשיבה.

אחרי שנפרדנו שאלתי את עצמי מה קרה כאן בעצם. שתי אפשרויות עלו בדעתי: א. מדובר במהלך אסטרטגי – היא ניסתה להרוג אותי בחנופה. ב. בביקורת הופיע משפט אחד עם קונוטציה חיובית. כתבתי בו שצריך קצת יותר מקסם אישי בלתי אמצעי כדי להפיח רוח חיים בתוכנית. כבר מזמן למדתי שמבוקרים לוקים בקריאה סלקטיבית. לפעמים מספיקה מחמאה מרומזת אחת כדי שיחושו אסירי תודה לנצח. ככה אפשר לכתוב עליהם בלילה את הדברים האיומים ביותר ולקום בבוקר עם שיחת טלפון מלאת שבחים.

צחוק-צחוק

פגישה עם אנשים שאתה כותב עליהם היא עניין מביך לשני הצדדים. זה ברור מאליו במקרה שקטלת אותם, אבל גם במקרה ששיבחת זה לא פשוט (אם כי הרבה יותר נעים). הם מרגישים צורך להודות לך ולא תמיד יודעים איך. אתה מרגיש שהתודה מיותרת, שהרי לא מדובר בעניין אישי ולך תדע מה תכתוב עליהם מחר.

לשדר המפורסם שפגשתי במקרה באירוע חברתי לא היו לבטים. לא רק שהודה לי בחום על ביקורת חיובית (שהגיעה לו), הוא גם הפתיע אותי בחיבוק אינטימי לעיני כל. הוא, בתור ליצן ידוע, יכול אולי להרשות לעצמו. לי, בתור מבקר טלוויזיה, קצת יותר קשה. למחרת סיפר לי מישהו שהיה עד למפגש מה אמר לו השדר (בצחוק, בצחוק) אחרי שנעלמתי, "אף פעם לא מזיק להתחבק עם מבקרי טלוויזיה". לא מזיק? הוא לא יודע מה מחכה לו בביקורת הבאה (בצחוק, בצחוק).

שערורייה על הבוקר

טלפון ממנוי ותיק. קולו מלמד על גילו המתקדם. הוא ראה את תוכנית הבוקר בערוץ 2 והוא לא יודע את נפשו מרוב כעס. מה המוקיונות הזאת של השדר הצעיר, נו, איך קוראים לו? מה הוא קופץ כל הזמן כמו חרגול? למה הוא לא מפסיק להתעסק בחולצות המוזרות שלו? את מי זה מעניין? למה כל הזמן צעקות וקריאות ובדיחות מטופשות? למה אי-אפשר לדבר בשקט, ברצינות?

ניסיתי להסביר לו שהתוכנית פונה לצופים יותר צעירים, שזה הסגנון שמדבר אליהם, אבל הוא רק התרגז עוד יותר. הוא לא מבין את זה. זה לא רציני. הוא תובע ממני בתוקף "לעשות משהו" בנוגע לשערורייה הזאת. הצעתי לו שלא לצפות בתוכנית. הוא הודה לי בצינה וטרק. בדיעבד הייתי צריך להציע לו להתקשר ליוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. השיבוץ של אברי גלעד בתוכנית הבוקר זכה לשבחים מקיר לקיר (כולל ממני), אבל מעורר תרעומת קשה אצל הקליינטים האמיתיים של הבוקר. הם לא מבינים מה "הצעיר הזה", נו, איך קוראים לו, רוצה מהחיים שלהם. עכשיו אפשר להבין את ההצלחה של יהורם גאון. מדובר בהצבעת מחאה של הגמלאים.

בומרנג

כמה ימים לפני הבחירות מגיע אימייל שגרתי: "מצורף מאמר מעניין למי שמתלבט איך להצביע". אני מזמן כבר לא מתלבט, אבל אני פותח בכל זאת. הטקסט המצורף מוכר לי ולא במקרה. אני חתום עליו. מדובר בביקורת על "משעל חם" שבה כתבתי שעמי אילון יצא מדעתו – הוא אמר: "צה"ל הוא לא יחידת הוצאה לפועל ולא יחידת חיסול, ולכן האופציה לבצע חיסול ממוקד (לרוצחי רחבעם זאבי, א"א) לא נראית לי ראויה לדיון, לא בפן המוסרי ולא בפן המדיני". אני לא אומר שאסור להשתמש בטקסטים שלי לצורכי תעמולה, אבל למה לשלוח אותם דווקא אלי? ואיפה התמלוגים?

מרשתי אינה זקוקה להכשר

אני מודע לסיכונים המקצועיים בתפקיד, ובכל זאת הופתעתי מהמכתב ששיגרו אלי באי-כוחה של איילה חסון ושכותרתו היתה: "פגיעה בשם הטוב ולשון הרע" ("מרשתי אינה זקוקה ל'תעודת הכשר' מאיש, ובוודאי שלא מהכותב. הרקורד המפואר שלה בעולם העיתונות והתחקירים הישראלי מדבר בעד עצמו!").

אחרי שנתתי פומבי לקטע מרגיז אחד במכתב הוצפתי, פשוטו כמשמעו, בתגובות יצריות שפירטו את חסרונותיה של הכתבת, חלקן בסגנון שגרם לי כמעט להזדהות איתה. תגובה אחת, מאת מ"ג, היתה יוצאת דופן: "אם קראת בחייך מכתבים של עורכי-דין, זה סגנונם וזו הפרקטיקה שלהם. מתקפה היא חלק מהותי בהגנה. תרים אליה טלפון, תזמין אותה לוודקה והכל יבוא על מקומו בשלום. את הכסף שייחסך בעלויות של עורכי-דין תתרמו לבצלם".

מילא בצלם, אבל וודקה? לא נראה לי.

מכתב גנוז לעורך "הארץ"

דייוויד שלום. אני כותב אליך מתוך ייאוש. זה שעתיים אני בוהה בלוח המשדרים בניסיון למצוא תוכנית מעניינת לטור היומי, אך לשווא. גם ככה קשה לבן-אנוש, יצירתי ודעתן ככל שיהיה, להמציא כל יום דעות מקוריות על כל מה שזז על המסך, מה עוד ששום דבר לא זז. אותו קש, אותה גבבה, כל מיני בוקי סריקי, תוכניות הבל ורעות רוח, שעצם ההתייחסות אליהן מורידה את "הארץ" (ואותי) לשפל המדרגה.

אנחנו עיתון לאנשים חושבים, לא? אז כאיש חושב, מה היית עושה במקומי? כותב עוד מאמר פרוגרמטי על הומור המתיחות המעודן של יגאל שילון? עוד הגיג מלומד על רעיונותיו המתקדמים של חיים הכט? עוד ניתוח מעמיק על אתיקה ואסתטיקה ב"הדוגמניות"? עוד בדיקה של המסרים האידיאולוגיים הסמויים ב"שישי עם מיכל"? תסכים איתי שמיצינו.

במקום כל אלה החלטתי להקדיש את הטור למכתב גלוי אליך. אל תטעה – הוא לא נועד להתלונן על הטלוויזיה. זה בנאלי מדי. הוא בא להביע את השגותי על עצם נחיצותה של ביקורת טלוויזיה יומית בעיתון. מי קבע שעיתון צריך לפרסם כל יום טור טלוויזיה? האם הטלוויזיה מקדישה תוכנית יומית לעיתונות? האם "הארץ" מפרסם ביקורת יומית על ספרים? תיאטרון? קולנוע? רדיו? מוזיקה? מחול? תערוכות? למה הם לא וטלוויזיה כן? במה היא זכתה לכבוד הזה? ולהזכירך, מדובר בכבוד כפול ומכופל – גם טור יומי שלי וגם טור שבועי של בני ציפר. עבדים היינו לטלוויזיה בישראל.

אשר על כן, יש לי הצעת ייעול קונסטרוקטיבית. בוא ננהג בטלוויזיה כשם שאנו נוהגים בענפים האחרים של התרבות – כותבים רק כשיש על מה לכתוב; לא כותבים כשאין. אשמח להיפגש אתך בהקדם כדי לגבש נוהלי עבודה חדשים בנידון. מובן מאליו שכל הרעיון אינו שווה דיון אם הוא כרוך בפגיעה בשכרי. במחשבה שנייה, אני גונז אותו.