הרגישות לאיזון הסיקור התקשורתי של פוליטיקה ופוליטיקאים גוברת ומגיעה לשיאה בעתות בחירות. אז מתחדדים החושים והעצבים החשופים, מתלהטים ההאשמות נגד התקשורת על הטיות, וכל התבטאות, אזכור או התייחסות תקשורתית נבדקים בקפידה על-ידי המתמודדים ותומכיהם. לגבי הסיקור הטלוויזיוני בולטות במיוחד הטענות על ההטיה לטובת השמאל או לטובת מה שמשרת את השולטים בתקשורת או את האינטרסים של בעלי התקשורת הפרטית. יש הטוענים כי הערוץ הממלכתי נוטה לשרת את מפלגת השלטון, את מי שהשררה, המידע ומקורות המימון בידיו. יש המצביעים על נטייתם לשמאל של מרבית אנשי התקשורת המשודרת בישראל כגורם הפוגע באובייקטיביות ובהוגנות הסיקור. גם אם ההתבטאויות בדבר "מאפיה שמאלנית" ו"שנאת נתניהו" מוגזמות, קשה שלא להעריך כי השקפותיהם האישיות של רוב העוסקים בתקשורת אכן ממוקמות במרכז ושמאלה ממנו, ממצא שנמצא תקף גם בחברות אחרות. מצד שני, הטיעונים הנגדיים מדגישים את עליונותה של המקצוענות ושל הנאמנות לצפנים מקצועיים ואובייקטיביים על פני העמדות והעדפות האישיות.

טיעונים אלה נבדקו בניתוח שיטתי של סיקור בחירות 1996, שהשווה לראשונה בין שני ערוצי הטלוויזיה הישראלית מבחינת סיקור הבחירות במהדורות החדשות (ר' מאמרנו ב"העין השביעית", גיליון מס' 5). ניתוח זה היה חלק ממערך מחקרי בחירות שיזם ומימן המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכלל את בדיקת העיתונות המודפסת על-ידי אשר אריאן (ממצאיהם של כל מחקרי התקשורת דווחו על-ידי Arian, Weimann and Wolfsfeld, 1997). מחקר זה בדק שורה ארוכה של שאלות מחקריות, ובהן שאלת ההוגנות או האיזון של סיקור בחירות, תחומי הסיקור ואיכותו, אופן הסיקור ובולטותו, ועוד. כמו ב-1996, גם ב-1999 נערך מחקר זה במתכונת של ניתוח תוכן שיטתי של הסיקור, שבו הופעלו מנתחי תוכן (עמיתי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שאומנו לתפקיד זה והפעילו דף קידוד אחיד לניתוח כל מהדורות החדשות ויומני החדשות בערוץ הראשון והשני במשך שישים הימים שקדמו לבחירות).

כמות ובולטות סיקור הבחירות [לוח מס' 1]

לוח 1: כמות הסיקור הטלוויזיוני של הבחירות

שני הערוצים יחד הקדישו פריטי חדשות רבים לנושא הבחירות בשתי מערכות הבחירות, אך ב-1999 הגיע הסיקור לשיא. במשך החודשים אפריל-מאי 1996 הופיעו במהדורות החדשות של שני הערוצים 627 פריטי חדשות בנושא הבחירות. בחודשיים שלפני בחירות 1999 הופיעו במהדורות החדשות ויומני הבחירות 1,285 פריטים שהתייחסו לבחירות, דהיינו הכפלת הסיקור. יש לכך שני הסברים: באפריל 1996 התקיים מבצע ענבי-זעם בלבנון, והסיקור התקשורתי של הבחירות הצטמצם לחודש האחרון בלבד, בעוד שבשנת 1999 התנהלה מערכת הבחירות במלוא עוזה בשני החודשים שקדמו לבחירות. יתר על כן, בשנת 1999 מוסיפים שני הערוצים יומן בחירות מיוחד, הצמוד למהדורת החדשות (בשנת 1996 היתה זו רק "פינת בחירות" במסגרת מהדורת החדשות). כתוצאה מכך הורחב זמן המהדורות המשולבות (חדשות ויומן בחירות), ואיפשר הכללת פריטי בחירות רבים יותר.

יש הבדל בסיקור הבחירות בין שני הערוצים, אך הוא שונה בין מערכות הבחירות (ראו לוח 1). ב-1996 ניתן סיקור רב לבחירות בערוץ הראשון: ב-1996 הופיעו 376 (60%) מהם בערוץ הראשון ו-251 (40%) בערוץ 2.

תרמה לכך העובדה כי מהדורות החדשות של הערוץ הראשון באותה עת היו ארוכות יותר (כ-45 דקות עד שעה) לעומת אלה של ערוץ 2 (כמחצית השעה). אולם ב-1999 משתנה התמונה: גם לערוץ 2 יש מהדורת חדשות מורחבת, וגם הוא "מצטייד" ביומן בחירות נפרד. הודות לכך, סיקור הבחירות של מערכת 1999 דומה בכמות בין שני הערוצים: 696 פריטים בערוץ 2 ו-589 פריטים בערוץ הראשון. ניכרת אם כך עלייה משמעותית בכמות הסיקור: ב-1999 נחשפו הישראלים ל-23.4 פריטי בחירות מדי ערב לעומת 11.4 פריטים בשנת 1996.

מימד אחר של בולטות הסיקור הוא מיקום פריטי הבחירות בין פריטי מהדורת החדשות. כפי שמציג לוח 1, בשנת 1999 זכה נושא הבחירות לבולטות רבה יותר במהדורות החדשות. תרמה לכך העובדה כי מבצע ענבי-זעם דחק את נושא הבחירות מכותרות החדשות במרץ 1996. לכן היו נושאי בחירות תמיד בין שלושת הפריטים הפותחים את המהדורות ב-1999 ורק במרבית המהדורות של 1996. גם כאן ניכר הבדל בין שני הערוצים במידת הבולטות: בשנת 1996 הערוץ הראשון מיקם את פריטי הבחירות במקום בולט יותר (21% כפריט פותח) מאשר עשה זאת ערוץ 2 (15.9%), ואילו בשנת 1999 ערוץ 2 הוא שהקצה מקום חשוב יותר לנושא הבחירות (38% כפריט הפותח את מהדורת החדשות בערוץ 2 לעומת 27.3% בערוץ הראשון). גורם נוסף לריבוי הסיקור ב-1999 הוא השינוי בחוק שאיפשר את הופעת המתמודדים עצמם (שהיתה אסורה במערכת הבחירות של 1996). הסרת האיסור איפשרה לטלוויזיה לשדר ולנתח הופעות של המנהיגים המתמודדים ובכך "להצטייד" בפריטים חדשותיים נוספים שגרמו להרחבת הסיקור והעשרתו.

ניתן לסכם כי מבחינת כמות הסיקור והבולטות, היו בחירות 1999 לנושא תקשורתי חשוב יותר בסיקור הטלוויזיוני, כאשר גידול משמעותי יותר מבצע ערוץ 2 הן במהדורות החדשות שלו והן ביומן הבחירות. יומני הבחירות היו לתוספת ניכרת של נפח סיקור הבחירות, כאשר הם כוללים כעשרה פריטי בחירות בממוצע ליומן (שנוספו לחמישה ויותר פריטי בחירות למהדורת חדשות ממוצעת).

איזון בסיקור המפלגות? [לוח מס' 2]

לוח 2: כמות הסיקור לפי מפלגה

בניתוח סיקור הבחירה נבדק אזכורן של מפלגות ושל אישים פוליטיים. מתוך הנתונים עולה כי הטענות על קיפוח אינן נתמכות בממצאינו (ראו לוח 2): ב-1996 הזכיר הערוץ הראשון את שתי המפלגות במידה כמעט שווה (102 פריטים שבהם התייחסו לעבודה לעומת 108 פריטים שבהם התייחסו לליכוד), ודווקא הערוץ השני, החף לכאורה מנטיות ולחצים פרו-ממשלתיים, הקדיש יותר פריטי חדשות לעבודה (96 פריטים) מאשר לליכוד (82 פריטים). גם בשנת 1999 נשמר איזון דומה בין סיקור המפלגות הגדולות, והן זכו למספר דומה של פריטים בשני הערוצים.

ביטוי לחשיבות הוא מיקום פריט החדשות בין פריטי המהדורה. גם משנבדק המיקום של אזכור מפלגה בין פריטי החדשות לא נמצאו הבדלים משמעותיים: בשנת 1996, זכו העבודה והליכוד למיקומים כמעט זהים בסדר פריטי החדשות בכל ערוץ בנפרד. ב-1999 היה לישראל-אחת יתרון קטן בקדימות פריטיו (במיוחד בערוץ 2). ניתן, אם כך, לסכם נתונים אלה בקביעה כי לגבי סיקור המפלגות לא נמצאה עדות לקיפוח אחת מהמפלגות הגדולות בשני ערוצי הטלוויזיה; אדרבא, הנטייה לשוויון מפירה את עקרון הייצוג היחסי לכוחן האלקטורלי של המפלגות, ואם יש בנתונים דלעיל כדי להצביע על ייצוג וקיפוח, הרי דווקא את קיפוחה של העבודה/ישראל-אחת הם מגלים.

איזון בסיקור המנהיגים? [לוח מס' 3]

לוח 3: הסיקור של פרס/ברק ונתניהו

במערכת הבחירות של 1996 הונהגה לראשונה שיטת הבחירות האישיות לראשות הממשלה, ומכאן העניין הרב ביחסה של התקשורת לשני המתמודדים. בניתוח מהדורות החדשות של שני הערוצים בדקנו את מידת הסיקור שלה זכו שמעון פרס ובנימין נתניהו (1996), ואהוד ברק ונתניהו (1999), מבחינת כמות הסיקור, בולטות הסיקור ודרך הצגתם של המתמודדים. בלוח 3 מוצגים הנתונים ההשוואתיים לגבי מנהיגי המפלגות בשתי מערכות הבחירות.

בשנת 1996 נהנה שמעון פרס מסיקור נדיב יותר בשני הערוצים: הוא הוזכר ביותר פריטי חדשות, דיבר ביותר פריטי חדשות, היה יותר מנתניהו במיקום מרכזי בין פריטי החדשות והקדים את נתניהו במיקום פריטים עליו בין פריטי מהדורת החדשות. אולם חשוב להדגיש כי היותו של פרס בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון העניק לו ערך חדשותי מעבר למערכת הבחירות.

יתר על כן, דווקא הערוץ השני העניק באופן יחסי יותר סיקור לראש הממשלה מאשר הערוץ הממלכתי. גם ב-1999 נהנה ראש הממשלה המכהן, נתניהו, מסיקור רב יותר מברק, בכל ערוץ בנפרד. אי-השוויון בהופעת האישים בפריטי החדשות על הבחירות מתגלה בכל הממדים האחרים של בולטות הסיקור: נתניהו מושמע יותר מאשר ברק, "פריטי נתניהו" ממוקמים בין הפריטים המרכזיים במהדורת החדשות יותר מאשר "פריטי ברק", ונתניהו משמש הדמות העיקרית בפריט באופן שכיח יותר מאשר ברק. נתונים אלה מלמדים שלא כמו בסיקור המפלגות, שבו נשמר איזון הסיקור, הרי בסיקור המנהיגים זוכה אחד מהם, ובשתי מערכות הבחירות היה זה ראש הממשלה המכהן, לסיקור רב יותר ומרכזי יותר מאשר מתחרהו. חשוב להדגיש שפער זה נמצא בשני הערוצים ועשוי לשקף את יתרונו של "עושה חדשות" בתפקיד מפתח על פני ראש אופוזיציה. יש בכך להאיר את החדשותיות כעיקרון המנחה את העיתונאים העוסקים בסיקור פוליטי: הטיה, אם קיימת, היא תוצאה של שיקולים עיתונאיים הקשורים לערך החדשותי של אירועים ודמויות, ולא להעדפות פוליטיות (הרי קשה להאשים את העיתונות הישראלית באהדה רבה לנתניהו כראש ממשלה, ובכל זאת הוא זוכה לסיקור רב יותר).

עד כה עסקנו רק במידת הסיקור ובולטותו, אך אין בכך כדי לשקף הטיה בעמדות וביחס התקשורת, שכן ריבוי סיקור עלול להיות גם חיסרון אם הסיקור הוא שלילי או ביקורתי. לכן המימד האחרון שנציג הוא השוואת יחס הערוצים למתמודדים בבחירות.

איזון בביקורתיות? [לוח מס' 4]

לוח 4: ביקורתיות כלפי המפלגות ואישיהן

כדי לבדוק את יחסם של הכתבים והשדרנים נבדקה, בכל פריט חדשות בנפרד, מידת קיומה של התייחסות ביקורתית למפלגה ולאישיה או הצגת עובדות שיש בהן כדי להזיק למערכת הבחירות של מפלגה או אישיה. בלוח 4 מוצגת שכיחותן היחסית של התייחסויות שליליות וחשיפת עובדות מזיקות לגבי כל מפלגה ובכל ערוץ בנפרד.

לוח 4 מעלה ממצאים מעניינים ואולי אף מפתיעים לגבי יחסו של הסיקור אל מושאיו הפוליטיים: בשנת 1996 נמצא כי ערוץ 2 היה ביקורתי יותר הן בהתבטאויותיו והן בחשיפת מידע ועובדות מזיקות למפלגות המתמודדות. בעוד שהערוץ הראשון מיעט מאוד בהתייחסויות ביקורתיות ובחשיפת עובדות מזיקות, וזאת לגבי שתי המפלגות הגדולות, הרי בערוץ השני רווחה יותר התייחסות ביקורתית ואף פריטי מידע שיש בידם כדי להזיק למתמודדים. כך, למשל, הרבה ערוץ 2 בניתוח ביקורתי של תשדירי הבחירות, כולל פינה קבועה שבה נחשפו הטעיות ורמיות בתשדירים. אולם מסתבר כי גם כאן נשמר מעין איזון פנימי של ביקורתיות: בערוץ הראשון היה דמיון רב בשיעור ההתייחסויות השליליות אל העבודה והליכוד (2.9% ו-4.7% בהתאמה), וחשיפת מידע שלילי היתה רק במעט שכיחה יותר לגבי העבודה מאשר הליכוד (4.5% ו-2.9% בהתאמה). בערוץ 2 היו התבטאויות ביקורתיות שכיחות יותר לגבי הליכוד ואישיה (13.0%) מאשר לעבודה ואישיה (6.2%). לעומת זאת, לגבי חשיפת עובדות מזיקות, שרווחה מאוד בסיקור הבחירות של ערוץ 2, נמצא כמעט שוויון בין המפלגות: 16.3% מבין הפריטים שעסקו בעבודה כללו מידע כזה, ו-18.6% מבין התשדירים שעסקו בליכוד הציגו מידע שיש בו כדי להזיק למפלגה. מכאן שבשנת 1996 לא היתה למפלגה גדולה או למנהיגיה סיבה לביקורת על הסיקור החדשותי בטלוויזיה לערוציה.

תמונה שונה נמצאה במערכת הבחירות של 1999, מערכת בחירות שבה יצא נתניהו במתקפה קשה נגד יחס התקשורת אליו (ובכלל זה ההתבטאות הבוטה על "הם מפחדים"). במערכת בחירות זו היו שני ערוצי התקשורת ביקורתיים יותר מאשר ב-1996 (כלפי שתי המפלגות), אולם מידת הביקורתיות היתה רבה יותר, בשני הערוצים, כלפי הליכוד. קובלנת נתניהו על יחסה העוין של התקשורת כלפיו וכלפי מפלגתו מוצאת חיזוק אמפירי בממצאינו. בערוץ הראשון היו יותר פריטים (8.1%) שבהם התייחסות ביקורתית לליכוד או למנהיגיה מאשר לישראל-אחת (6.2%), ויותר פריטים שבהם עובדות העלולות להזיק לליכוד (15.2%) מאשר לישראל-אחת (5.2%). פער גדול יותר נמצא בסיקור של הערוץ השני: כאן קיבל הליכוד כמות כפולה של סיקור שלילי מאשר ישראל-אחת. ב-14.7% מפריטי הסיקור של הערוץ השני היתה התייחסות שלילית לליכוד או למנהיגיו לעומת 7.5% של פריטים שליליים כלפי ישראל-אחת, ב-41.1% מהפריטים(!) בערוץ 2 הוצגו עובדות שיש בהן כדי להזיק לליכוד ולאישיה לעומת 18.5% לגבי ישראל-אחת.

מה הניע את הביקורתיות הגוברת של הסיקור הטלוויזיוני ומדוע היא התמקדה יותר בליכוד ובנתניהו? יש להבחין בין שלושה סוגי הטיה בסיקור התקשורתי: הטיה לטובת אחד הצדדים מבחינת כמות הסיקור, הטיה מבחינת העדפת נושאים שמעלה אחד הצדדים והטיה מבחינת ביקורתיות רבה יותר כלפי אחד הצדדים. מבחינת כמות הסיקור, הן ב-1996 והן ב-1999 מצאנו כי הסיקור הטלוויזיוני מתמקד יותר במי שמכהן בתפקיד ופחות באופוזיציה. כך נהנה ב-1996 פרס כראש ממשלה ושר ביטחון מסיקור נדיב יותר מזה שזכה לו מועמד האופוזיציה נתניהו, אך ב-1999 התהפכו היוצרות: נתניהו, כראש ממשלה מכהן, זכה לסיקור רב יותר מאשר ברק.

הטיה מבחינת כמות הסיקור אכן נמצאה במחקרנו, אך היא מצביעה על העדפה עיתונאית את יוצרי החדשות, ולא העדפה אידיאולוגית או פוליטית.

מבחינת העדפת הנושאים שהציגו המועמדים מצאנו ב-1996 עדות להצלחתו של נתניהו להעלות לסדר היום התקשורתי נושאים כמו טרור, פיגועים וחלוקת ירושלים. מתחרהו, פרס, לא הצליח להבליט נושאים ייחודיים לו, ומבחינה זו היה הסיקור מוטה לטובת נושאיו של נתניהו. ב-1999 לא מצאנו הטיה לטובת מסריו של נתניהו או ברק, בין השאר משום שברק השכיל להתייחס לאותם נושאים שנתניהו ביקש להעלות שנית: טרור וחלוקת ירושלים. תשדירי התעמולה של ברק, שהציגו אותו כלוחם בטרור (למשל, ההשתלטות על מטוס סבנה, הרקע הבטחוני של ברק) וכנאמן לאחדותה של ירושלים (ובכלל זה עדות מפי אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים) – מנעו מנתניהו לשחזר את הצלחתו ממערכת הבחירות של 1996. כך שסדר היום התקשורתי של 1999 לא היה מוטה לטובת מסריו של אחד הצדדים. אולם הביקורתיות שנמצאה בסיקור התקשורתי של 1999 כלפי נתניהו בהחלט מעוררת שאלות לגבי סיבותיה של הטיה זו. נתניהו ייחס אותה לעמדתה העוינת של התקשורת אליו על רקע השקפותיהם הפוליטיות של העיתונאים והעדפתם את ברק. התקשורת השיבה כי הביקורתיות שלה נבעה מכשלונותיו של נתניהו ומחדליו כראש ממשלה. הנתונים של מחקרינו, המתמקדים בסיקור עצמו, אינם מספקים תשובה לשאלה זו ומצריכים מחקר משווה לאורך זמן, בזיקה לנסיבות ולאישים המכהנים בתפקיד.

כפי שטענו בסיכום מחקרנו על מערכת הבחירות של 1996, אין לפרש את ממצאינו כהצדקת הצורך לשמור על "איזון מקודש" בסיקור עמדות שונות, מפלגות מתחרות או אישים מתמודדים: חיפוש מאולץ של איזון מלאכותי עלול להוביל לנזק של ממש לעיתונות חופשית ומקצועית. אולם יש בהחלט להעמיק למצוא את הסיבות לסיקור לא מאוזן ולעמת אמפירית את הטיעונים על הטיה אינטרסנטית עם הבדלי סיקור הנובעים מהבדלים מציאותיים בביצועים וכשלונות.

פרופ' גבי וימן הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה ופרופ' גדי וולפספלד מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. המחקר שכמה ממצאיו מוצגים כאן נוהל במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה ובמימונו 

גיליון 25, מרץ 2000

תיקון

במאמרם של פרופ' גבי וימן ופרופ' גדי וולפספלד "הם מפחדים?" ("העין השביעית", גיליון מס' 25), נפלה טעות. בלוח 2: כמות הסיקור לפי מפלגה, החלק המתייחס למערכת הבחירות של 1999 צריך היה להיות:

לוח 2: כמות הסיקור לפי מפלגה

גיליון 26, מאי 2000