לרגל מלאות חמש שנים לאתר "העין השביעית" ולכבוד השקת האתר החדש, אנו מגישים סדרת כתבות ומאמרים מיוחדת בנושא "ביקורת התקשורת"

מה היה הזרז שהתניע אצלי ב-1995 את היוזמה להקים את "העין השביעית" – איני זוכר. ספק אם היה אירוע נקודתי שחולל את המהלך. זכורה לי מאותם ימים תחושה מתמשכת של אי-נחת מהתנהלותה של התקשורת ודאגה למעמדה. כאשר בוחנים את שני הגליונות הראשונים של כתב-העת, ינואר-פברואר ומרץ-אפריל 1996, נתקלים בהמחשות לתופעות שהטרידו אותי: נחום ברנע כתב בהם על הפופוליזם של התקשורת ועל המטיפנות המופרזת שלה, אמנון אברמובץ' האיר את הפן הבעייתי שבהידוק היחסים בין עיתונאים לשב"כ, דורון רוזנבלום הצביע על התהודה העצומה שמעניקה התקשורת החילונית לאמונות תפלות ולעולם הנסתר.

הכתבות והתחקירים שהופיעו בשני הגליונות הראשונים עסקו ביריבות המרה שבין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב", בהטיות העיתונים המסקרים את משפט דרעי, בדמגוגיה ובפשטנות שניכרו בשידור תוכנית רדיו בקול-ישראל על גורלו של ילד מאומץ, באופן שבו התקשורת מסקרת אירועי טרור, בהתפשטות הנכונות לשלם תמורת סיפורים עיתונאיים בלעדיים ובהטיה המובנית בסקרי דעת קהל.

חשתי שהתקשורת הישראלית סוטה מהדרך הראויה ושהגיעה השעה להציב לפניה מראה כדי שתתבונן בפרצופה. זו היתה הרגשה סובייקטיבית לחלוטין

מקבץ הנושאים הזה ייצג אמנם תופעות בעייתיות בהתנהלות התקשורת, אך לא שיקף את התחושה הכוללת שהעיקה עלי באותה שנה. חשתי שהתקשורת הישראלית סוטה מהדרך הראויה ושהגיעה השעה להציב לפניה מראה כדי שתתבונן בפרצופה. זו היתה הרגשה סובייקטיבית לחלוטין.

הימים היו ימי האזנות הסתר שהופעלו מטעם עורכים ומו"לים ושהובילו את עופר נמרודי, המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", ואת משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", לספסל הנאשמים. שמותיהם של אנשים בכירים בעולם העיתונות נקשרו בהפעלת מרגלים ובגיוס חברות בילוש למעקב אחר מתחריהם. ההתנהלות הזו גלשה לתחום הפלילי, ואופן הדיווח עליה היה דוגמה מקוממת להטיה אינטרסנטית, המטעה את הציבור ומסכלת את יכולתו לדעת מה מתרחש לאשורו.

הפרשה המכוערת הזו נתפסה בעיני כנקודת שפל מבישה בהידרדרות הנורמות העיתונאיות שבה הבחנתי באותה תקופה, והיא עמדה ברקע ההרהורים שהציפו אותי ליזום את הקמתו של כתב-עת שעניינו ביקורת התקשורת.

"העין השביעית": גיליון מיוחד - פרשת נמרודי, אוגוסט 1998

"העין השביעית": גיליון מיוחד, פרשת נמרודי, אוגוסט 1998

חלקתי את רעיונותי אלה עם פרופ' ירון אזרחי, שעמד אז בראש פרויקט במכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק בהשפעת ההון על ריכוז השליטה בעיתונות הישראלית. התפרצתי לדלת פתוחה. אזרחי הוא אזרח מעורב מטבעו, ומצב התקשורת היה מושא התעניינותו לא רק מתוקף תפקידו במכון ומטבע סקרנותו האינטלקטואלית, אלא בעיקר כצרכן ער ומודאג של עיתונים, רדיו וטלוויזיה. מצאתי בו בעל-ברית נלהב. הוא המשיל את הרעיון שלי, להקים כתב-עת של עיתונאים המבקש לדון בהתנהלותה של התקשורת, לפרקטיקה המקובלת בבתי-חולים – דיונים בדיעבד של רופאים על הטיפול שהעניקו לחולה. אזרחי תירגם את התוכנית ההיולית ששטחתי בפניו לשפה מעשית מיד: הוא גייס במכון את הנכונות ואת המשאבים הדרושים כדי להוציאה אל הפועל.

חלף זמן עד שנעניתי לו. התלבטתי ארוכות אם הרעיון ראוי ואם אכן ניתן לממש אותו. שאלתי את עצמי אם ניתן לגשר בין הסתירות המובנות בעצם היוזמה: בין עיתונאים המתיימרים לכונן בימה השופטת את תפקוד התקשורת שהם עצמם חלק ממנה; בין היותם עיתונאים המועסקים בכלי תקשורת מרכזיים לכוונתם לפרסם כתבות וטורי דעה הדנים במתרחש במקומות עבודתם; בין היותם הם עצמם מושא לסיקור ביקורתי בכתב-העת שהם מקימים לבין היותם עורכיו. בסופה של התחבטות ממושכת, החלטתי בחיוב.

המוסד והמכון

מי שהכריעה את הכף היתה חבורת העיתונאים המצומצמת שאליה פניתי ושנענתה ליוזמתי. נמנו עימה נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", כרמית גיא מרשות השידור ורפי מן מ"מעריב". מצאתי בהם עמיתים וחברים-לדעה שהזדהו עם תחושתי שעלינו להירתם כדי לנסות לתקן את עולם העיתונות הישראלית. בדיעבד התפיסה הזו נשמעת כהתנשאות, ואכן יש בה יסוד ניכר של הערכה עצמית מפותחת, אבל מקורה במניע אידיאליסטי, כמעט תמים: התכנסנו כדי לגרום לתקשורת להתבונן פנימה.

זה היה ייחודה של ההתארגנות הזו: חבורה קטנה של עיתונאים פעילים שמהמרת על מעמדה הבכיר בקהיליית התקשורת הישראלית כדי לקרוא לסדר את עמיתיה. בעולם הגדול כבר פעלו מסגרות שעסקו בניטור התנהלותה של התקשורת, אך אלו הופעלו ליד מוסדות אקדמיים ואוישו בחוקרי תקשורת, או בעיתונאים בגמלאות. אנחנו הצענו מתכונת שלא היתה כמותה: מערכת עיתונאית לכל דבר, שאנשיה עיתונאים פעילים, הפונה לקהיליית העיתונאים הישראלית ומזמינה אותם לדון בתפקודם, כשהיא מנסה להציב בפניהם את רף ההתנהלות הראויה.

הגישה היהירה הזו הסתמכה על נתון בסיסי אחד: החבורה המייסדת של "העין השביעית" נהנתה ממעמד בכיר בציבור העיתונאים בארץ. איש לא היה יכול לחלוק על הגינותנו, אמינותנו, נסיוננו המקצועי הממושך וטוהר כוונתנו. העובדה שהועסקנו על-ידי כלי תקשורת מרכזיים ומתחרים זה בזה הבטיחה הרכב מאוזן במערכת "העין השביעית" והעדר משוא פנים. היתה הסתברות קטנה בלבד שמישהו מאיתנו יפעיל שיקולים זרים בכתיבתו על סוגיות תקשורתיות. בכל מקרה, ההשתייכות הארגונית המגוונת והפיקוח ההדדי שלנו זה על זה (הגם שהוא לא היה מוצהר), נוסף ליושרה האישית והכבוד המקצועי שרחשנו איש לרעהו, הבטיחו סיכוי טוב ש"העין השביעית" ייהנה ממוניטין של כתב-עת ללא פניות.

"העין השביעית" - הגיליון הראשון, ינואר 1996

"העין השביעית", הגיליון הראשון, ינואר 1996

מובן מאליו שכל אחד מחברי המערכת נמנע מלכתוב על ארגון התקשורת שבו היה מועסק ואסר על עצמו להדליף מתוכו מידע לכתב-העת שלנו. היתה סכנה שעצם הקמת כתב-העת ומעורבותנו בפרסום תכניו יקלעו מי מאיתנו לסכסוך עם מקום עבודתו, אך הדחקנו את האפשרות הזו בעזרת ההנחה שמעמדנו המקצועי מעניק לנו חסינות מפני פגיעה מצד מעסיקינו. ההנחה הזו לא עמדה תמיד במבחן המציאות.

היה עלינו למצוא שם לכתב-העת. עלו כמה הצעות יצירתיות. אחת מהן היתה "אשת לוט", כדי לבטא את כוונתנו להתבונן אחורה אל המציאות התקשורתית, אך ויתרנו עליה בגלל הקונוטציה של הלקח התנ"כי: מי שמביט לאחור (אמנם, בניגוד לצו האל) – נכחד. אנחנו חיפשנו שם שאינו מבשר מראש על השמדה עצמית. בחרנו ב"העין השביעית" – שם שמהדהד הן את היותה של התקשורת "המעצמה השביעית" (כפי שכונתה בעבר), והן את כוונתנו לבחון אותה בשבע עיניים.

בעקבות הגיליון הראשון, שיצא לאור בינואר 1996, הופיעו בזה אחר זה, מדי חודשיים, 70 גליונות שחולקו ללמעלה מ-5,000 מנויים, רובם עיתונאים ואנשי תקשורת. כמה מאות עותקים נמכרו בחנויות הספרים. ההיגיון שעמד ביסוד הקמתו של כתב-העת הוא שהנחה את ההחלטה על דרך שיווקו: להפיצו ללא תשלום לקהיליית העיתונאים המעוניינים, כדי להגביר את ערנותם למתרחש בעולם התקשורת ולחדד את מודעותם לאופן תפקודה.

התפיסה הזו התאפשרה, מבחינה כספית, בזכות המשאבים שהעמיד המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשותו של ד"ר אריק כרמון, למימון כתב-העת שלנו. המכון ראה ב"העין השביעית" אמצעי חשוב לקידום חזונו להשביח את הדמוקרטיה הישראלית. הרצון הטוב הזה לא תמיד עמד במלואו במבחן הקשיים שהציבה המציאות הכלכלית.

המעבר לרשת

במשך תריסר שנים הופיעו גליונות "העין השביעית" באופן סדיר. פורסמו בהם למעלה מ-1,000 מאמרים, תחקירים, כתבות וטורים אישיים שפרשו מניפה רחבה של סוגיות המעסיקות את התקשורת הישראלית או נשקפות בה. הטקסטים תיארו כשלים מקצועיים, יחסים בעייתיים בין עיתונאים למו"לים ובין התקשורת לשלטון, התנהלויות מוטות, סדרי עדיפות מוטעים בסיקור המציאות וסטיות אתיות.

הם הפנו זרקור אל תשומתה של תעשיית היחצנות לתכנים העיתונאיים, מצב השידור הציבורי, יחסי מרכז-פריפריה ותופעות אחרות המשבשות את ההתנהלות המקצועית הראויה. דפי "העין השביעית" הועמדו לרשותם של עורכים וכתבים כדי שיציגו את האני-מאמין המקצועי שלהם, ישתפו את הקוראים בלבטיהם ויתוודו על כשלונותיהם. חוקרי תקשורת ואנשי אקדמיה מתחומים קרובים הוזמנו לחוות את דעתם ולפרסם את ממצאיהם ותובנותיהם.

בהדרגה רכש לעצמו כתב-העת מעמד משמעותי. הוא היה למקור ציטוט נפוץ במחקרים ולחומר לימוד מקובל בקורסים אקדמיים. ממצאים ותובנות שפורסמו אצלנו הופיעו בכלי תקשורת אחרים, במסמכי עמדה של הכנסת ובפסקי דין של בית-המשפט העליון. יותר ויותר שימשו חברי מערכת "העין השביעית" כתובת מוסמכת למתן תשובות לשאלות בענייני אתיקה ותפקוד של עיתונאים ומערכותיהם. מטרה חשובה אחת לא השגנו – לא הצלחנו לפרוץ מתוך הנישה שבה מיצבנו את עצמנו מלכתחילה: בימה שפונה לקהילת התקשורת בלבד. במצב שאליו הגיעה העיתונות ב-2008, תריסר שנים מאז שנוסדנו, היה צורך להגיח מתוך הבועה שבה התמקמנו ולהגיע לציבור הרחב.

דף הבית של אתר "העין השביעית" ב-15 לדצמבר 2008, שנת הקמתו (ליחצו להגדלה)

דף הבית של אתר "העין השביעית" ב-15 בדצמבר 2008, שנת הקמתו (לחצו להגדלה)

קיווינו להשיג זאת בעזרת הרשת המקוונת. מי שדחף לכך היה נחום ברנע. הוא טען שהעתיד, בעצם ההווה המעודכן, נמצא בעולם המקוון, ושעלינו להיערך לכך. אני חשתי כמו עכבר יבשה שנדרש לקפוץ למים. בעידודם של חברי המערכת הצעירים ובהשראת מהלך מחשוב מקיף שעבר באותה העת המכון הישראלי לדמוקרטיה, עלינו לרשת ב-3 במרץ 2008.

קבוצת המייסדים של "העין השביעית" היתה מוקפת מלכתחילה בחבורה של עיתונאים צעירים, כמה מהם אף פרחי עיתונות, שראו בעבודתם בכתב-העת לא רק מקור הכנסה נוסף, אלא גם הזדמנות להימצא במחיצתם של עיתונאים מנוסים וללמוד מהם. מהצד השני, אנחנו, הוותיקים שבחבורה, נהנינו מההיחשפות לעולמם ולהלך רוחם של כותבים בראשית דרכם. מנקודת מבטי האישית, העבודה לצדם של העיתונאים הצעירים היתה הבונוס הגדול שלי. ל"העין השביעית" התמזל המזל למשוך אליו כתבים הגונים, נלהבים, שוחרי דעת. אחדים מהם פילסו לעצמם דרך לעמדות בכירות בתקשורת הישראלית; אחרים ראו בכתב-העת שלנו תחנת מעבר שממנה פנו לעיסוקים אחרים, בעיקר בעולם האקדמי.

נוכחותו של הדור הצעיר ב"העין השביעית" גדלה עשרת מונים עם הפיכתו לאתר מקוון. עורך האתר, שוקי טאוסיג, והכתב הראשי, אורן פרסיקו, היו לעמודי התווך שלו לאחר שעלה לרשת. העורכת הלשונית, רחל פרץ, ממשיכה ללוות אותו. את מקומם של שני זוגות המעצבים הגראפיים של הגיליון המודפס, איתן בושרי ותומר שמי, רונן מזרחי ונעם תמרי, תפסה המאיירת יעל בוגן, שאמירותיה הוויזואליות לא נפלו בחשיבותן מהמסרים המילוליים, פרי רוחם של כותבים משובחים, מומחים לתחומי המדיה השונים שמצאו אצלנו אכסניה, ושאותם התבקשה ללוות.

הקלחת רותחת

המציאות התקשורתית שעמד לשקף "העין השביעית" המקוון היתה רחוקה שנות דור מזו שפגש בינואר 1996. בראשית 2008 ניטשטשו הגבולות בין עיתונאי לכל אדם שיש לו נגישות למקלדת, בין ספק החדשות המקצועי לצרכן התקשורת, בין דיווח להבעת דעה, בין פרסומת למידע, בין תיעוד לבדיה, בין תצלום לאיור, בין עמדה עיתונאית לאינטרס מו"לי, בין מהדורת חדשות לתוכנית בידור.

הקלחת הזו יצרה עוויתות בהתנהלותה של התקשורת המקצועית והביאה אותה לקרבות הישרדות פרועים שבהם כללי המשחק הקודמים נרמסים והמגבלות האתיות נפרצות ללא עכבות

בחמש השנים האחרונות עברה התקשורת, בעולם ובישראל, תמורות מפליגות הנובעות מהטכנולוגיה המתפתחת ללא הפסקה, הממוססת את חלוקת התפקידים המסורתית בין עיתונאות כמקצוע לציבור שהיא אמורה לשרת. הערבוביה ההולכת ומתעצמת בין מי שתפקידו לספק מידע ולסייע לציבור לפענח את משמעותו לבין צרכני התקשורת, שהפכו בעצמם ליצרני מידע ותוכן ולבעלי נגישות למערכות מקוונות ודיגיטליות המפיצות מידע, קלעה את העיסוק העיתונאי למחוזות חדשים.

הקלחת הזו יצרה עוויתות בהתנהלותה של התקשורת המקצועית והביאה אותה לקרבות הישרדות פרועים שכללי המשחק הקודמים בהם נרמסים והמגבלות האתיות נפרצות ללא עכבות. במציאות התקשורתית הנוכחית, ערכי יסוד עיתונאיים משועבדים לשיקולים מסחריים, יד רחבה ניתנת למעורבותם של יחצנים ופרסומאים בתכנים עיתונאיים, ומניפולציות על דעת הקהל מופעלות ללא הפסק. במציאות הזו הציבור הולך ומאבד את היכולת לקבל מידע מהימן על המתרחש ולהעריך באופן מושכל את משמעותו.

המעבר מדפוס לרשת העצים את נוכחותו של "העין השביעית" והביא את בשורתו למעגל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, עדיין לא פרצנו למודעות הציבור הרחב. זה אתגר גדול שעדיין ניצב בפני האתר, במיוחד בהתחשב במצבה של התקשורת ובצורך הדוחק לעקוב אחר התנהלותה ולהציב לה סרגל.

במרוצת השנים חלו חילופי משמרות אצלנו: נחום ברנע וכרמית גיא פרשו, רפי מן הפך מעיתונאי בכיר לחוקר תקשורת מבוקש, וגם אני העברתי את המקל לחנוך מרמרי. בניגוד לתקוות, המעבר לרשת לא הוזיל את עלויות האחזקה והפיתוח של "העין השביעית". היו שנים שריחפה מעליו סכנת סגירה. בשנים 2011 ו-2012 נחלץ בית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל, בראשות ד"ר אווה ברגר, לתמוך בנו, אך השנה הסיוע הזה פסק.

כמו בכל שנות קיומו של כתב-העת המודפס, כך גם עתה – המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשותו של אריק כרמון, נושא לבדו בעול אחזקתו של האתר

כמו בכל שנות קיומו של כתב-העת המודפס, כך גם עתה – המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשותו של אריק כרמון, נושא לבדו בעול אחזקתו של האתר. ההירתמות הזו אינה מובנת מאליה, במיוחד בעידן שבו גם הפילנתרופיה (שממנה דולה המכון את משאביו) אינה מה שהיתה פעם. "העין השביעית" מוסיף להיחשב בעיני המכון למפעל חשוב שראוי לתמוך בו, במידה רבה בזכות פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן הנשיא. קרמניצר, בעבר נשיא מועצת העיתונות, מזדהה עם מטרותיו של האתר הזה, מכיר בנחיצותו, והיה לנו משענת שלא תסולא בפז בכל משבר קיומי שנקלענו אליו.

המזג העיתונאי

בכתב-העת המודפס פתחנו מדור שנקרא "איפה טעינו" ושבו נקראו עיתונאים להתוודות על כשליהם. הצלחתו של המדור היתה חלקית בלבד: לא נמצאו מתנדבים רבים להכות בפומבי על חטאיהם המקצועיים, ורבים מאלה שניאותו לכך תלו את טעויותיהם בזולת (העורכים, המערכת, עמיתים למקצוע). זו היתה המחשה מאלפת לאופן שבו הקהילה העיתונאית מגיבה לביקורת, גם אם היא עצמית.

17 שנה מאז נוסד המפעל הצנוע הזה, ניתן לאבחן בביטחון שעיתונאים ומו"לים אינם ציבור רחב לב, פתוח ובעל מזג אבירי

17 שנה מאז נוסד המפעל הצנוע הזה, ניתן לאבחן בביטחון שעיתונאים ומו"לים אינם ציבור רחב לב, פתוח ובעל מזג אבירי. חסרה אצלנו, העיתונאים, היכולת להודות בטעויות, להתבונן בקצת ריחוק אירוני על התנהלותנו ולגלות גישה ספורטיבית (במובן הג'נטלמני של המלה) כלפי מי שמבקר אותנו.

על שולחן העורך הראשי של "העין השביעית" נערמו לא מעט קובלנות ותלונות מצד כתבים, עורכים ומו"לים בגין דברים שהופיעו על דפיו או באתרו. התגובות הללו הצביעו פה ושם על טעויות וכשלים שלנו, אך בלא מעט מקרים הן ביטאו סוג של הסתגרות קיפודית והתנצחות קטנונית.

בעלי תפקידים בכירים בארגוני תקשורת חיפשו מתחת לאדמה מומים בכותבים שלנו כדי לערער על תקפות ממצאיהם או אבחנותיהם. האשימו אותם בהטיות שמקורן בחשבונאות אישית, נברו בעברם כדי להוכיח ניגוד אינטרסים כביכול, ייחסו להם בורות וזדון, ויצרו הקשרים מלאכותיים בין כתיבתם ב"העין השביעית" לעיסוקיהם האחרים. הטענות הללו היו מופרכות מלכתחילה, ואני חושד באלה שהעלו אותן שהם ידעו על כך מראש. חרף זאת הן הופנו אלינו – וההתנהלות הזו מחייבת הארה.

ראשי התקשורת הישראלית חיו עד לאחרונה במבצר אטום. הם הניחו שזכותם לבקר את הזולת ולסקר את המתרחש אצלו בעוד שהם חסינים מהתעניינות ציבורית. למרבה האירוניה, יש בהם גם כאלה המגלים בוז כלפי עיתונאים המבקשים מהם תגובה.

"העין השביעית" חורר בהדרגה את השריון הזה בעצם קיומו ובבקשות לתגובה שהפנה לארגוני התקשורת. הסתגלות ראשי התקשורת למציאות שבה הם נדרשים לתת דין-וחשבון על התנהלותם אינה מהירה דיה. האינסטינקט המסתגר עדיין חזק אצל כמה מהם. אתר "העין השביעית" המשודרג, על אפשרויות התגובה הכלולות בו (בניגוד לאתר הקודם), מזמין דו-שיח פתוח ותכוף בין הכותבים למושאי סיקורם, שהם במקרה זה עיתונאים, מו"לים וראשי ארגוני תקשורת.