מבקריה החריפים ביותר של התקשורת הישראלית על חוסר מקצועיותה והתנהלותה האתית הבעייתית יכולים, כפי הנראה, למצוא תומכים רבים לעמדותיהם דווקא בקרב העיתונאים עצמם. כך עולה מממצאי המחקר הדו-שנתי המקיף על עיתונאי ישראל שנערך למען "העין השביעית" זו הפעם השנייה, בסיוע המכון הישראלי לדמוקרטיה. על-פי הממצאים, רוב העיתונאים נתקלים - לפחות בשכיחות מסוימת - במקרים של עיוות ציטוטים בידי עיתונאים, כניעה להשפעתם של שיקולים מסחריים על תוכני החדשות, וסיקור לא הוגן כתוצאה מיחסי תן וקח בין עיתונאים למקורות. כמעט שבעה מכל עשרה עיתונאים סבורים כי מערכות התקשורת אינן מיישמות במידה הנדרשת את כללי האתיקה והיושרה שהן דורשות ממושאי הסיקור שלהן, וכמחצית מהעיתונאים מדווחים על לחצים כבדים לספק את הציפיות בכל מחיר.
גם ברמה המעשית יותר מצביעים ממצאי המחקר על משבר קשה בתחושות הביטחון והיציבות של עיתונאים, תחושות העלולות לפגוע ביכולתם לבצע את עבודתם באופן מקצועי. כמעט שליש מהעיתונאים חשים כי הם אינם מתפרנסים בכבוד ממקצועם; כרבע מהם אינם חשים ביטחון בנוגע למקום עבודתם. ארבעה מכל עשרה עיתונאים ציינו כי הם חשופים להטרדות או לגילויי עוינות מצד הציבור; ומה שמדהים אולי מכל: כמעט 40% מן הנשאלים ציינו כי כעיתונאים בישראל של שנות האלפיים, הם חשים לעתים כי הם נמצאים בסכנה פיזית ממשית.
המדגם
כאמור, זו הפעם השנייה שבה נערך סקר העיתונאים של "העין השביעית" (תוצאות הסקר הראשון, שנערך בשלהי שנת 2002, פורסמו בגליון מרץ 2003). המחקר הנוכחי נערך על מדגם של 200 עיתונאים נושאי תפקידים שונים בכלי התקשורת הארצית והמקומית בשפות עברית, ערבית, רוסית ואנגלית. שיטת הדגימה היתה זהה לזו שבה נעשה שימוש במחקר הראשון, וזאת כדי לאפשר השוואה בין ממצאי המחקרים. המדגם כלל עיתונאים המועסקים בעיתונות המודפסת, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. ההתמקדות במדגם היתה בעיתונאים העוסקים בעבודה חדשותית ובאקטואליה (כולל כתבים ועורכים במערכות החדשות, עיתונאים במוספים העוסקים בעבודה בעלת אופי חדשותי, כתבים ועורכים כלכליים וכדומה), ולא בעיתונאי-נישה שאינם עוסקים בתחומי האקטואליה, כמו אלה העובדים במדורי הספורט, הצרכנות, הבידור וכדומה. בדומה למחקר משנת 2002, גם הפעם הובטח ייצוגם של עורכים, של כתבים ושל פרשנים בכירים מצד אחד, ושל כלי תקשורת הפונים לאוכלוסיות ספציפיות (ערבים, דתיים, עולים וכדומה) מצד שני.
הסקר נעשה באמצעות ראיונות טלפוניים שבוצעו על-ידי מכון דחף בהנהלת ד"ר מינה צמח. בסיס הדגימה מהמחקר הקודם עודכן ונבנה מחדש על בסיס שילוב והצלבה של מאגרי מידע קיימים של עיתונאים, קרדיטים במהדורות החדשות ובעיתונים, ובמקרים מסוימים רשימות שהועברו מטעם מערכות התקשורת עצמן. מעבר ל-200 העיתונאים שהשתתפו בסופו של דבר במחקר, 29 עיתונאים נוספים סירבו להשתתף בו, וב-42 מקרים לא הצליח מכון המחקר ליצור קשר עם המרואיינים. אחוז התגובה הסופי עמד לפיכך על 73.8%, שיעור השתתפות גבוה באופן משמעותי מזה שהיה במחקר הקודם (54%).
אתיקה ופרקטיקה עיתונאית
הממצא המדאיג ביותר העולה מן המחקר הוא השכיחות הגבוהה של שימוש בפרקטיקות בעייתיות מבחינה אתית במערכות החדשות, על-פי דיווחיהם של העיתונאים. העיתונאים התבקשו לציין באיזו שכיחות נתקלו בפרקטיקות כאלה במהלך עבודתם, והממצאים המרכזיים מוצגים בתרשים 1. חשוב לסייג ולומר כי התשובות על שאלות אלה מייצגות את תפיסות העיתונאים לגבי שכיחות התופעות המתוארות, ולאו דווקא את השכיחות שלהן בפועל.
התופעה הבעייתית הרווחת ביותר, על-פי המשיבים, היא עיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. כמעט 30% מהנשאלים נתקלו בעיוות של ציטוטים מפי מרואיינים לעתים קרובות. 23.2% נוספים נתקלו בעיוות ציטוטים לפעמים, ורק 17.2% מהמשיבים מעולם לא נתקלו בעיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. גם סיקור לא הוגן כתוצאה מיחסי תן וקח בין עיתונאים ומקורות מסתמן כתופעה רווחת: 30.2% מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלו בכך לעתים קרובות, 17.6% נתקלו בתופעה לפעמים, ורק 21% מהמשיבים לא נתקלו בתופעה זו מעולם. באופן מדאיג לא פחות, רק 27.6% מהמשיבים דיווחו כי מעולם לא נתקלו בהשפעה של שיקולים מסחריים על תוכני החדשות, ורק 18% לא נתקלו מעולם בעבירות צנזורה ובהפרות של צווי פרסום.
אף כי 37.9% מהמשיבים מעולם לא נתקלו, לדבריהם, בעבירות אתיות חמורות, 58.5% מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלו בהן בתדירות כלשהי, ובתוך זה 8.5% נתקלו בהן לעתים קרובות. המצאה מוחלטת של מרואיינים או של ידיעות היתה תופעה נדירה באופן יחסי: כ-40% מהמשיבים דיווחו כי לא נתקלו בתופעה זו מעולם, ו-35% נוספים נתקלו בה רק לעתים נדירות. למרות זאת, גם מספר זה - ועוד יותר מכך העובדה שקרוב לרבע מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלים בהמצאת ידיעות או מרואיינים לפעמים או לעתים קרובות - יש בהם כדי להדאיג.
התופעה הבעייתית הנדירה ביותר, על-פי דיווחי העיתונאים, היתה האזנות סתר, אך גם כאן המספרים אינם מעודדים. רוב משמעותי מבין המרואיינים (63.5%) אמנם דיווחו כי מעולם לא נחשפו להאזנות סתר, אך קרוב לרבע מהמשיבים דיווחו כי נתקלו בתופעה זו בתדירות כלשהי.
למרות ההודאה בקיומן של תופעות בעייתיות מבחינה אתית בעבודת התקשורת, רוב המשיבים (68.7%, ברמות הסכמה שונות) הסכימו עם המשפט: "מערכות התקשורת שבהן אני עובד מתנהלות באופן תקין", לעומת 16.7% שלא הסכימו עמו. גם המשפט: "במערכות התקשורת שבהן אני עובד יש שקיפות" זכה לשיעורי הסכמה דומים, אם כי פחותים במעט (63.2% הסכמה). מנגד, כאשר נשאלו באיזו מידה מערכות התקשורת מיישמות בעצמן את כל כללי היושרה והאתיקה שהתקשורת דורשת בדרך-כלל ממושאי סיקורה, רק 27% מהמשיבים ענו כי התקשורת מיישמת כללים אלה במידת הנדרש (4% נוספים ענו כי התקשורת מיישמת אותם אף מעבר לנדרש). 61% מהמשיבים השיבו כי התקשורת מיישמת את כללי היושרה והאתיקה במידה מסוימת, אך פחות מהנדרש, ו-8% ענו שמערכות התקשורת לא מיישמות ערכים אלה כלל.
באופן כללי, עיתונאים צעירים ועיתונאים המועסקים בתקשורת המקומית נטו פחות לדווח כי נתקלו בתופעות בעייתיות מבחינה אתית. עיתונאים מקומיים גם נטו יותר מעמיתיהם מהתקשורת הארצית לחשוב שהתקשורת מיישמת בעצמה את כללי האתיקה שהיא דורשת ממושאי סיקורה.
סביבת העבודה המקצועית
הנתונים המדאיגים ביותר בהקשר של סביבת העבודה המקצועית של עיתונאים נגעו לתחושות של לחץ ואיום מצד גורמים שונים. מחצית מהמשיבים דיווחו על לחצים בעבודה והסכימו עם המשפט: "כעיתונאי, אני חש לחץ לספק את הציפיות ממני בכל מחיר". רק 37.6% לא הסכימו עם משפט זה. 41.2% מהנשאלים הסכימו עם המשפט: "כעיתונאי אני נחשף להטרדות או לגילויי עוינות". אף ששיעור הלא מסכימים עם משפט זה היה גבוה יותר (47.7%), הרי שעדיין מדובר במספר גדול מאוד של עיתונאים החשים שהם חשופים לגילויי עוינות או להטרדות. בנוגע לשאלה זו נמצא הבדל מובהק ומשמעותי בין המינים: יותר ממחצית (51.6%) מהעיתונאיות העידו על גילויי עוינות והטרדות שהופנו כלפיהן, וקרוב לרבע (24.2%) מכלל העיתונאיות הסכימו מאוד עם המשפט. בקרב העיתונאים הגברים, רק 36.5% דיווחו על קיומם של איומים והטרדות, ורק 7.3% הסכימו מאוד עם המשפט.
שכיחותם הגבוהה כל-כך של איומים והטרדות מהווה סכנה משמעותית ליכולתם של עיתונאים לבצע את עבודתם באופן מקצועי וללא מורא. מתברר שאיומים והטרדות גולשים לעתים גם למצבים שבהם העיתונאים חשים שהם נמצאים בסכנה לפגיעה ממשית: 38.7% מהמשיבים בסקר הביעו הסכמה עם המשפט: "כעיתונאי בישראל אני חש לעתים בסכנה פיזית", ורק מחצית מהעיתונאים דיווחו שמעולם לא חשו שהם נמצאים בסכנה פיזית.
באופן מפתיע אולי לאור הנתונים הללו, בכל הנוגע לסביבת העבודה המיידית יותר הביעו רוב העיתונאים שביעות רצון גבוהה יחסית ממקום עבודתם. בהשוואה לסקר הקודם, שביעות הרצון הכללית מהעבודה העיתונאית אף עלתה, ועלה גם שיעורם של העיתונאים שדיווחו כי הם מעוניינים להמשיך לעסוק בעיתונות בעתיד. 50% מהמרואיינים השיבו כי הם מאוד שבעי רצון מהעבודה העיתונאית (בהשוואה ל-39.7% ב-2002), 44.9% השיבו כי הם מרוצים במידה מסוימת, 3.5% השיבו שהם לא כל-כך מרוצים מעבודתם (בהשוואה ל-7.2% ב-2002), ורק משתתף אחד מתוך 200 השיב כי הוא אינו מרוצה כלל מהעבודה העיתונאית (0.5%, בהשוואה ל-1% בסקר 2002). שביעות הרצון הגבוהה מהעבודה התבטאה גם במספר הנמוך של עיתונאים שהצהירו שהם אינם מעוניינים להמשיך לעסוק בעיתונאות בעתיד: 68.3% דיווחו כי הם מעוניינים מאוד להמשיך לעסוק בעיתונאות, 23.6% ענו כי הם די מעוניינים, 7.3% ענו כי הם לא כל-כך מעוניינים, ו-3.5% בלבד ענו כי הם אינם מעוניינים כלל להמשיך לעסוק בעיתונאות (בהשוואה ל-14.1% "לא כל-כך מעוניינים" ו-2.4% "כלל לא מעוניינים" בסקר הקודם).
בהתאם לדפוס תשובות זה, כמעט 89% מהמרואיינים הסכימו עם המשפט: "אני נהנה להגיע לעבודה" (ראו תרשים 2), וכמחצית מהנבדקים הסכימו מאוד עם משפט זה. 87.5% דיווחו כי הם חשים חופש פעולה מצד המערכות שלהם, 82.3% מהמרואיינים הסכימו כי יש להם כלים לכסות את התחומים שעליהם הם מופקדים, ו-76.8% אחוזים דיווחו כי בסביבת העבודה שלהם יש יחסי אנוש טובים. רק אחוזים בודדים לא הסכימו עם משפטים אלה.
אף שרוב הנשאלים הביעו הסכמה עם המשפטים: "אני חש ביטחון במקום עבודתי" (61.5%) ו"אני חש שאני מתפרנס בכבוד כעיתונאי" (53%), מיעוט לא מבוטל מקרב המשיבים חשב אחרת. כשליש מהמרואיינים דיווחו כי הם אינם מתפרנסים בכבוד כעיתונאים, וכמעט רבע דיווחו כי אינם חשים ביטחון ביחס למקום עבודתם. תחושות של חוסר ביטחון במקום העבודה ודיווח על חוסר יכולת להתפרנס בכבוד מהעבודה העיתונאית היו גבוהות יותר בקרב עובדי התקשורת המקומית, לעומת עמיתיהם בתקשורת הארצית, נתון לא מפתיע לאור מצבם הכלכלי הקשה של מקומונים רבים. לא נמצא קשר סטטיסטי בין תחושות אלה לבין מין המשיבים, גילם או השכלתם.
ערכים עיתונאיים
כמו בסבב הראיונות הקודם, גם הפעם התבקשו העיתונאים לציין ביחס לרשימה של ערכים עיתונאיים עד כמה כל אחד מהם חשוב לדעתם. באופן כללי נשמרה יציבות רבה בנוגע לחשיבותם של העקרונות העיתונאיים, בהשוואה לסקר 2002, כאשר רוב ההבדלים, המוצגים בתרשים 3, אינם משמעותיים מבחינה סטטיסטית. גם הפעם הסכים רוב מוחץ מבין הנשאלים כי בירור העובדות לאשורן הינו ערך חשוב מאוד (99%). שורה ארוכה של ערכים נוספים, ובהם שמירה מפני התערבות המו"ל בתכנים, הצלבת מקורות, אי פרסום שמועות, הצגת שני הצדדים של הסיפור והשגת הסיפור ראשון, הוכרו כחשובים על-ידי יותר מ-90% מהמרואיינים. הסכמה גבוהה, אם כי מעט פחות (בין 80% ל-90%), היתה ביחס לערכים כגון הצורך לספק פרשנות לחדשות, שמירה על ניטרליות, התחשבות בתחומי העניין של הציבור ושמירה על ריחוק מהמסוקרים. כמו בסקר 2002, גם הפעם ההיגד בדבר הצורך "להימנע משימוש בגוף ראשון", המבטא רטוריקה של אובייקטיביות על-פי המודל העיתונאי הקלאסי, היה זה שההסכמה לגבי חשיבותו היתה הנמוכה ביותר.
בניסיון לברר בדרך אחרת רכיבים מהותיים בזהות המקצועית של העיתונאים ובתפיסתם העצמית, התבקשו המשתתפים לבחור מבין רשימה של תכונות אפשריות את זו שהיא לדעתם החשובה ביותר כדי להפוך אדם לעיתונאי טוב. התכונות שצוינו יותר מאחרות היו סקרנות (34.5%) ואמינות (32.5%). דומה שהדומיננטיות של תכונות אלה מאששת את מרכזיות החיפוש אחר סקופים וחשיבות וידוא אמינות המידע כערכים מקצועיים בזהות ובשיח העיתונאיים. תכונות אחרות שצוינו כחשובות ביותר היו מיומנות בתחום העבודה (12%), חריצות (8%), מיומנות חברתית (6%) וכשרון כתיבה (5%).
השפעת התקשורת
סדרה נוספת של שאלות, שלא הופיעה בסקר 2002, נגעה לתפיסת העיתונאים את השפעות התקשורת מצד אחד, ואת הגורמים המשפיעים על התקשורת מצד שני. תפיסת ההשפעה נמדדה על סולם שבין 1 (אין כלל השפעה) ל-5 (השפעה רבה מאוד). באופן כללי נמצא כי עיתונאי ישראל סבורים כי השפעת התקשורת על הפוליטיקאים גדולה יותר מהשפעתה על הציבור, וכן כי השפעת התקשורת על הציבור נתפסת כחזקה יותר מאשר השפעתה עליהם עצמם. עיתונאים שהיו סבורים שלתקשורת אכן יש השפעה, נשאלו בנוסף אם הם סבורים שהשפעה זו היא בעיקר חיובית או בעיקר שלילית. ביחס להשפעה על הציבור, שיעור המשיבים שהיה סבור כי ההשפעות התקשורתיות על הציבור הן בעיקר חיוביות היה דומה לשיעור המשיבים שהיו סבורים כי ההשפעות הן בעיקר שליליות (19.5% לעומת 18.5%, בהתאמה; יתר המשיבים השיבו שההשפעות הן גם חיוביות וגם שליליות). לגבי ההשפעה על פוליטיקאים, 17% השיבו שהן בעיקר חיוביות, ו-26% שהן בעיקר שליליות. לגבי ההשפעה על העיתונאים עצמם, 28.5% חשבו שהשפעת התקשורת בעיקר חיובית, לעומת 8.5% בלבד שחשבו שההשפעה היא בעיקר שלילית.
המשיבים נטו לחשוב שהציבור מושפע מהתקשורת יותר משהוא משפיע על התקשורת. ההשפעה הנתפסת של הציבור על התקשורת היתה מעט מעל לבינונית, לעומת השפעה רבה יחסית של הפוליטיקאים על התקשורת. רוב המשיבים (54.5%) היו סבורים שהשפעה זו של פוליטיקאים על התקשורת היא בעיקר שלילית. רק 3.8% היו סבורים שההשפעה של פוליטיקאים על התקשורת היא חיובית.
ממצא מעניין נוסף מצביע על פער משמעותי בין ההשפעות שייחסו העיתונאים לתקשורת, לבין התפקידים הנורמטיביים שהם מייחסים למוסדות התקשורת (ראו תרשים 4). המשיבים נטו לחשוב כי התקשורת צריכה, במידה רבה עד רבה מאוד, לחשוף שחיתות של אנשי ציבור, להגביר את ההקפדה על כך שפוליטיקאים יקיימו את הבטחותיהם לציבור, ולקדם את השמירה על זכויות האדם (ציונים ממוצעים בין 4 ל-5, על סולם שבין 1 ל-5), אולם בפועל העיתונאים חשים כי התקשורת ממלאת תפקידים אלה רק במידה בינונית, או קצת מעל לבינונית. באופן דומה, העיתונאים היו סבורים כי אחת מהשפעותיה הרצויות של התקשורת היא להביא לשיח פוליטי פחות מתלהם (ציון ממוצע 3.42, כלומר במידה בינונית ומעלה). אולם בפועל העיתונאים היו סבורים כי התקשורת ממלאת פונקציה זאת רק במידה מועטה (ציון 2.04). בשני מקרים נוספים סבורים העיתונאים כי התקשורת ממלאת תפקידים שלא ראוי או לא רצוי כלל שתמלא: כך, בעוד שהם לא מאמינים כי התקשורת צריכה לגרום לאזרחים לתמוך במדיניות הממשלה, הם חשים כי בפועל התקשורת אכן גורמת להשפעה זו, במידה בינונית. העיתונאים גם סבורים שהתקשורת מנחילה ערכים ציוניים יותר משהם סבורים שראוי שתעשה.
סיכום
למרות הפערים בין התפקוד הרצוי והמצוי של התקשורת, למרות החשיפה שעליה הם מדווחים לתופעות לא אתיות, ולמרות העובדה שרבים מהם סבורים שהתקשורת משפיעה על הפוליטיקאים והציבור באופן שלילי ומושפעת מהם באופן שלילי - עדיין העניקו המשיבים לתקשורת הישראלית ציון הערכה כללי גבוה למדי: 7.6, על סולם שבין 1 ל-10. מדובר בעלייה משמעותית בהשוואה לציון הממוצע בסקר 2002, שעמד על 6.3 בלבד. ממצא זה מצטרף לממצאים המנחמים הנוספים העולים מהמחקר הנוכחי: העיתונאים הישראלים אולי נחשפים לנורמות לא אתיות בשכיחות גבוהה מהרצוי, סובלים מהטרדות, מאיומים ומחוסר ביטחון כלכלי, ולעתים אפילו חוששים מפני פגיעה פיזית במהלך העבודה, אך למרות זאת הם מרוצים מעבודתם, מתכוונים להמשיך בה, וחשים כי יחסי האנוש במקומות העבודה תקינים, באופן יחסי. בכך הם דומים, כנראה, לישראלי הממוצע: זה שנואש מהמשבר הכלכלי והבטחוני, עד למעשי שחיתות על ימין ועל שמאל, ומנצל כל הזדמנות כדי להתלונן על "המצב" - ועדיין מצהיר על שביעות רצון גבוהה יחסית כשהוא נשאל על כך בסקרים. כמו בסקר 2002, גם את הסקר החדש ניתן לסכם אפוא במעין חצי נחמה: העיתונאים הישראלים, בתוך עמם הם חיים.
ד"ר יריב צפתי הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה; ארן ליביו, כתב "העין השביעית", הוא סטודנט לתואר שני בחוג; הכותבים מודים לאשר אריאן ולפזית בן-נון על עזרתם בניסוח השאלון ולריבה טוקצ'ינסקי על עזרתה בהרכבת מדגם העיתונאים. תודה מיוחדת לעיתונאים שהקדישו מזמנם והשתתפו כמרואיינים במחקר
גיליון 55, מרץ 2005