פרשת האזנות הסתר של עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד" עוררה את זעמם של רבים ברחבי בריטניה, במיוחד אחרי שנודע כי העיתון האזין גם לקורבנות רצח וטרור. אלא שהמטרות הנפוצות יותר של אנשי ה"ניוז אוף דה-וורלד", כך על-פי החשד, היו סלבריטאים.
גם אלו לא רוו נחת מהפלישה לפרטיותם, והתקשורת הבריטית מעריכה כי ניוז-אינטרנשיונל, התאגיד של ניוז-קורפ שבבעלות רופרט מרדוק, שהפעיל את העיתון, שילם עד כה כ-2 מיליון ליש"ט בהסדרי פשרה.
אולם היה מואזן שלא הסתפק בצעדים משפטיים, והפך לאחד הגיבורים המפתיעים של הפרשה, המאיימת למוטט את האימפריה התקשורתית של מרדוק בבריטניה: שחקן הקולנוע יו גרנט, חביב הצהובונים הבריטיים וכוכב קומדיות רומנטיות. גרנט בחר לנקוט פעולה ישירה נגד הצהובון המפוקפק, וכך הפך לאחד מסמלי המאבק בו.
באפריל האחרון פירסם גרנט כתבה ב"ניו סטייטסמן" ובה גולל את סיפור פגישתו עם פול מקמלן, עורך בכיר ב"ניוז אוף דה-וורלד". גרנט תיאר כיצד ביקר בפאב בעיר דובר יחד עם מקמלן, והקליט אותו באמצעות עט-מקלט בזמן שזה סיפר על האזנות הסתר והטקטיקות "המלוכלכות" שנוקט הצהובון.
עם התפרצותה המחודשת של הפרשה בשבוע שעבר, שהביאה לסגירתו של "ניוז אוף דה-וורלד", נערך ב-BBC עימות בין גרנט למקמלן. השניים דיברו על פגישתם, החליפו עקיצות ושטחו את טענותיהם ההדדיות ודעתם השונה, כפי שהסתבר, על תפקיד התקשורת. תמלול הראיון, לפניכם.
פול מקמלן ויו גרנט, עימות ב-BBC (צילום מסך)
יו גרנט: באופן מקרי בהחלט, המכונית שלי שבקה חיים ב[מחוז] קנט. זה סיפור ארוך, אבל בקיצור – מישהו עצר את מכוניתו בצד השני של הכביש והתחיל לצלם אותי. האיש הזה היה פול מקמלן, עורך לשעבר ב"ניוז אוף דה-וורלד". התחלתי לקלל אותו וכו', אבל בסופו של דבר, כשהתחלנו לדבר, הוא התרברב על כך שפרצו לטלפון שלי ועל כל הטקטיקות המלוכלכות ביותר של 'ניוז אוף דה-וורלד': על יחסיהם עם המשטרה ויחסיהם עם חמשת ראשי הממשלה האחרונים. הייתי מזועזע. כמה חודשים לאחר מכן הלכתי לפאב בדובר שבבעלותו [של פול מקמלן]. העמדתי פנים שאני פשוט קופץ לשתות בירה והקלטתי אותו. אפשר להגיד שזה מעשה סימטרי. גרמתי לו לדבר שוב על כל אותם הדברים ופירסמתי את הכל ב'"ניו סטייטסמן".
מראיין: ובמה הוא הודה?
יו גרנט: ובכן, בכל הדברים שכרגע דיברתי עליהם, על האופן הנרחב וה"תעשייתי" שבו ערך "ניוז אוף דה-וורלד" האזנות ובאופן ספציפי על אנדי קולסון [עורכו של העיתון בשנים 2003–2007, ומי שהיה יועצו הקרוב של ראש הממשלה דייוויד קמרון]. על העובדה שזה לא קורה רק ב"ניוז אוף דה-וורלד", אלא בכל הצהובונים, על כך שניוז-אינטרנשיונל העביר כסף לקצינים במשטרת לונדון באופן קבוע. על כך שמרגרט תאצ'ר היתה הראשונה להבין כי קשה מאוד לנצח בבחירות במדינה הזאת ללא תמיכת העיתונות, ולכן היתה הראשונה שהפכה לחנפנית מוחלטת של הארגון של טייקון התקשורת. כל ראשי הממשלה מאז הלכו בעקבותיה של תאצ'ר, כולל הנוכחי. וכששאלתי אותו (את מקמלן), בעקבות שמועה ששמעתי, "האם אתה חושב ש'ניוז אוף דה-וורלד' פרץ לטלפונים של משפחתה וחבריה של הילדה הקטנה שנרצחה?", הוא ענה: "כן, אני חושב שאין ספק שזה קרה".
מראיין: הישאר איתנו, יו, כי פול מקמלן נמצא איתנו עכשיו. האם אתה מסכים עם הגרסה שלו לאירועים?
פול מקמלן: כן, הכל בסדר, חוץ מדבר אחד – שני חצאי בירה עולים 6 פאונד, אתה חייב לי 6 פאונד. הוא לא שילם על הבירה שלו. חוץ מזה הכל בסדר.
מראיין: נשמע שאתם מסתדרים די טוב, אבל איך הרגשת כשנחשפת על-ידי אדם שהעיתון שלך רדף אחריו וניסה לחשוף דברים על אודותיו כבר זמן מה?
פול מקמלן: ובכן, זה היה מצחיק מאוד. כשיו גרנט נכנס אל הפאב שלך עם עט קטן וטיפשי ומנסה להקליט אותך, זה לא יכול להיות דבר מלבד מצחיק. אז לא היה לי ממש אכפת כשהוא חשף אותי, חשדתי שהוא עושה זאת, על אף שהתקשיתי להאמין שהוא באמת יעשה את זה. קשה להאמין ששחקן כל-כך מפורסם ינמיך את עצמו וישתמש בכאלה טקטיקות, הייתי המום ונרגז. סתם, לא באמת הרגשתי ככה.
מראיין: יו, אתה הופעת פעמים רבות, כמובן, בצהובונים ואף היית למטרה עבורם. האם כל העניין הפך לסוג של מסע צלב עבורך והאם אתה חושב שקיים עניין ציבורי בחלק מהדברים שנכתבו עליך, או שאתה מבטל את הטענה הזו לחלוטין?
יו גרנט: אין ספק שקיים עניין, אבל זה מחזיר אותנו לקלישאה הישנה של "מה שמעניין את הציבור ומהו עניין ציבורי", ואני מוכן לטעון כי הרוב, אם לא הכל, מעניין את הציבור, אך כמעט שום דבר מתוך זה איננו בגדר עניין ציבורי.
פול מקמלן: אני חייב להגיד שרוב האנשים שפגשתי בדובר, שעובדים שמונה שעות ביום באתרי בנייה ומרוויחים 220 פאונד בשבוע, הביעו מעט מאוד סימפטיה כלפי מישהו שמרוויח 5 מיליון פאונד עבור סרט ומקטר על כך ש"אוי ואבוי, מישהו הקשיב פעם לאחת ההודעות שלי'". כמעט שאין איש או אשה במדינה הזאת שיסרבו להתחלף איתך ולסבול את מה שכינית "מרושע" אתמול ברדיו. אבל זה לא באמת מרושע, זה חלק מהמשחק שתורם לפרסום של הסרטים החדשים שלך.
יו גרנט: אתה חושב שהחברים והמשפחה של מילי דאלוורס והתאומות שנרצחו חושבים שזה משחק, שהם חושבים שזה מצחיק?
פול מקמלן: לא, אבל...
יו גרנט: אתה חושב שהם מרוויחים 5 מיליון פאונד לסרט?
פול מקמלן: לא, אתה צודק, ולכן אתה לא זכית לאף סימפטיה מהאנשים בדובר, ולעומת זאת הטעות הזאת, שנעשתה על-ידי מישהו שאיננו חבר צוות [ב"ניוז אוף דה-וורלד"]...
יו גרנט: אתה טוען שמדובר בטעות אחת ולא במנהג רווח, אך אין ספק שמדובר במנהג רווח. לא היו לכם שום ייסורי מצפון או רגשות אשם. לא היה אכפת לכם מי ייפגע, כל עוד הצלחתם למכור את העיתון שלכם בהרבה כסף. רווחים היו המניע היחיד שלכם. אתם לא עיתונאים, אין לכם עניין בעיתונות. מדובר רק בכסף, כסף וכסף.
פול מקמלן: זה לא נכון בכלל. האינטרס שלנו היה לכתוב כתבות שיש בהן אמת, ואיזה מקור יכול לספק לנו אמת בצורה טובה יותר מאשר הטלפון הסלולרי של מישהו?
יו גרנט: כדאי שתנסה לעסוק בעיתונות אמיתית, פול, כי אתה לא אידיוט. כנראה שתוכל לעשות זאת.