"צנזורה פרטית" - שינוי המיקוד במערכה על חופש העיתונות

עד כה עסקו פרקי הספר בהגבלות על חופש העיתונות שמקורן הישיר הוא ממלכתי, כלומר בחקיקת הכנסת או בחקיקה מימי המנדט הבריטי שנותרה על כנה, ובאכיפת החקיקה הלכה למעשה. בהגבלות הללו אכן התמקד המאבק המשפטי על חופש העיתונות במשך מאות שנים, בעולם הדמוקרטי כולו וגם בישראל. כפי שתואר לעיל, מערכת המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, התמקדה אף היא בריכוך ההגבלות שמקורן בחקיקה, כבר בפסיקה המהפכנית בבג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים.[1] כאשר דיבר השופט אגרנט באותה פרשה על קיומו של חופש העיתונות כזכות יסוד בדמוקרטיה שלנו, הוא התכוון בעיקר לחירותה של העיתונות כלפי השלטון, וראה בה ובחוקיה את האיום הדומיננטי על החירות הזאת.

ואולם בעשרות השנים האחרונות מתחזקת ההכרה בעולם הדמוקרטי כולו וגם אצלנו, שעל מנת להבטיח את חירותה של העיתונות הלכה למעשה, אין די בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון ומפני חוקים המְצֵרים את צעדיה. ואכן, דווקא במדינות הדמוקרטיות שבהן הושגה ומובטחת מידה סבירה של הגנה על החופש הזה, הבשילה התובנה שמוקד האיום על חופש העיתונות, וממילא החזית של המערכה על מימושו, כבר אינם בהכרח במדינה, ברשויותיה ובחוקיה. מוקד חלופי ורב־עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת. הללו, כך מתברר, נהנים מכוח עצום להגביל את הנגישות לבימות התקשורתיות שבשליטתם וגם את התכנים המתפרסמים בהן - והם משתמשים בכוח הזה כדי לצנזר, לעוות או להצניע מידע ודעות שאינם לרוחם, או שעשויים להזיק להם (למשל, לפגוע ברווחיהם).

כבר באמצע המאה שעברה היטיב ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון להצביע על הכוח הזה: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים והללו כותבים מה שהוא רוצה".[2] אחד המלומדים האמריקנים תיאר זאת מזווית אחרת: "יותר ויותר צנזורה פרטית מאפשרת דיכוי רעיונות בקשיחות וביעילות, ממש כמו הצנזור הממשלתי הגרוע ביותר".[3] ואילו מלומד בריטי הגדיר את בעלי כלי התקשורת כבעלי "סמכות הרישוי למחשבות" בתקופתנו, והתריע כי גם מי שרעיונות חדשים ורבי־ערך בוערים בקרבו לא יצליח לפרסמם ברבים, אם לא יתקבלו על דעתם של אותם בעלים.[4] ועדה ציבורית רבת יוקרה שחקרה באמצע המאה את סוגיית חופש העיתונות בארצות־הברית התריעה כי "ההגנה מפני הממשלה כיום אינה ערובה מספקת לכך שאדם שיש לו מה לומר ייהנה מן הסיכוי לומר זאת. הבעלים והמנהלים בעיתונות מחליטים אילו אנשים, אילו עובדות, איזו גירסה של העובדות ואילו רעיונות יגיעו אל הציבור".[5]

חופש העיתונות אינו רק החופש להתבטא ולהשמיע קול ודעה, אלא גם החופש לתקשר, כלומר להשמיעם כך שמרבית הציבור תהיה מסוגלת לקלוט אותו ולהגיב עליו. הנמכת עוצמת הקול עד כדי לחישה - כמוה כהשתקתו. ובתקופתנו, כאשר נחסמת הנגישות של בעל הקול לתקשורת ההמונים הנפוצה, הופכים דבריו, מבחינת הציבור, ללחישה בלתי־נשמעת.

להלכה אפשר לטעון שכוח "הצנזורה הפרטית" נחלש, ואולי אף נמוג, בעידן האינטרנט, משום שברשת יכול כל אחד לפרסם כל דבר. ואולם כפי שהראינו לעיל, בדיוננו המפורט בתקשורת המקוונת (פרק 10), "חופש הביטוי המוחלט" באינטרנט הוא במידה רבה מדומֶה. על מנת שקול מסוים לא רק יילחש בשוק הדעות והמידע, אלא יישמע ברמה ובצלילות, ייקלט בפועל באוזני אחרים וישפיע על השיח הציבורי באורח אפקטיבי, אין די בנגישות לפינה נידחת ברשת, אלא יש צורך בנגישות לאתר מבוסס יחסית, הנהנה מחשיפה ומאמינות. אתר מן הסוג הזה, כמוהו ככלי תקשורת קונבנציונלי, והשליטה במתפרסם בו נתונה בידי בעליו ומממניו. כפי שנאמר במחקרם של ברזילי וברזילי־נהון, "סטטיסטיקות עדכניות מלמדות שתשומת לבם של משתמשי האינטרנט מתרכזת ברובה במספר קטן ביותר של ספקי תוכן. [...] כדי שלחופש הביטוי תהיה משמעות מעשית של שיח והשפעה, על המשתמש באינטרנט לפרסם אצל ספקי תוכן בולטים במיוחד, ומספרם קטן יחסית". ואכן, לא בכדי דיברו שני החוקרים הללו על "הולדתה המחודשת" של הצנזורה באינטרנט, ונראה שדבריהם תקפים גם לגבי "הצנזורה הפרטית".[6]

כפי שיפורט להלן, קיים קושי חוקי ואפילו חוקתי להיאבק ב"צנזורה הפרטית", משום שהיא נסמכת על זכות הקניין של בעלי כלי התקשורת. הללו יכולים לטעון, במידה רבה של צדק, כי השקיעו הון עתק בעיתון שבבעלותם כדי להביע ולקדם את דעותיהם, ולפיכך לגיטימי שלא יקצו מקום יקר בעיתון לדעות סותרות. הם אף עשויים לטעון כי אילוצם לפרסם, בעיתוניהם - ועל חשבונם - מידע ודעות שאינם לרוחם, בעצם פוגע במימוש חופש העיתונות שלהם. אלא שחיוני "למנוע את המצב שמי ששולט מבחינה פיננסית בעיתונות ישלוט גם בדעותיו של הציבור", כפי שהתריעה שופטת בית הדין לעבודה אלישבע ברק, בהסבירה כי "חופש העיתונות, מבחינת הציבור, פירושו שהציבור לא יקבל רק אינפורמציה, וישמע רק דעות של בעל המאה, של בעל היכולת הפיננסית לנהל עיתון".[7]

מבקר תקשורת ידוע בארצות־הברית, א' ג' ליבלינג (Liebling), טען בשעתו, במכתם מפורסם, שחופש העיתונות מובטח רק לבעליו של אמצעי תקשורת ("Freedom of the press is guaranteed only to those who own one"). בעקבות הטיעון הזה נראה שמוטב לראות את המאבק ב"צנזורה הפרטית" כמאבק המתנהל בשמו של חופש העיתונאי ומחייב את ביצורו של חופש זה - ולאו דווקא כמאבק בשם חופש העיתונות. ואכן זוהי גישתה של מועצת אירופה, אשר הדגישה בהחלטותיה כי נוסף על שמירת חופש העיתונות יש להגן על חירות העיתונאי־הפרט (Freedom of the Journalist) מפני לחצים פנימיים שמקורם בעיתונות עצמה.[8] דברים דומים השמיע בשלהי המאה ה־20 נשיא מועצת העיתונות בישראל, עו"ד חיים צדוק: "אין סכנה או איום על חופש העיתונות בישראל שמקורם בהתערבות השלטונות; אבל קיימים איומים על חופש העיתונות, אשר מקורם בתוך העיתונות עצמה. [...] וקיים איום לחופש של העיתונאי היחיד למלא את תפקידו המקצועי על פי השקפותיו ומצפונו".[9] להלן יידונו איומים אלה על חופש העיתונאי ואופציות ההתמודדות עמם וההתגוננות מפניהם.

פגיעות בחופש העיתונאי - מניעים והשלכות

ל"צנזורה" שמפעילים הגורמים החולשים על העיתונות ולהתנכלויותיהם לחופש העיתונאי, יכולים להיות מניעים שונים, אך בכל מקרה השלכותיהן קשות ולעתים אף פטאליות.

לעתים המניע הוא זולתני (אלטרואיסטי). בעלי השליטה בכלי התקשורת מונעים מעיתונאיהם פרסום עובדה או דעה פלונית משום שלדעתם פרסומה יפגע בטובת הציבור או המדינה. דוגמה בולטת היא ההחלטה הקיבוצית של כל כלי התקשורת בישראל "לצנזר" דיווחים של כתבים צבאיים ישראליים על ריכוזי הכוחות של צבאות מצרים וסוריה בקווי הפסקת האש עם מדינת ישראל בשבוע שקדם לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973, אף על פי שהצנזורה הצבאית לא פסלה דיווחים אלה, וגם לא הייתה לה לכאורה עילה חוקית לפסול. הדבר נעשה בעקבות פנייה של ראשי המדינה ומערכת הביטחון ל"וועדת העורכים", כדי "לא להבהיל את הציבור". סביר לשער שפרסום הדיווחים האמורים היה עשוי להפחית מאווירת השאננות ואולי היה מביא לצעדי היערכות וכוננות מוגברים ומוקדמים יותר, שהיו חוסכים חיי חיילים רבים.[10]

"צנזורה פרטית" דומה היא האידיאולוגית. זו נועדה לקדם מדיניות ומדינאים שלדעת בעלי כלי התקשורת משרתים את טובת המדינה, ולחבל בקידום יריביהם. בשנות האלפיים מדברים בהקשר הזה על "אתרוגנות", וזאת בעקבות אמירה של העיתונאי אמנון אברמוביץ כי כלי התקשורת שומרים על ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כעל אתרוג - הם אינם מבליטים ומוקיעים את שחיתותו משום שהוא מקדם מדיניות של פינוי ההתנחלויות, שלדעתם היא נכונה.[11]

ככל שהתמסחרה התקשורת, וככל שהשתלטו עליה בעלי עסקים ותאגידים שמטרתם אינה מימוש זכותו של הציבור למידע או העשרת שוק הדעות, אלא בעיקר רווח, המניע ל"צנזורה" שהם מפעילים על העיתונאי נעשה אף הוא פחות אלטרואיסטי ויותר מסחרי־עסקי: מֵרוּב רווחים, ולחלופין - מזעור הפסדים. כך "מצונזרים" או מוצנעים דיווחים על מחדלים ועוולות של חברות אחרות שבבעלות המו"ל, ולא מתפרסמים דיווחים שהם למורת רוחם של מפרסמים גדולים. ידועה לשמצה ה"צנזורה" שהופעלה בשעתה בתקשורת האמריקנית על מחקרים בנושא הנזק הרפואי שבעישון סיגריות, במטרה לרצות את תאגידי הטבק ולהבטיח את המשך הרווחים מתקציבי הפרסום שלהם. "צנזורה" זו גרמה לעיכוב של שנות דור במוּדעוּת הציבורית לסכנות העישון וכן בנקיטת צעדי ההסברה ובחקיקה לצמצומן. לעיכוב הזה היה כמובן מחיר עצום ונורא בחיי אדם.[12]גם בישראל כבר גרם החשש מאבדן מוֹדעוֹת ורווחים בכלל לצנזורם של דיווחים או דברי ביקורת על מפרסמים גדולים.[13]

בשעתו התריע נשיא מועצת העיתונות חיים צדוק כי "קיימת סכנה שתינתן התחשבות מוגזמת לאינטרסים של המפרסמים הגדולים ולאינטרסים הכלכליים של העיתון עצמו או של המו"ל. זה עלול להיגרם על ידי חטא של עשייה או על ידי חטא של מחדל. השקפות מסוימות עלולות לקבל חשיפה מוגזמת, בעוד שעלולים להעלים נקודת ראות אחרת, שאיננה משרתת אינטרסים אלה".[14]

בעל שליטה בכלי התקשורת יכול לפגוע בחופש העיתונאי לא רק באמצעות "צנזורה" על מידע אלא גם באמצעות "צנזורה" על דעות העלולות לפגוע באינטרסים החומריים של בעלי העיתון, למשל תמיכה בדרישה להעלאות שכר. ואכן כבר נשמעה הטענה ש"בישראל הגענו למצב אבסורדי שבענייני כלכלה קיימת רק דעה אחת, לפחות על דפי העיתונות הפרטית. האם מישהו קרא שם אי־פעם מאמר בזכות העלאת השכר - להוציא שכרם של המנהלים למיניהם?".[15]ברור שיש בכך כדי לעוות ולנטרל את מנגנון שוק הדעות שקיומו, תפקודו ותפעולו אמורים להיות ייעודה ותכליתה של עיתונות חופשית.

"הצנזורה הפרטית" היא הדרך הבוטה ביותר לשיבוש תפקודו המקצועי של העיתונאי ולשיבוש שליחותה החיונית של עיתונות חופשית בדמוקרטיה, באמצעות האינטרסים המסחריים של בעל השליטה בכלי התקשורת. ואולם זו אינה הדרך היחידה. מוכרת התופעה שבה כדי להבטיח רייטינג, ולצדו הכנסות מפרסומות, נדרשים העיתונאים להימנע מדיווח "כבד" ומשעמם מדי, ועליהם לפשט ולרדד עד כמה שאפשר כל מידע וכל דיון ציבורי. וכך, כאשר מתחולל עימות של השקפות בנושא הרה גורל אשר האזרח־הבוחר אמור להכריע בו, העיתונות - במקום לסייע לו באמצעות עיסוק בניתוחן או למצער בפירוטן של ההשקפות ונימוקיהן - מעדיפה להתייחס לעימות כאל "מירוץ סוסים" או כאל "התאבקות בוץ", משום שהצגה כזאת מעצימה את הרייטינג. מתוך אינטרסים דומים מתקצר תדיר המלל של הידיעות והמאמרים לטובת תמונות וכותרות צעקניות, והעיתונאי נאלץ לעבוד במיטת סדום שבה עליו לתמצת כל סוגיה וכל דיון בסוגיה למלל קליט שלא אחת הוא מעוות לחלוטין את משמעותם. מאותם מניעים עצמם נאלצים עורכיו להציב בראש החדשות לאו דווקא את מה שחשוב לציבור לדעת, אלא את מה שיגרה את יצריו. וכך במקום information מקבל צרכן החדשות יותר ויותר "infotainment", כלומר תערובת של מידע ובידור.

אין מדובר בתופעה חדשה. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין אבחן כבר בשנת 1995, בריאיון עם פרופ' מארווין קאלב (Kalb) מאוניברסיטת הארווארד, עיתונאי ותיק ובעל מוניטין, כי "מסחור המדיה היה לגורם מרכזי בתיאור אירועים, בעיקר בישראל; ההשפעה של הרייטינג הטלוויזיוני על סיקור אירועים - ההשפעה הכלכלית - נעשתה גורם מכריע בדרך שבה סוגיות מוצגות לציבור. [...] השיקול המסחרי נעשה גורם מרכזי והוא משפיע על הפצת החדשות. [...] הוא יוצר תמונה לא־מאוזנת של האירועים בישראל". כדי להדגים זאת ציין רבין כי דיווחים על פיגועי טרור באותה שנה, אפילו כאשר לא היו קטלניים והמוניים, זכו לכותרות הגדולות פי שניים או שלושה מן הכותרות שבישרו על פרוץ מלחמת ששת הימים ב־1967. לדבריו, עורכיהם של כלי התקשורת הודו באוזניו כי ההצדקה לכותרות המנופחות והצעקניות הללו אינה בחשיבותן החדשותית, אלא בעיקר ביכולתן למכור יותר עיתונים.[16]נראה שמאז אותו ריאיון החריפה התופעה ביתר שאת.

הדעת נותנת שהסיקור הצעקני והמנופח הזה עלול, לא פחות מאשר צנזורה, לשבש את זכות הציבור לדעת, את השוק החופשי של הדעות, ועמם את ייעודו והצדקתו של הערך הדמוקרטי, שהוא הבסיס של חופש העיתונות. המקום המוקצה לעיסוק באקטואליה במדיה, בוודאי בעמודים הראשיים בעיתונים או בזמן שיא הצפייה בטלוויזיה, הוא מוגבל, וכאשר כותרות או תמונות צעקניות תופסות נתח גדול ממנו, מצטמצם המקום שנותר למידע ולדיון מיושבים, והללו מופיעים - אם בכלל - רק בשוליים.

פחות משמונה חודשים לאחר שהעניק את הריאיון הנוקב המצוטט לעיל, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר הקרויה מאז על שמו בתל־אביב. מן הסתם, לאווירה מזינת־ההסתה שהובילה לרצח תרמה התופעה שאותה היטיב לאבחן ולאפיין בריאיון - כותרות צעקניות ותמונות זוועה של פיגועי הטרור, התופסות את מקומם של דיווח ודיון ענייני על גורמי הטרור ומניעיו (או למצער, דוחקות אותם לשוליים), והדרך לנטרלם.[17]

ההתנכרות השיפוטית לחופש העיתונאי

בעוד בתי המשפט, ובראשם בית המשפט הגבוה לצדק, מילאו, כמתואר בספר זה, תפקיד גורלי ומכריע בהגנה על חופש העיתונות במתכונתו הקלאסית, ואפשר אף לומר כי המציאו אותו יש־מאין במשפט החוקתי הישראלי,[18]הם מתנכרים לצורך לגונן על חופש העיתונאי מול הגורמים והאינטרסים השולטים בכלי התקשורת שבו הוא מועסק, ובשוק התקשורת בכלל. הדבר קיבל ביטוי מובהק בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שקבע ש"ככל העובד העיתונאי", ולפיכך עיתונאי (לרבות עורך בכלי התקשורת) חייב, בעיקרון, לקבל בהכנעה את תכתיבי המעביד - קרי בעליו של כלי התקשורת - לא רק לגבי סדרי עבודתו ומשימותיו, אלא גם לגבי מה שיפרסם או לא יפרסם.

וכך, חד וחלק, ניסח זאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג:

רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. [...] אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי.[19]

הפרשה שבה נקבעה ההלכה הזאת החלה כאשר העיתון ג'רוזלם פוסט נמכר לבעלים חדשים, ששינו את הקו הפוליטי שלו. כשלושים מעובדי העיתון התפטרו בעקבות המכירה, ואחת המתפטרות, העיתונאית ג'ואנה יחיאל, פנתה לבית הדין לעבודה בבקשה שיפסוק לה פיצויים מוגדלים, בין השאר מאחר שלטענתה, שינוי הקו המערכתי של העיתון לא איפשר לה להמשיך ולעבוד בו. טענתה זו התקבלה בבית הדין האזורי לעבודה, אבל בית הדין הארצי, בראשותו של הנשיא גולדברג, לא הסכים לקביעה זו (הוא פסק לה פיצויים מוגדלים מסיבות אחרות).

בית הדין ביסס את החלטתו על זכות הקניין של בעלי העיתון, אשר בניגוד לזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיתונות, מעוגנת במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא גם קבע כי כלי התקשורת נועד לממש את חופש הביטוי של בעליו ולא של עיתונאיו. "עיתונאי שעורכו סירב לפרסם את פרי עטו", כתב הנשיא גולדברג, "רשאי למצוא לו בימה אחרת או להקימה".[20] ואולם נראה שלמרבית העיתונאים פתרון כזה הוא כיום בבחינת לעג לרש ואינו מעשי. הם אולי יוכלו אכן למצוא או ליצור בימה אי־שם במרחב המוחשי או המדומה, אך לא כזאת שתאפשר להם נוכחות משמעותית ונשמעת בשוק המידע והדעות, כפי שיש לכלי התקשורת של הבעלים.

פסיקת בית הדין הארצי לעבודה עוררה ביקורת חריפה על פגיעתה האנושה בחופש העיתונאי וממילא בזכות הציבור לדעת. פרופ' זאב סגל התריע ש"לא מן הראוי לקבל זכות קניין, נעדרת גבולות, המאפשרת לבעלים פרטיים של כלי תקשורת לעשות ברכושו כטוב בעיניו, בלא כל הגבלות שהן. [...] דברי בית הדין הארצי [...] יכולים להוביל לכפיית עורכים ועיתונאים לכתיבת מאמרים שיכילו דברי הלל ושבח לאיש או למוצר, על פי רצון הבעלים ובניגוד למתבקש משיקול ענייני מקצועי".[21]

ואולם הביקורת לא הביאה לשינוי בעמדתה של מערכת המשפט. אדרבה, גם בית המשפט העליון אימץ - אם כי לא פה־אחד - את עמדת בית הדין הארצי לעבודה. בפסיקתו העקרונית הכיר בית המשפט העליון בזכותו של המוציא לאור, בעליו של העיתון, לצנזר מאמר המותח עליו ביקורת, גם בניגוד לדעת המערכת המקצועית של העיתון שמצאה את המאמר ראוי לפרסום.

העיתון שבו עסק פסק הדין הוא ביטאון לשכת עורכי הדין. אחד מחברי הלשכה, ד"ר שלמה כהן, כתב מאמר המותח ביקורת על תפקוד הלשכה וראשיה, ומערכת העיתון אישרה את המאמר לפרסום. אלא שאז התערב המו"ל של העיתון - הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין - ופסל את המאמר. ד"ר כהן פנה לבג"צ בבקשה כי יקבע שיש לפרסם את המאמר מאחר שהעורכים המקצועיים קבעו שהוא ראוי לפרסום, אבל רוב השופטים בהרכב שדן בפנייה לא קיבלו את טענתו.

רק שופט המיעוט, מאיר שמגר, הכיר בצורך להגן על חופש העיתונאי (במקרה הזה חופש העורך או המערכת) לפרסם גם דברים שאינם לרצונו של הבעלים. וכך נימק הנשיא שמגר את דעת המיעוט שלו: "אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות' עלול להפוך ל'שוק הרעיון הבלעדי'. [...] אין לך דבר רחוק יותר מדמוקרטיה מאשר אחידות רעיונית טוטאלית (קולקטיביזם רעיוני). [ ...] הסכנה לחיסולו של שוק הרעיונות נובעת בראש וראשונה מריכוזיות בשליטה באמצעי התקשורת. [ ...] הדעת שהובעה, [...] לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם".[22]

ואולם גם הדברים הנוקבים הללו באשר ל"סכנת חיסולו של שוק הרעיונות" לא שכנעו את הרוב בבית המשפט העליון, שקבע כי זכותו של המו"ל - במקרה זה הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין - להתערב ולשנות החלטות של העורכים שהוא עצמו מינה. כדברי השופטת טובה שטרסברג כהן: "רשאי הוועד המרכזי להאציל מסמכותו לוועדת העורכים ולהפעיל בעצמו את הסמכות שהאציל, לאחר שהחלטתה לא עלתה בקנה אחד עם המדיניות שהותוותה על ידי הוועד המרכזי".[23]

מערכת המשפט הכירה לא רק בלגיטימיות של "צנזורה פרטית" ישירה שמטיל הבעלים, אלא אף בלגיטימיות של "צנזורה פרטית עקיפה" שמטילים המפרסמים בכלי התקשורת. מדובר ב"צנזורה" המופעלת באמצעות חרם מודעות (או איום מפורש או מרומז בחרם כזה) על כלִי התקשורת המסוים, במגמה להרתיעו מחשיפות שיפגעו במפרסמים. בית המשפט סירב לראות ב"חרם מודעות" עברה על החוק, וציין כי "המשפט קובע חופש התקשרות בחוזים, ולכן למפרסמים יש חופש הבחירה היכן לפרסם פרסומיהם והיכן לא לפרסמם, ובאילו תנאים יפורסמו ובאילו תנאים לא יפורסמו".[24]

מערכת המשפט אף הכירה בזכותם של הבעלים "לצנזר" ולסרב לפרסם פרסומות בתשלום המביעות דעות שאינן לרוחם או שיפגעו ברווחיהם. רק דעת מיעוט של השופט המחוזי בעז אוקון המליצה לפסול "צנזורה" כזאת על פרסומות, והתריעה מפני הסכנה ב"גישה לפיה הבעלות על העיתון יכולה ליצור קבוצה סגורה, ממונה מטעם עצמה, שתטען לבעלות על היקף המתפרסם".[25]
הגנת כללי האתיקה על חופש העיתונאי

בניגוד למערכת המשפט, מועצת העיתונות בישראל, בכללי האתיקה שקבעה, הפגינה רגישות רבה לצורך לבצר את חופש העיתונאי גם מפני "צנזורה פרטית".

כללי האתיקה חלים, על פי הנאמר בהם, לא רק על העיתונאי אלא גם על העיתון, והמונח "עיתון" מוגדר בסעיף 1 לתקנון האתיקה של המועצה בהגדרה רחבה ומפורטת, הכוללת גם את בעלי העיתון והמוציא לאור שלו. סעיף 4 אוסר על ה"עיתון" להימנע מפרסום בגלל לחצים פוליטיים או כלכליים, או בגלל איום בחרם מודעות. סעיף 16 לתקנון אוסר על ה"עיתון" לעשות שימוש לרעה במעמדו, בתפקידו או בכוחו לפרסם או להימנע מפרסום. סעיף 23(ב) לתקנון קובע כי "מו"ל של עיתון ובעליו יבטיחו את קיום התנאים המאפשרים לכל עבודה עיתונאית הנעשית בעיתון להתבצע על פי העקרונות של האתיקה המקצועית". סעיף 24 מוסיף וקובע כי "לא יפורסמו בשמו של עיתונאי כתבה או מאמר שתוכנם שונה באופן משמעותי על ידי עורך ללא הסכמת העיתונאי".

הגנה זו שמעניקה האתיקה העיתונאית לחופש העיתונאי היא מרשימה, אך אפשר לטעון שיעילותה הלכה למעשה מוגבלת למדיי. כפי שצוין לעיל בפרק 2, העוסק באתיקה העיתונאית, אין לכללי מועצת העיתונות תוקף מחייב, והחברות במועצת העיתונות היא וולונטרית לחלוטין. אמנם בתי הדין של המועצה מתיימרים לאכוף את מרותם גם על מו"לים ועל כלי תקשורת שאינם חברים בה, אך יש לזכור שגם את פסיקות בתי הדין נגדם, ואת נזיפותיהם, יכולים המו"לים והבעלים להעלים מקוראיהם, מאזיניהם או צופיהם, באמצעות ה"צנזורה הפרטית" שהם מפעילים.
האפשרות של החלת כללי המשפט הציבורי על עיתון פרטי

דרך המלך להגן על חופש העיתונאי מול עיתונו ומעסיקו היא לחייב גם את תקשורת ההמונים הנפוצה, הנתונה בבעלות פרטית, בחובות ההגינות, הסבירות, האמון והשוויוניות שמטיל המשפט המנהלי על רשויות הממשל. החלה כזאת תאפשר לבעליה של דעה שצנזר בעליו של כלי התקשורת, או למי שכלי תקשורת התקיף אותו, לעתור לבית המשפט בבקשה לקבל פתחון־פה הוגן באותו כלי תקשורת להצגת עמדתו או גרסתו. כך אכן נעשה לגבי התקשורת המשודרת באמצעות אימוץ "דוקטרינת ההגינות" (ראו לעיל, פרק 10). אך האם אפשר והאם ראוי ולגיטימי לעשות זאת לגבי עיתון, אשר בניגוד לתקשורת המשודרת, אינו עושה שימוש בכל משאב ציבורי שהוא, אלא ניזון אך ורק ממשאבי בעליו?

בארצות הברית השיב בית המשפט העליון לשאלה זו תשובה שלילית. הוא אף פסל חקיקה שביקשה לחייב עיתון לתת זכות תגובה למי שהותקפו בפרסומי העיתון, וקבע כי הגינות כזאת אמנם רצויה, אך אין דרך לכפותה בחוק.[26] בית המשפט קבע כי כפייה על בעלי כלי תקשורת לפרסם בעיתון שבבעלותם עמדות ומידע שאינם לרוחם, פוגעת בזכות הקניין ואפילו בחופש הביטוי שלהם, ולפיכך היא בלתי־חוקתית.

כבר צוין שגם אצלנו סירב עד כה הרוב בבית המשפט העליון להגביל את כוחו של המו"ל־המעסיק "לצנזר" עובדות ודעות, אף אם "הצנזורה" נכפית בשרירות לב מוחלטת.[27]ואולם בהרצאה פומבית בשנת 1996 קרא נשיא בית המשפט העליון באותה עת, אהרן ברק, בעקבות דעת המיעוט של קודמו, מאיר שמגר (ראו לעיל),[28]לשקול את החלתם ואכיפתם של כללי ההגינות, הסבירות, האמון והשוויוניות של המשפט הציבורי גם על עיתונים פרטיים החולשים על נתחים גדולים של זירת הדיון הציבורי. על פי הצעה זו יחולו על עיתון כזה "כל אותם עקרונות של המשפט הציבורי הדרושים כדי לשמור על הבמה הציבורית ולמנוע השתלטות בלתי־ראויה עליה. על כן עליו לפעול בכל הנוגע לבמה זו באובייקטיביות. אסור לו להפלות. עליו לדאוג לדיווח אמיתי ואמין. עליו לעדכן את הקורא [ ...] בהתפתחויות שהתרחשו לאחר שהפרסום הוטמע בתודעת הציבור. אסור שיהיה בו ניגוד עניינים. עליו לפעול מתוך חובת אמונים. עליו ליתן זכות גישה. עליו לפעול על פי דוקטרינת ההגינות, והכול באופן סביר ובמידה הראויה, כפי שמתחייב לפי המהות של כל עניין ועניין".[29]

ואולם הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות ("ועדת צדוק") דווקא המליצה שלא לאמץ את ההצעה הזאת. הוועדה גרסה ש"בתחום העיתונות [...] יש אינטרס ציבורי מובהק בכך שגורמי שלטון - הן המחוקק, הן הרשות המבצעת, והן בתי המשפט - לא יהיו מעורבים בנעשה בו, אלא יניחו לעולם העיתונות עצמו לנהל את ענייניו ולקבוע את אופיו, עם כל הקושי והבעייתיות שבדבר. החלת כללי המשפט הציבורי על העיתונות פירושה הפקדת חלק משמעותי מהנעשה בעולם העיתונות בידי אחת הרשויות של המדינה, נכבדה ככל שתהיה, הגונים ככל שיהיו ראשיה".[30]

צעד ראשון, צנוע ומוגבל ביותר, בנתיב הנועז שאותו התווה השופט ברק, נקטה הכנסת, כאשר בהשראת תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ובעקבות המלצה של בית המשפט העליון, הטילה חובה חוקית על כלי תקשורת שפרסם מידע מכפיש על אדם, לעדכן את קוראיו, מאזיניו או צופיו, בכל החלטה רשמית המטהרת את שמו של אותו אדם, אם וכאשר המוכפש דורש זאת.[31] זהו אכן מקרה חריג שבו החוק מאפשר לכפות גם על מו"ל פרטי לפרסם מידע שהוא אינו מעוניין בפרסומו. להרחבתו של חריג זה - אם תתחולל בעתיד - עשויה להיות השפעה חיובית מכרעת על חופש העיתונאי (וממילא על זכות הציבור לדעת) בישראל.
הגבלות על "בעלות צולבת" ועל ריכוזיות בשוק התקשורת

את ההצעה שהעלה השופט אהרן ברק לא אימצו לא המחוקק ולא שופטי הרוב בפסיקת בית המשפט העליון. העיתונות נותרה אפוא חשופה לחלוטין ל"צנזורה הפרטית" של הבעלים והמו"לים. עם זאת, כדי לצמצם במידת־מה את ההשלכות הקשות של ה"צנזורה" הזאת על שוק הדעות והמידע, הוגבלה בחקיקה אופציית ה"בעלות הצולבת" (cross ownership), קרי: האפשרות שאותו אדם יהיה בעליו של עיתון וגם בעלים של תחנת שידור, וישלוט בכל מקורות המידע ובימות הדיון הציבורי שלהם נזקק האזרח. על פי תיקון לחוק הרשות השנייה, נחסמה דרכם של בעלי שליטה בעיתונות הכתובה למעורבות בזיכיונות השידור המסחרי ברדיו ובטלוויזיה.[32] כך נותר סיכוי מסוים שגם אם מי ששולט בעיתון פלוני מעלים או מעוות מידע או חוסם את דרכה של דעה מסוימת לעמודיו, יוכלו קוראיו של העיתון להיחשף למידע ולדעה ה"מצונזרים" באמצעות השידורים. בנסיבות של חשיפה כזאת, יש אפשרות סבירה שהעיתון יחדל מ"הצנזורה הפרטית" שלו, שלא זו בלבד שאינה יעילה, אלא אדרבה, היא רק עלולה לפגוע באמינותו בעיני קוראיו.

מן הראוי לציין שהגבלת "בעלות צולבת" על תקשורת מודפסת ומשודרת הונהגה כבר לפני שנות דור בארצות הברית, וזכתה לגיבויו של בית המשפט העליון שם, שדחה את עתירת המו"לים נגדה וקבע כי היא "אמצעי סביר לקידום האינטרס הציבורי בתקשורת המונים מגוונת".[33] ובכל זאת, עם כל החיוב והחשיבות שבהגבלה האמורה, ספק אם יש בה כדי לנטרל את השלכות התהליך המתמשך שבו התקשורת המשודרת המסחרית, שיש לה צופים רבים, מאמצת אוריינטציה בידורית מובהקת וממעיטה במידע חדשותי "קשה", ובעיקר במתן בימה לדעות השנויות במחלוקת חריפה. נראה שבנסיבות האמורות פוחתים והולכים הסיכויים המעשיים שקוראי העיתון אכן ימצאו דווקא בערוצי השידור המסחריים ועתירי הרייטינג את המידע והדעות החסרים בעיתונות הכתובה.

ואמנם כמה ממדינות אירופה לא הסתפקו במודל האמריקני של הגבלת "בעלות צולבת", וכדי להיאבק בהשלכות "הצנזורה הפרטית" פעלו להגבלת הריכוזיות ולהבטחת הגיוון והפלורליזם בבעלות, גם בתוך שוק העיתונות המודפסת גופו. כך, למשל, מונעים מבעלי עיתון רב־תפוצה לא רק לרכוש תחנת שידור, אלא אפילו לא לרכוש עיתון נוסף (או למזגו עם עיתונו שלו), או למצער מתנים רכישה או מיזוג כאלה בתנאים חמורים ובאישור מיניסטריאלי.[34] חקיקה כזאת מחזקת את חופש העיתונאי מול עיתונו ואת יכולתו להיאבק בתכתיבים "צנזורליים" או לא־אתיים של המו"ל, שהרי היא מגוונת את אופציות התעסוקה החלופיות שלו. "ועדת צדוק", הוועדה הציבורית שהוקמה בישראל לבדיקת חוקי העיתונות, המליצה אף היא, בהשראת הדוגמאות מאירופה, על חקיקה מיוחדת ומחמירה למניעת ריכוזיות והסדרים כובלים (קרטלים) בשוק העיתונות המודפסת,[35] אך גם המלצה זו - כיתר המלצותיה - לא מומשה.

ביצור כלכלי של חופש העיתונאי

ועדת צדוק המליצה על דרך נוספת לביסוסו ולביצורו של חופש העיתונאי מול מעסיקו וכנגד שאר האינטרסים הכלכליים השולטים בתקשורת: חקיקה שתבטיח פיצוי גדול במיוחד לעיתונאי שחירותו נרמסה. האיום בפיצוי כזה עשוי לשרת תכלית כפולה: ראשית, הוא ירתיע את המו"ל מלהתערב במתפרסם בעיתונו, מחשש שיפסיד מכך כסף רב; שנית, הוא יבטיח לעיתונאי הנלחם על חירותו ועלול כאמור לשלם על כך במשרתו, שלא ייוותר עירום ועריה מבחינה כלכלית.

הוועדה ציינה כי "עיתונאי המסרב לפעול על פי הנחיה המנוגדת לכללי האתיקה [...] זכאי להגנת הציבור מפני תגובה שלילית של מעסיקיו" ו"כי ראוי לבצר את נכונותו של העיתונאי לפעול לפי כללי האתיקה המקצועית של העיתונות ולחזק בכך את יכולתו לבצע את עבודתו נאמנה, על פי מיטב הבנתו המקצועית, גם חרף ההנחיות של העורך או של המוציא לאור". לפיכך המליצה הוועדה לקבוע בחוק שכל חוזה העסקה, אישי או קיבוצי, בענף התקשורת, יכלול סעיף האוסר על המעסיק לכפות על עיתונאיו, בין בהוראה מפורשת ובין במשתמע, התנהגות לא־אתית (לרבות פרסומים כוזבים, מסולפים, או פגיעה ביודעין בזכות הציבור לדעת); אם עיתונאי (לרבות עורך העיתון) יפוטר או אפילו יתפטר על רקע הפרת התנאי הזה, יחויב המעסיק, על פי החוק המוצע, לשלם לו פיצויי פיטורין הגבוהים פי שלושה מהפיצויים המקובלים על פי דיני העבודה.[36] למותר לציין שגם המלצה זו לא קיבלה עיגון חוקי.

"גילוי נאות"

בפרקיו הקודמים של הספר נדרשנו רבות למכתמו של השופט היהודי־אמריקני הדגול לואיס ברנדייס "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". יש הסבורים כי המפתח לנטרול נזקי "הצנזורה הפרטית" הוא בעצם חשיפת המניעים ל"צנזורה" זו. על פי התפיסה הזאת, אם ידע צרכן התקשורת על האינטרסים הכלכליים והאחרים של בעלי העיתון, הוא יוכל לחשוד מראש בטיב הסיקור של אותו עיתון בנושאים המשיקים לאותם אינטרסים, ויעדיף לחפש את המידע עליהם בכלי תקשורת שבעליהם אינם "נגועים" באותם אינטרסים.

זו הייתה גם תפיסתה של מועצת העיתונות, ולכן הטיל סעיף 15 לתקנון האתיקה שלה על בעלי עיתונים חובת "גילוי נאות". למעשה מדובר בחובה כפולה: ראשית, על הבעלים לפרסם בעיתונו אחת לשנה דוח מלא על "האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים" שלו. שנית, כאשר מתפרסם חומר בעיתון המשיק לאינטרסים האמורים, יש לציין בצמוד לו את מהות האינטרס הרלוונטי. למשל, אם עיתון משבח מוצר שלבעלי העיתון מעורבות בשיווקו ועניין כלכלי בהצלחתו, עליו לציין זאת. הבעיה היא כמובן ש"הגילוי הנאות" הזה מאיר את עיני הקורא רק כאשר העיתון מפרסם משהו על אותו מוצר. הוא לא מסייע לו, למשל, כאשר הוא נמנע מפרסום מידע שלילי על המוצר.

הלכה למעשה, העיתונים מקיימים לעתים - אך לא תמיד - את החובה האתית לאזכר אינטרס שלהם בשולי דיווח ספציפי המשיק לאותו אינטרס. ואולם אין מו"ל בישראל המקיים את חובתו האתית לפרסם בעיתונו[37] אחת לשנה דוח על מכלול האינטרסים הכלכליים והעסקיים שלו.

ועדת צדוק המליצה - ושוב לשווא - לעגן את החובה האמורה בחקיקה, לפחות לגבי עיתונים רבי־תפוצה, ואף לדרוש את פרסום "דוח האינטרסים" של המו"ל פעמיים בשנה.[38] נקל לשער מדוע המלצה זו, כקודמותיה, לא מומשה. המחוקקים - חברי הכנסת - אינם יכולים להרשות לעצמם ליזום חקיקה שהיא למורת רוחם של המו"לים, מחשש שהאחרונים ישתמשו בכוחם כדי להעלימם מהזירה התקשורתית. והרי בלא פתחון־פה בתקשורת אין כיום תקומה לפוליטיקאי. אם כן, יש כאן מלכוד - כדי לקצץ בכוחה של "הצנזורה הפרטית", על המחוקק־הפוליטיקאי להתעמת תחילה עם הכוח הזה, ולשלם את המחיר הכרוך בכך ש"צנזורה" זו תופעל כלפיו, וכלפי פועלו החיובי והישגיו. המחיר עלול להיות כבד מנשוא.

חיזוק התקשורת הציבורית

יש הממליצים לאזרח להתמודד עם "הצנזורה הפרטית" באמצעות צריכה של מגוון כלי תקשורת. ההנחה היא שאת מה שמצנזר עיתון של מו"ל פלוני, יחשוף מו"ל פלמוני, ולהפך. זו בוודאי עצה טובה, אך לא תמיד היא מועילה. כאשר "הצנזורה הפרטית" מונעת ממניעים כלכליים, האינטרס שמאחוריה עלול להיות משותף לכל המו"לים. כבר הזכרנו שאין כמעט ביטוי בתקשורת ההמונים הפרטית בישראל לדעות המצדדות בשביתות ובהעלאות שכר, משום שדעות כאלה אינן חביבות על המו"לים, שהם כולם מעסיקים ולא עובדים שכירים, משלמי שכר ולא מקבלי שכר.

בנסיבות הללו, הערובה הטובה ביותר להבקעת "הצנזורה הפרטית" הגורפת היא קיומה של תקשורת ציבורית חזקה שמטרתה אינה מֵרוּב של רווחים. בפרק על התקשורת המשודרת והמקוונת ייחדנו דיון מפורט לשידור הציבורי, מאפייניו ובעיותיו. בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד ונדיר של שלושה־עשר שופטים, העלה על נס את החשיבות שיש לייחס לקיומה ולשגשוגה של רשות השידור, דווקא ובעיקר משום שמניעים אותה אינטרסים ציבוריים, ולא־כלכליים.[39]

כדי להגביר את המגוון, יש מדינות שאינן מסתפקות בשידור ציבורי, אלא נאבקות בסכנת "הצנזורה הפרטית" גם באמצעות סבסוד ציבורי, לעתים ממשלתי, של עיתונים שאינם למטרות רווח. זאת, בדומה לסבסוד שניתן לתיאטראות, לתזמורות ולמפעלי תרבות אחרים.[40]

הפרק שלעיל מופיע בספרו של משה נגבי, "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל – דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית", עמ' 255-268,  © 2011, האוניברסיטה הפתוחה, כל הזכויות שמורות.

הערות

[1]  פ"ד ז(2) 871. דיון מפורט בפסיקה זו ראו בפרק הראשון.

[2]  דבריו מצוטטים אצל ע' קרליבך (איפכא מסתברא) "מה זה עיתון?" מעריב 6.4.51. לדיון מפורט ראו קשר גליון 11 (מאי 1992) 4.

[3] A. J. Barron Freedom of the Press for Whom?, Bloomington 1973, 321

[4]  162 (1968 Lord Radcliffe Not in Feather-beds (London.

[5]  בראשות הוועדה עמד רקטור האוניברסיטה של שיקגו, רוברט האציינס (Hutchins), והיא פרסמה את הדין וחשבון שלה בשנת 1947, תחת הכותרת
A Free and Responsible Press.

[6] ק' ברזילי־נהון, ג' ברזילי "חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה" בתוך מ' בירנהק (עורך) שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (ת"א 2006) 483.

[7] תב"ע שן/1000-3 (אזורי־י־ם) יחיאל נ' פלסטין פוסט (ניתן ביום 25.4.1993).

[8] Resolution 1003 of the Parliamentary Assembly of the Council of Europe, 1.7.1993

[9] א' רט "רוח מונופוליסטית רעה" בתוך ע' אנטר, מ' לרר (עורכים) ספר השנה ה־50 של העיתונאים (תל־אביב 1995/96) 196.

[10] להרחבה ראו מ' נגבי נמר של נייר - המאבק לחופש העיתונות בישראל (תל־אביב 1985), פרק שישי; התפרסם גם בתוך ב' נויברגר, א' בן עמי (עורכים) דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל - מקראה (תל־אביב 1996) 483-474.

[11] ר' כהן־אלמגור המילכוד הדמוקרטי — חופש הביטוי וסייגיו (תל־אביב 2007) 113.

[12] B. Bagdikian The New Media Monopoly, Boston 2004

[13] א' רז "עורכים ופוסלים: צנזורה לא צבאית" בתוך ע' אנטר, מ' לרר (עורכים) ספר השנה ה־50 של העיתונאים (תל־אביב 1995/96) 162-149.

[14] א' רט "רוח מונופוליסטית רעה" בתוך ע' אנטר, מ' לרר (עורכים) ספר השנה ה־50 של העיתונאים (תל־אביב 1995/96).

[15] א' אלכסנדר "מה זה עיתונות חופשית?", קיבוץ 10.8.94.

[16] Y. Rabin The Promise and the Problems of the Israeli Press The Harvard International Journal of Press/ Politics 1 (106) (1996)

[17] M. Negbi The Enemy Within: The Effect of Private Censorship on Press Freedom and How to Confront It-An Israeli Perspective Discussion Paper D-35, The Shorenstein Center, Harvard University, 1998

[18]  ראו בפרק הראשון לעיל.

[19]  דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז 436, 451 (ההדגשות שלי).

[20]  שם, 452.

[21]  ז' סגל חופש העיתונות בין מיתוס למציאות (תל־אביב 1996) 151-149.

[22]  בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529.

[23]  שם, 576.

[24]  ק"פ (שלום-י־ם) 1101/94 יואב יצחק נ' דברת (ניתן ביום 14.1.93); ע"פ 43/93 (מח'־י־ם) יואב יצחק נ' דברת (ניתן ביום 20.9.93).

[25]   ע"א (מח-י־ם) 3060/02 שטרן נ' פלסטין פוסט דינים־מחוזי לד(1) 731.

[26] Miami Herald Publishing Co. v. Tornillo 418 U.S. 241 26

[27] בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529.

[28]  שם.

[29]  א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 244.

[30] דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (1997), סעיפים 191-188.

[31] ראו בפרק על איסור לשון הרע, לעיל.

[32] חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו התש"ן-1990, סעיף 41 (ב2),(ג).

[33] .FCC v. National Citizens Committee for Broadcasting 436 U.S 775, 1978

[34] כך, למשל, בבריטניה. ראו 1973 Fair Trading Act, סעיפים 62-57.

[35] דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (1997) סעיפים 139-127.

[36] שם, סעיפים 187-181.

[37] עיתון מעריב, שמניותיו נסחרות בבורסה, מוסר דיווח כזה למשקיעים בה, כמתחייב מהחוקים הנוגעים לבורסה, אך איננו מפרסם אותו בעיתון.

[38] דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (ירושלים 1997) סעיף 89.

[39] בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור פ''ד נ(2) 793.

[40] ראו דוגמאות אצל:

P. Edgar, S. Rahim Communication Policies in Developed Countries, London 1983