המחקר בוחן היבטים שונים של טשטוש הגבולות בין תוכניות האמורות לספק מידע פוליטי ופונות לצופים כאל אזרחים, ובין תוכניות בידור הפונות אל הצופה בנעלי בית, אותו צופה המבקש לברוח מטרדות היומיום. כאשר בוחנים את תפקיד העיתונות והתקשורת בדמוקרטיה, השאלה המעניינת היא אם יציר הכלאיים המכונה "תוכנית אירוח" (Talk Show) משרת את הדיון הציבורי, או להפך, מחליף דיון ציבורי אמיתי, כשאירוח "אינטימי" של פוליטיקאים ושל אנשים מן השורה, כמו גם של פריקים למיניהם, נתפס כלגיטימי, אך עוסק בעיקר בדגדוג הבטן או ביצר המציצנות של הצופים.

על-פי ליבס, לא רק הצופים הם קורבנות, אלא גם המפיקים:

1. של הטכנולוגיה של המדיום, המדגישה את הרגשי, הגשטאלטי, הוויזואלי, החולף והאסוציאטיבי על פני הרציונלי, המרוחק, המתמחה בדחיית סיפוקים והמזוהה עם תרבות הדפוס.

2. של אילוצי התחרות המסחרית, המעמידה את המפיקים והמנחים בצל איום השלט-רחוק, ודורשת מהם להעלות את סף הגירוי על-ידי סיפוק גימיקים מכל סוג אפשרי, כדי לוודא שהצופה לא יחליף ערוץ.

המחקר בכתב מופיע בין היתר ב"תקשורת ודמוקרטיה בישראל", בעריכת דן כספי, הוצאת הקיבוץ-המאוחד ומכון ון-ליר, 1997, עמ' 152–141

למחקר באתר רשת עמלנט