כשתיכתב ההיסטוריה של העיתונות במצרים, לא יהיה מנוס ממתן מקום של כבוד ליומון "אל-דוסתור". לכאורה, היה "אל-דוסתור" לא יותר מכלי תקשורת נוסף שהרגיז את החלונות הגבוהים וספג עונש מרחיק לכת. בפועל, שימש העיתון בידי הממשל מכשיר לקביעת גבולותיו של חופש הביטוי. עד הודעה חדשה, כמובן.

בינואר 2009 שלח בית המשפט לערעורים בקהיר את עורכו, העיתונאי איברהים עיסא, לחודשיים מאסר. בסדרה של מאמרים פרי-עטו, שפורסמו שנה וחצי לפני כן, דיווח עיסא לקוראיו כי הנשיא חוסני מובארק לא נראה בציבור כבר עשרה ימים, ורמז כי ייתכן שדבר-מה אינו כשורה.

"לנשיא יש בעיות בלחץ הדם, מה שמקשה על זרימת הדם לתאי המוח ועלול לגרום לעתים התעלפויות", טען.

מי שקרא בין השורות עשוי היה להסיק כי מובארק איבד את הכרתו ואולי אף נמצא על ערש דווי. אם אכן כך קרה, ולשכתו של הנשיא ממלאת פיה מים, המשמעות היא שאנשיו של הראיס מנסים להסתיר את הסוד מהציבור.

עיתונאים נוספים לבד מעיסא פירסמו תהיות על היעלמותו הכפויה של הנשיא, צעד שהוליד מיד התעניינות בינלאומית במצבו. יועצי הנשיא בחרו לא להתייחס לפרסומים. אולי באמת רצו להסתיר משהו, ואולי סתם החליטו שאין זה מכובד להגיב לכל שטות. אולם צעד זה רק חיזק עוד יותר את הספקולציות על בריאותו של מובארק. רק כעבור עשרה ימים שידרה הטלוויזיה תמונות של הראיס מסייר באלכסנדריה, ואשתו סוזאן שוגרה לטלוויזיה כדי לומר שמצבו "זיי אל-פול", ביטוי מצרי עממי שפירושו - מצוין.

כולם נרגעו, ואז התפנו לנקום בנבל. עיסא הואשם בפרסום ידיעות כוזבות על מצבו של הנשיא, אף שידע לכאורה כי אינן נכונות.

"יזמים הוציאו את השקעותיהם מהמדינה, הבורסה צנחה ב-88 נקודות, והמשקיעים ספגו הפסדים בשיעור 225 מיליון לירות (כ-160 מיליון שקלים)", קבע בית המשפט ושלח את עיסא לשישה חודשי מאסר. כמה חודשים לאחר מכן, בערעור, הופחתו מהעונש ארבעה חודשים. אבל רגע לפני שהחל לרצות את עונשו, ולא במקרה, חילצה אותו יד נעלמה מהגורל הצפוי לו. הנשיא מובארק חתם על חנינה וביטל את העונש.

המהלך להענשתו של העיתונאי האמיץ ושחרורו בצו נשיאותי לא היה גחמה של פקיד בכיר, אלא מהלך שחלקו לפחות היה מתוכנן. מובארק ואנשיו היו מעוניינים בהרשעה ללא עונש. היתה להם סמכות מלאה לעשות בעיסא כרצונם, אבל הם לא רצו בשלילת חירותו, אלא קיוו שילמד את הלקח ויספר אותו לאחרים. בפרשה זו איש לא דחק את הממשל אל הפינה בסוגיות של דמוקרטיה וחופש ביטוי -  לא עמיתיו אחוזי השיתוק של עיסא ולא האופוזיציה הרוגזת. אפילו הממשל האמריקני בעידן ג'ורג' בוש, שנהג להטיף לעתים לידידיו במזרח התיכון על קיפוח זכויות אדם, לא הטריד את קהיר.

ההיסטוריה תזכור לחוסני מובארק את העוני, התשתיות הרעועות והפיתוח הזוחל, שעליהם לא הצליח להתגבר במשך שנותיו הארוכות כנשיא. לא ישכחו לו את מאמציו ארוכי השנים להוריש את השלטון לבנו המוכשר גמאל, כאילו היה כס הנשיאות נכס משפחתי.

יזכרו לו גם את צווי החירום, שאותם החיל לאחר רצח קודמו אנואר סאדאת ב-1981. צווים אלה איפשרו לשירותי הביטחון חירות מוחלטת בטיפולם בחשודים ומתנגדי משטר למיניהם. בנוסף למדיניות מעצרים חופשית, היתה רשאית המדינה, אם היא מוצאת כי האזרח סיכן את הביטחון הלאומי, להפקיע את נכסיו, להחרים זיכיונות ורישיונות בבעלותו, לפנות אזורי מגורים מיושביהם ולהחרים או למנוע הגעה של כספי תרומות שלא אושרו. ממשל מובארק עמד בלחצים מחוץ ומבית, שתבעו ממנו לבטל צווים אלה, בתואנה שלא זו הדרך להילחם אפילו בקיצוניים מבין פעילי האחים המוסלמים.

אבל איש לא יוכל לקחת ממובארק את תהליך הפיכתה של מצרים לחברה אזרחית, תהליך שכמה מקודמיו ועמיתיו הערבים התקשו להוביל. בשנים שקדמו למקרה של איברהים עיסא חלו בקהיר שינויים מפליגים בכל הקשור בחופש הביטוי.

השיח על שחיתות ונפוטיזם שלטוני כבר לא נוהל מתחת לשולחן, אלא מעל דפי העיתונות. פרשה רדפה אחר רעותה, ועל כולן למד הציבור בפרוטרוט מפי התקשורת: על ספינת נוסעים שטבעה ואיש לא מיהר להחיש סיוע לקרבנות, על בניין הפרלמנט שעלה באש כי מישהו התרשל במילוי הנחיות, על קרון רכבת שבער ולקח את חייהם של נוסעים, ועל תופעת "עט להשכיר" – עיתונאים המוכרים את מצפונם המקצועי למען משכורות גבוהות או טובת הנאה, לרוב מטעם השלטון.

הנה כך תקף את התופעה העיתונאי מגדי גלאד, עורך היומון "אל-מסרי אל-יום": "הלוואי שנפשי תדע לנוח משאון הבעיות והדאגות, למכור את הקורא ולקנות את שביעות רצונו של המשטר", כתב בעטו הנשכני, "הלוואי שהייתי מתחנך באוניברסיטה הטובה ביותר ולומד לכתוב דוחות ביטחוניים על עמיתי. הייתי מתקדם בדרגה והופך מאדם שעובד עם (מנגנון) 'ביטחון המדינה' לבעל משרה בשירות ביטחון המדינה, לאיש בילוש בביטחון המדינה...

"הלוואי שנפשי לא הייתה חשה בדקירות יסורי המצפון, בעת שאני מוכר 76 מיליון מצרים כדי לרצות אדם אחד, או למען משרה ומעט כסף. הלוואי שנפשי היתה יודעת לנסוע במרצדס מכספי הממשלה, כי הרי במצרים הטוב ביותר הוא לנסוע בכספי הממשלה, למלא את חשבונך בבנק מכספי ממשלה ולשחות בתודות מטעם הנשיאות. הלוואי שנפשי היתה יודעת לראות בשחיתות משהו טהור ומכובד, שיכולתי לכתוש כל מי שמדבר בהיגיון. בקיצור: הלוואי שנפשי היתה יודעת לשרת את המשטר הקיים, וכאשר הוא יפנה את מקומו– לשפוך את חמתי עליו ולפתוח דף חדש עם המשטר החדש".

הסופר המצרי עלא אל-אסוואני, מחבר רב המכר "בית יעקוביאן", אמר על שירותי הביטחון של ארצו: "הם נותנים לנו להגיד מה שהם רוצים, והם עושים מה שהם רוצים". דברי של אסאווני, מבקר חריף של ממשל מובארק, הסתירו תסכול ממצבן הרעוע של החירויות בארצו. אבל אסוואני סירב להיזכר, כי שנים מעטות לפני כן אינטלקטואלים על גדות הנילוס יכלו רק לחלום על היום שבו יורשה להם לזעוק שהנשיא דיקטטור ולהישאר בחיים.

חתירתו לסקופים של עורך אל-דסתור, איברהים עיסא, סייעה למובארק להעניק למצרים תחושה של חופש ביטוי. הכוונה לשגרו אל מאחורי הסורגים נראתה תחילה כתגובה אוטומטית של משטר מדכא, אבל למעשה היתה תחנה במסע הדרגתי לעיצוב עתידה הליברלי של מצרים. בהימנעות מהענשתו שידרו הרשויות לציבור, ובעיקר לעיתונאים, מסר רך עם קריצה. כן, אפשר לערער גם על בריאותו של הנשיא, ולהישאר בחיים.

מתןך ספרו של ג'קי חוגי "אלף לילה.קום", הוצאת "מעריב" 2011