עשו מנוי ל"בריזה"
אל"מ עופר קול, ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל, הצהיר השבוע כי התקשורת נהנתה משפע של מידע על המתרחש בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". "יצרנו מצב שבו מח"טים מהשטח מדווחים לעיתונאים", אמר במסגרת כנס באוניברסיטת בר-אילן. "אני יוצא מתוך נקודת הנחה שמח"ט שנמצא בשטח לא משקר לעיתונאי. ואם הוא לא משקר לעיתונאי, אז מה הבעיה עם זרימת המידע? לעיתונאים יצאה כמות אינפורמציה ענקית".
הכותרת הראשית של עיתון "הארץ" הבוקר מלמדת כי הבעיה עם זרימת המידע לעיתונאים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" היתה שהמידע לא כלל עדויות על הרג פלסטינים חפים מפשע וזוועות אחרות שביצעו החיילים. מח"ט שנמצא בשטח אולי לא משקר, אבל אולי גם לא יודע הכל, ואולי יודע אבל בוחר שלא לגלות.
אלא שסופם של פשעים מרובי משתתפים למצוא את דרכם אל הציבור הרחב, ועמוס הראל מביא הבוקר ב"הארץ" דיווח ראשוני על עדויות של חיילים שהשתתפו במבצע בעזה, המספרים, בין היתר, על הרג חפים מפשע, תוך זילות מוחלטת של חיי אדם באשר הוא פלסטיני. הרחבה, כך מובטח, תוגש לקורא העיתון במוסף "השבוע", מחר.
הראל שואב את הסיפורים והעדויות של החיילים מתוך "בריזה", עלון בוגרי המכינה הקדם-צבאית על-שם יצחק רבין באורנים. עלון "בריזה", שהמוטו שלו הוא "דף קשר שלא מבריז לבוגרי מכינת רבין", פירסם השבוע סטנוגרמה של כנס לוחמים שערך לפני מעט יותר מחודש, ובו נשמעו לראשונה עדויות הלוחמים. אף שהעדויות מתפרסמות בעלון זה, לכותרת הראשית של "הארץ", "עדויות קשות של קצינים וחיילים על הרג חפים מפשע במלחמה בעזה", קודם הביטוי "'הארץ' חושף". בעמוד פנימי של "מעריב" מביא עפר שלח כמה מהעדויות, כולל כמה שאינן מוזכרות ב"הארץ", תוך הבטחה להרחבה מחר, ב"מוספשבת" של "מעריב" ובתוכנית "שישי" בהנחייתו. נניח הפעם לקרבות הקרדיט, כדי להתרכז בדיווחים על הקרבות האמיתיים (אתר News1 מגיש כבר כעת את נוסח העדויות המלא).
מהעדויות עולה תמונה מחרידה שלפיה שטחים נרחבים בעזה הפכו לכפר קאסם. מרגע שנותרו בני-אדם באזורים מהם הצטוו לצאת, הפכו כולם למטרות לגיטימיות בעיני חיילים, לא משנה אם היוו איום על כוחות צה"ל או לא, אם נראו תמימים או לא. חייל אחד סיפר על מה שבעיניו נראה כ"רצח בדם קר" ו"המון צמא לדם", חייל אחר מדבר על הרס רכוש מסיבי "סתם כי אפשר". הראל מדווח על "קלע שהרג בשוגג אם פלסטינית ושני ילדיה", אבל מתוך העדות עולה כי הוא לא הרגם בשוגג, אלא בכוונה תחילה. השגגה היתה שלא נאמר לו כי עליו לנצור את האש כשיראה את בני המשפחה פוסעים לעברו.
בטור צד המלווה את הידיעה צופה הראל כי כעת תבוא התקפה אישית על ראש המכינה, דני זמיר, אך מדגיש כי נראה שהוא פועל מ"אכפתיות". לקראת ההתקפה שעשויה לבוא על כלי התקשורת שחושפים את עדויות החיילים יש להזכיר כי הם עושים את תפקידם נאמנה. הראל מזכיר בטורו כי מדובר ב"עדויות, מכלי ראשון, על כל מה שמרבית הציבור הישראלי היה מעדיף כנראה להדחיק". מאמר המערכת של "הארץ" קורא לחקירה חיצונית של "התופעה", אבל לא קורא במפורש לוועדת חקירה ממלכתית.
חשוב לציין – סיפורי זוועה עלו כבר בעת המלחמה ובשבועות שלאחריה מעדויות של פלסטינים וזרים ששהו באזורי הקרבות (בעיקר על-ידי עמירה הס ב"הארץ"). חבל שרק עדויות של חיילים ישראלים על מעשים שכאלה יכולות להפוך לכותרת ראשית בעיתונות הישראלית.
כשפירסמו עמוס הראל ואבי יששכרוף את טור הסיכום שלהם למבצע "עופרת יצוקה", לפני כחודשיים, התייחסו השניים גם ליחס שהפגינו לוחמים בשטח לאוכלוסייה הפלסטינית בעזה ולהשלכות שעשויות לנבוע מיחס זה. "אולי גם הפעם צפויה טראומה דורית, כמו זו שהולידה באיחור את הסרט 'ואלס עם באשיר'", כתבו. הבוקר, דומה שהיה להם על מה להתבסס. מזל שתעשיית הקולנוע הפלסטינית נתונה במצוקה קיומית. הסרטים שייצאו משם בעקבות "עופרת יצוקה" צפויים להיות מדכאים עוד יותר מהסרטים שיופקו בישראל.
חוצפה שיש כדוגמתה
הכפולה הפותחת של עיתון "גלובס" מוקדשת ל"שערוריית AIG". מתברר שהחברה, שקיבלה עשרות מיליארדים מממשלת ארה"ב כדי שלא תתמוטט ותגרור אחריה את הכלכלה האמריקאית כולה, מבקשת להעניק בונוסים לבכירי עובדיה בסך 165 מיליון דולר. גם ביתר העיתונים והמוספים הכלכליים הבוקר מדווחים על הזעם בממשל ובציבור האמריקאי בעקבות המעשה. בדיווחים אלה בולט הטון הביקורתי והזעזוע מתאוות הבצע. כשהעיתונים פונים לדווח על הנעשה בישראל, הטון משתנה מעט.
בעמ' 2 של מוסף "שוק ההון" של "גלובס" התפרסמה אתמול ידיעה מאת טלי ציפורי, המספרת שעלות שכרו של אבי (אבשלום) מוסלר, מנכ"ל חברת הנדל"ן אמות, עמדה בשנה האחרונה על 5.5 מיליון שקל. בטבלה נפרדת מצוין כי התשואה הריאלית של מניית אמות בחמש השנים האחרונות היא מינוס 22.3%, אך במקרה זה העיתון נמנע מלמתוח ביקורת חריפה על השכר הגבוה של מנכ"ל החברה. "במקרה של חברת אמות [...] לא נראה שמשבר האשראי פגע בעלות שכרו של המנכ"ל", נכתב בידיעה, לא יותר.
מובן שחברה פרטית המשלמת שכר גבוה למנכ"ל שלה גם בעת שמנייתה מאבדת עשרות אחוזים מערכה אינה דומה לחברה שחולצה באמצעות כספי הציבור ומעניקה בונוסים בעשרות מיליוני דולרים, אבל תאוות הבצע היא אותה תאוות בצע.
לידיעת חלק קטן מאוד של קוראי "מעריב"
בעמ' 4 של עיתון "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה מאת "כתב מעריב", תחת הכותרת "מאמצי האיתור החלו מאוחר מדי". לפי הידיעה, המידע על מחסור בהקצאת משאבים לאיתור שליט נחשף ב"מעריב" כבר במאי 2007. מדוע יש להביא בפני קוראי העיתון תזכורת זו? משום שב"הארץ" פורסמה אתמול ידיעה מאת אורי בלאו, שהוגדרה כ"חשיפת 'הארץ'", ובה נטען כי חודשים ארוכים אחרי שנחטף, שליט עדיין לא היה בראש סדר היום של כוחות הביטחון. בלאו ביסס את הידיעה שלו על מסמכים פנימיים של הצבא.
רק מתי מעט מקוראי "מעריב" יבינו מדוע מופיעה לפתע תזכורת שכזו בעיתונם. התזכורת מיועדת לעורכי "הארץ", ולקהילת העיתונאים כולה, ואינה תורמת כמעט דבר לקוראי "מעריב". בעיתון, שמספר עמודי החדשות בו הולך ומצטמצם, ניתן היה לקבוע סדר עדיפות שונה, גם אם פושטת בו תחושה שהקרדיט המגיע לו נגזל.
התשובות של קצב
הן בשער "ידיעות אחרונות" והן בשער "מעריב" מופיעה הבוקר הפניה לראיון עם נשיא המדינה לשעבר משה קצב. הראיון ב"ידיעות אחרונות" יפורסם מחר ב"מוסף לשבת" של העיתון. הראיון של "מעריב" הגיע כבר הבוקר למנויי העיתון, במסגרת מוסף "סופשבוע".
קלמן ליבסקינד, אחד העיתונאים ההגונים היחידים בישראל (לפי קצב), הוא שקיבל את הזכות לראיין אותו. כבר בפתיחה נדרש קצב למסיבת העיתונאים האחרונה שערך. הנשיא לשעבר טוען כי רק למחרת בבוקר, כשראה את כותרות העיתונים, הבין שנכשל במשימת הדוברות שלקח על עצמו. "חשבתי שהעיתונים צריכים לפרסם את תוכן הדברים שלי. במקום זה הם עסקו רק באורך הנאום", הוא אומר, "תציינו בשוליים שהיה נאום משעמם ומייגע. אבל לא יכול להיות שתעסקו רק בזה [...] אני צריך להציג את הדברים, וחובתכם העיתונאית לדווח עליהם. לא דיווחתם".
קצב מאשים את העיתונאים שבאו להאזין לו עם דעות קדומות, טוען לאורך כל הראיון לחפותו, ובתשובה לשאלה "איך שלוש נשים טוענות נגדך טענות מאותו סוג?" הוא עונה, "נקמה".
ענייני תקשורת
רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" שמנכ"ל רשת, יוחנן צנגן, צפוי להתפטר הבוקר. שכניק מעלה את הסברה ש"עייפות החומר" הביאה להחלטתו של צנגן.
נועם שרביט מדווח ב"גלובס" כי נדחה ערעורו של העיתונאי איתן רבין על הרשעתו בהאזנת סתר למו"ל "מעריב" עופר נמרודי.
יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי שרת החינוך מתנגדת להטמעת הטלוויזיה החינוכית ברשות השידור. כתבה על המשבר בטלוויזיה החינוכית מתפרסת במוסף "מרקר ויק" [נעמי דרום], וכמו בפעמים קודמות, גם הפעם שולחת החינוכית את הטאלנטים שלה (בן כספית, רינו צרור, עמנואל רוזן, דן מרגלית ועוד) לחזית התקשורתית לקראת סיבוב נוסף בקרב ההישרדות שלה.
אביב לביא כותב ב"סופשבוע" של "מעריב" בגנות שידור סרט תגובה של משפחת עופר מיד לאחר שידור "שיטת השקשוקה" בערוץ 1. "שידורו של סרט כזה יהיה מעשה אנטי-עיתונאי מובהק", כותב לביא, "הנפת דגל אתי לבן של הערוץ הציבורי, דווקא בערב שאמור להיות הפגנת הכוח והעצמאות העיתונאית שלו [...] להקרין סרט-מטעם על תקן תגובה, זה כבר לא חלק מההליך העיתונאי המקובל. זוהי פרסומת, ופרסומות יש בערוצים המסחריים – ובתשלום".
גדעון עשת יוצא במאמר המתפרסם הבוקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" נגד ועדת מרדכי של משרד התקשורת, שהמליצה על מעבר מזכיונות לרשיונות בערוצי הטלוויזיה המסחריים. לדבריו, מטרת הוועדה היתה "לתת לעבריינים להמשיך במעשיהם הקלוקלים עוד שנים רבות".
ב"דה-מרקר" מתפרסמת ידיעה מאת דפנה מאור על משבר המגזינים המודפסים, אותה נישה שעד לא מכבר נחשבה לפגיעה פחות יחסית מהעיתונות היומית המודפסת. לפי הכתבה, מספר עמודי הפרסום במגזינים בארצות-הברית צנח בכ-17% בממוצע ברבעון האחרון של 2008.
בעיתון "העיר – תל אביב" מתפרסמת סקירה מאת אלון עידן על האופן שבו אמנות משווקת את עצמה בעיתונות המודפסת – בעזרת הסבל של יוצריה.
מדורו של שיזף רפאלי ב"כלכליסט" מוקדש השבוע לנסיונות לסנן אתרי אינטרנט מטעמים פוליטיים ולנסיונות להילחם בסינונים.
טורו של רון מיברג שב למוסף "סופשבוע" של "מעריב", לאחר הפסקה בת כמה חודשים.