"מעריב זו גם כן מפלגה בישראל, וזו אולי המפלגה הגדולה ביותר עכשיו", אמר ב-1949 זלמן ארן לעמיתיו בצמרת מפא"י, וקרא להם לשקול מחדש החלטה כלכלית שנויה במחלוקת, בעקבות מאמר ביקורת של עזריאל קרליבך.[1] "דיבור כזה של קרליבך בעניין זה – איני מזלזל בו", הוסיף ארן. אישים בכירים, ובהם הרמטכ"ל בדימוס יגאל ידין, ציינו כי קרליבך היטיב לשקף את הלכי הרוח של הציבור, ובה בעת – לעצב אותם. מי שקרא את ד"ר קרליבך יכול היה לדעת "מה חושב, מה מרגיש, חלק גדול מהעם", ובה בעת גם "לדעת לעתים קרובות מה ירגיש חלק חשוב מהעם", אמר ידין.[2]
במערכת יחסיו של בן-גוריון עם מעריב יש עניין מיוחד בשל מעמדו של העיתון באותן שנים כנפוץ ביותר במדינה, ומשום ששני עורכיו הראשונים, ד"ר קרליבך ואריה דיסנצ'יק, היו מבכירי העיתונאים באותן שנים. קרליבך היה הפובליציסט הבולט בתקופתו, ואילו דיסנצ'יק היה עיתונאי שקשריו עם צמרת השלטון הביאו לעיתון מספר רב של ידיעות בלעדיות, שפרסום רבות מהן לא היה לרוחו של ראש הממשלה. במערכת היחסים בין בן-גוריון לעיתון יש להבחין בשתי תקופות עיקריות: האחת, מהקמת המדינה עד שנת 1960, יחסים אשר ידעו עליות ומורדות, הסכמות ומחלוקות; השנייה – מ-1960, לאחר פרוץ פרשת לבון, תקופה שבה בלט מעריב בתמיכתו בצמרת מפא"י ובלבון, אגב ביקורת בולטת על עמדותיו של בן-גוריון ועל מהלכיו.
קרליבך התאמץ להדגיש כי עמדתו והקו המערכתי של מעריב אינם משקפים קו מפלגתי כלשהו, אלא נקודת מבט עיתונאית עניינית. בעיניו לא היתה כל סתירה בין הערכה רבה לבן-גוריון כמדינאי לבין חשדנות וביקורת כלפי מהלכיו כפוליטיקאי. במקביל לא ראה כל ניגוד בין ההזדהות המוצהרת עם המדינה לבין ביקורת עיתונאית על הממשלה ועל מדיניותה. דווקא משום דאגה למדינה ורצון בשגשוגה, כך הסביר, עוסק העיתון בחשיפה ובהוקעה של מחדלים, טעויות, ליקויים וכישלונות.
"מטרתו של העיתון היא, כמובן, לתרום לגאולת עם ישראל", כתב קרליבך, וביסוד הביקורת עומדים אלטרואיזם ואהבת ישראל ורצון לתקן תקלות ושיבושים.[3] "ככל שמעריב הגביר את תחושת הזהות של האזרח עם השלטון, כן רצה שהשלטון [...] לא יתנכל לתביעותיו של האזרח והתושב [...] יום-יום עמד מעריב בשער על משמר זכויות האזרח ותביעותיו לטוהר המשטר".[4]
ברוח זו נלווה הסבר לצד כתבה לראש השנה על "עשרה דברים יפים וטובים" שהתרחשו במדינה: כתבה חיובית זו נועדה להציג פן שנדחק בדרך כלל לשוליים בעיתון, שכן "במשך כל ימות השנה אנו מרבים בביקורת ובתיאור הצד השלילי שבתופעות חיינו הציבוריים, ומובן שזה טוב, וזה מועיל ונחוץ וזה מטהר את האווירה".[5]
במסמך פנימי תיאר קרליבך ב-1950 את שתי הנשמות שהתרוצצו בקרבו של העיתון – זו המזדהה עם המדינה ומבקשת להגן עליה, וזו שרואה חובה למתוח ביקורת על פגמים וכישלונות. הוא כתב בהקשר זה על הצורך באיזון בין ביקורת לידיעות חיוביות:
"עדיין הביקורת השלילית מרובה אצלנו מן החיובית. ויש גיליונות, שבהם שיווי המשקל פגום מאוד, ומתקבל הרושם שבכל ההווי שלנו הצל מרובה מן האור. עלינו לשנות זאת – בכל מחיר. מאמר אחד של ביקורת אמת מספיק בהחלט! כנגדו צריך ויכול לבוא לפחות תיאור אחד של כל היפה והנפלא שהושג כבר במדינתנו. עיתון כזה שלנו, אסור לו שייהפך לראי עקום של הנס הגדול שקרה לאומה [...] הפיתיון העיתונאי לכתוב על 'סקנדל' הוא כמובן תמיד יותר גדול מן הפיתיון לכתוב על עניין שהוא 'בסדר גמור'. ובכל זאת: הרי איננו מחויבים לגלות רק את הסקנדלים שבמשטר הזה, הרי אנחנו איננו רוצים להיבחר מחר ולשלוט תחת השליטים של היום. אנחנו רוצים רק לעזור לסתם ר' ישראל ולממשלת ישראל שנבחרה באורח דמוקרטי".[6]
קרליבך קרא בדברים אלה לגייס את העיתון לעזרת המדינה ואף הממשלה, אבל תיאר מציאות שהדבר לא נעשה בה די הצורך. הוא עצמו לא הצליח, לדבריו, ליצור את האיזון הנדרש בין החיובי לשלילי, שכן הנטייה העיתונאית הטבעית בשנים הראשונות למדינה לא היתה התפעמות מעצם השגת העצמאות וכתיבת שירי הלל למדינה החדשה. להפך: העיתונאים נטו דווקא לחיפוש אחר נקודות החושך וה"סקנדלים" ולהדגשתם.
ההזדהות עם מדיניות הממשלה התבטאה במעריב בדרך כלל בתמיכה בקו המדיני-ביטחוני האקטיביסטי של בן-גוריון ובהזדהות עם המאמץ לקדם עליית המונים. מנגד הרבה העיתון לעסוק, לפי עדות קרליבך, במלחמה "בביורוקרטיה, בהזנחה במשרדים, בפרוטקציוניזם ובייחוד בהעדפת הסקטור השיתופי".[7] הביקורת החריפה של מעריב על תפקוד הממשלה בתקופת הצנע הביאה לכך ששר האספקה והקיצוב דב יוסף הצמיד למעריב בזיכרונותיו את התואר "אנטי ממשלתי".[8] אך לאלה נלוו נושאים נוספים אשר בהם לא היסס מעריב לנקוט קו של עימות וביקורת מובהקת כלפי ראש הממשלה ונגד רבים ממהלכיו, ובהם בפרשת אלטלנה, בדיונים על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ועוד.
בשנים 1950–1952 הגיעו היחסים המתוחים בין מעריב לבן-גוריון לשיאם בכמה עימותים בולטים. הראשון התנהל בעקבות החלטת בן-גוריון להקדים את הבחירות לכנסת השנייה, לאחר המשבר עם החזית הדתית על החינוך במחנות העולים ובמעברות.[9] היעד המוצהר של בן-גוריון במערכת הבחירות היה השגת רוב מוחלט למפא"י, כדי למנוע, לדבריו, את המשך הסחטנות של מפלגות מיעוט.[10] במאמר שכותרתו "הפיכה" הזהיר קרליבך כי המהלך של בן-גוריון הוא רק צעד ראשון בדרך למשטר חד-מפלגתי, וסופו שיהפוך את ישראל לדיקטטורה. בתארו תרחיש עתידי זה כתב קרליבך: "מובן מאליו שבן-גוריון משוכנע שהוא פועל לטובת העם והארץ. בשעה שהוא נוטל לעצמו שלטון דיקטטורי מוחלט, הוא מאמין באמת ובתמים שאינו רוצה שום דבר בשביל עצמו".[11] בכך הקדים קרליבך את אורי אבנרי, שב-1953 פרסם כתבה שכותרתה "דיקטטורה בדרך", על בן-גוריון ומקורביו.[12]
בסדרת "מכתבים לבוחר" האשים קרליבך את בן-גוריון ב"תאווה לשלטון יחיד", וקרא לבוחר לשקול בקלפי רק דבר אחד: "האם הוא רוצה שלטון יחיד בישראל – אם לאו"[13]. בתשובתו לשאלת קורא, כיצד קריאה זו מתיישבת עם תמיכתו בבן-גוריון במרבית המקרים בנושאים מדיניים וביטחוניים, הסביר קרליבך: "אין אלטרנטיבה לבן-גוריון, אבל יש אלטרנטיבה לשלטון יחיד שלו, והיא דמוקרטיה [...] קואליציה רחבה. שליט? כן, בכל לבב. אבל שליט יחיד – לא [...] שלטון מוחלט של מפלגה זה זיוף הדמוקרטיה. זה אתחלתא של דיקטטורה"[14].
בה בעת העניק מעריב בשנת 1951 בימה נרחבת לביקורת על הממסד כאשר פרסם בכותרתו הראשית את פרטי דו"ח מבקר הסוכנות היהודית אמיל שמורק על בזבוז ומעשים בלתי חוקיים בסוכנות [15] וכן קטעים נרחבים מדו"ח מבקר המדינה בדבר כשלים בשירות הממשלתי. עם זאת, פרסום דו"ח מבקר המדינה עוכב על-ידי מעריב עד אחרי הבחירות לכנסת. ההסבר לדחייה היה "שמא יתפרש הדבר כתעמולה סתם, ולא יזכה לתשומת הלב הרצינית שהוא ראוי לה".[16]
לאחר פטירתו של קרליבך אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר-כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו. פטירתו של קרליבך, אמר ידין, הפרה במידת מה את שיווי המשקל הנדרש בין המבצע למבקר.[17]
אחד העימותים הבולטים בין מעריב לבן-גוריון התנהל סביב הסכם השילומים. קרליבך ועיתונו מילאו תפקיד מרכזי במתקפה הציבורית נגד בן-גוריון וההסכם [אירוע המסוקר בפרק אחר בספר]. התייחסויותיו האישיות החוזרות של בן-גוריון ל"מנוול הזה שנקרא קרליבך" העידו עד כמה היה ראש הממשלה מוטרד מהשפעתם של מאמריו הביקורתיים של עורך מעריב.[18] יחסו של בן-גוריון לעיתון היה מלכתחילה חשדני, בין היתר בשל זהותם של העיתונאים הבכירים שהקימו אותו, שרובם היו מקורבים לתנועה הרביזיוניסטית ולאצ"ל ונעדרי קשר אידיאולוגי לתנועת הפועלים. לכך הצטרף חששו של בן-גוריון מכוחו של עיתון פופולרי, שהבטיח לקוראים בגיליונו הראשון "אי-תלות בהשפעת בעלי-הון פרטיים ואינטרסים של מפלגות וזרמים".[19] בפועל, עם זאת, היתה מחצית מהבעלות על העיתון בידי עובד בן-עמי, איש עסקים שנמנה עם "המחנה האזרחי", מראשי התאחדות התעשיינים והיהלומנים.[20] קרליבך עצמו היה מודע לכך שרבים מעיתונאי מעריב מוצאם "מחוגים ימניים", וקרא לעמיתיו לגייס גם עיתונאים "שמאליים" יותר.[21]
בן-גוריון נהג כלפי מעריב בחשדנות דומה לזו שהפגין כלפי כל אמצעי התקשורת והכחיש לעתים ידיעות שפורסמו בעיתון,[22] אך הכיר גם בצורך להשתמש בעיתון, בהיותו גורם מרכזי במרחב הציבורי. לשם כך נפגש לעתים מזומנות עם בכירים בעיתון והתכתב עמם, ואף כתב מאמר מיוחד לגיליון העשור של מעריב.
לצד הביקורת על כמה ממהלכיו המרכזיים של בן-גוריון עסק קרליבך גם בהידוק קשריו עם ראש הממשלה ועם צמרת השלטון.[23] כך, למשל, הודיע לשר החוץ משה שרת כי אחד העיתונים עומד לפרסם פרטים בעניין עסקת החלפת דירתו של השר, ויעץ לו להקדים לפרסם את גרסתו בעניין. שרת כתב על כך ביומנו: "אדם מחונן וקשוח זה, שברק שכלו וכישרונו הוא בוהק קר ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי, והוא גומל עמדי תמיד חסדים".[24]
כשפרש בן-גוריון לשדה-בוקר הציע לו קרליבך לפרסם את מאמריו במעריב לצד דבר, וכך ייחשפו לעיני כחמישים אחוז מכלל קוראי העיתונים בישראל. כמו בפרשת יומון מפא"י הדור, גם כאן החמיץ בן-גוריון הזדמנות לחרוג מהמרחב הציבורי של תנועת הפועלים ולהשמיע את דברו לציבור רחב. הוא דחה את הצעת מעריב, אם בשל תרעומת על עמדותיו הביקורתיות החריפות של קרליבך נגדו בשנים הקודמות, ואם מחשש שפרסום מאמרים בעיתון ערב מסחרי יצטייר כחריגה מדפוסי הדיון התנועתיים.[25]
עדות נוספת למורכבות מערכת היחסים בין מעריב למפא"י היתה העובדה שלצד הביקורת על הממשלה בשאלות עקרוניות שונות, ניהל קרליבך מגעים עם ראשי המפלגה על כינון קשר עסקי תקשורתי ישיר בין המפלגה לעיתון. קרליבך ביקש, בין היתר, שמעריב יקבל את הזיכיון להוצאתו לאור של שבועון רדיו ממשלתי, שיהפוך לכלי הסברה ממשלתי. יתר על כן, הוא דן גם באפשרות של מתן ביטוי ישיר למפא"י במעריב כחלק מעסקה שבמסגרתה ייסגר הדור, על רקע קשייו המתמשכים של יומון מפא"י להתמודד עם העיתונות המסחרית הפופולרית.[26] קרליבך הציע לכלול מדי יום דף פנימי מטעם המפלגה במעריב ולצרף נציג של מפא"י למערכת העיתון, ואף הבטיח שהעיתון, שהכריז על עצמו עם הקמתו כבלתי תלוי, "יימנע מהתקפת המפלגה גם בשאר העמודים".[27] על פי דיווח שנמסר לבן-גוריון על המגעים עם קרליבך בעניין העיתון, היה לעורך מעריב תנאי נוסף: סגירת ידיעות אחרונות, עיתון שמפא"י החזיקה באותה עת חמישים אחוז ממניותיו.[28]
אילו היו הרעיונות הללו מיושמים בפועל, לא רק אופיו של מעריב היה משתנה: שיתוף הפעולה בין השחקן הפוליטי הגדול ביותר והשחקן התקשורתי החזק ביותר בזירה היה מחולל שינוי דרמטי באופיו של המרחב הציבורי בישראל. אלא שמאמצי קרליבך לא צלחו, ואף לא אחת מההצעות שהעלה יצאה אל הפועל.
יותר מהעיתונים הפרטיים האחרים, היו למעריב קשרים הדוקים עם אישים בכירים בצמרת הממסד הפוליטי והביטחוני ובהם כמה ממקורבי בן-גוריון, כגון הרמטכ"ל משה דיין ויוסף אלמוגי, וכן בני פלוגתא שלו כגון משה שרת.[29] מאוחר יותר, כאמור, מתנגדיו של בן-גוריון בצמרת מפא"י בתקופת פרשת לבון הם שסיפקו לעיתון מידע רב.
מערכת קשרים זו הביאה לכך שבמחצית השנייה של שנות החמישים ואילך, חלק ניכר מן המידע על המתרחש בדיונים פנימיים במפלגה הגיע לציבור באמצעות מעריב, בין היתר בזכות קשריו האישיים של העורך אריה דיסנצ'יק עם הצמרת הפוליטית. ראשי המדינה אהבו להתרועע עמו, נועצו בו מפעם לפעם והיו מי שכינו אותו "מנכ"ל המדינה".[30] העמקת הסיקור הפוליטי בעיתון הביאה לכך שמזכיר מפא"י גיורא יוספטל התלונן ב-1958: "אין ישיבה של מפא"י אשר משתתפים בה חמישה אנשים שלא יסתננו ממנה פרטים לעיתוני הערב".[31]
כתבי העיתון ועורכיו התאמצו מאמץ מקצועי עקבי לאיתור ולפרסום מידע בעל עניין ציבורי, אגב ניצול הקשרים ההדוקים של בכירי העיתון עם צמרת השלטון. בה בעת גילו לא פעם נכונות שלא לפרסם מידע בנסיבות מסוימות. "אין כמעריב, המוכן לוותר על פרסום ידיעה משני טעמים: אם מישהו מוסמך משכנע אותנו כי פרסום הידיעה עלול להזיק לענייני המדינה, ואם מתעורר ספק כל שהוא בנכונות הידיעה", כתב דיסנצ'יק לבן-גוריון. "זה כוחנו, ועל זה גאוותנו, זה שכרנו וזה גם סוד תפוצתנו".[32]
ערב מבצע קדש נודע לדיסנצ'יק מפי מפקד גייסות השריון אלוף חיים לסקוב מראש על מועד פתיחת הקרבות, אך הוא נמנע מלהשתמש במידע בשל האופי האישי של השיחה: לסקוב ביקש להפקיד בידי קרליבך את צוואתו, והסביר לו שהוא עושה זאת לקראת מלחמה שתפרוץ בתוך שלושה ימים.[33]
מורכבות השיח הציבורי, בישראל כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, באה לביטוי ביחסי הגומלין בין בן-גוריון וצמרת מפא"י לבין מעריב, יחסים שהתאפיינו בו בזמן בעימותים ובשיתופי פעולה. שני הצדדים הרבו למתוח ביקורת זה על זה, אולם בה בעת התנהל דו-שיח מתמשך בין ראשי מפלגת השלטון לעורכיו וכתביו של ארגון התקשורת הגדול במדינה באותה עת.
מבחינת הצמרת המדינית והפוליטית שימש מעריב ערוץ חיוני להעברת מידע ועמדות למרחב הציבורי, שחרג הרבה מעבר למעגל קוראי דבר, על המשמר ולמרחב. בה בעת, בשנות החמישים, הפך מעריב יותר ויותר גם לזירה שגורמים שונים במפא"י ניצלו לצורך קידום מאבקיהם בתוך המפלגה.[34] מבחינת מעריב, הקשרים ההדוקים עם צמרת הממשל והמפלגה הזרימו לעיתון מידע מדיני ופוליטי וחיזקו את יוקרתו המקצועית ואף את הצלחתו המסחרית. אמנם מעריב הפגין נכונות להימנע מפרסומים שנטען כי הם עלולים לגרום נזק לביטחון המדינה, אך עורכי העיתון לא היססו להתעמת, כפי שמתואר בפרקים הבאים, עם הממשלה ועם בן-גוריון בפרט, מפרשת אלטלנה עד פרשת לבון.
הפרק לקוח מתוך ספרו של רפי מן "המנהיג והתקשורת – דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963", שראה אור באוקטובר 2012 בהוצאת עם-עובד בשיתוף עם המכון לחקר הציונות וישראל על-שם חיים וייצמן והמכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על-שם אנדראה וצ'רלס ברונפמן באוניברסיטת תל-אביב. כל הזכויות שמורות להוצאת עם-עובד ולאוניברסיטת תל אביב ©
* * *
[1] התייעצות בלשכת מפא"י, 3.7.1949, אמ"ע, תיק 2-25-1949-12.
[2] ד"ר יגאל ידין, "דמות בלתי רגילה", דברים באזכרה לקרליבך, ספר השנה של העיתונאים תשט"ז, תל-אביב 1956, עמ' 268.
[3] מתוך לקט ממאמרי קרליבך, לרגל 13 שנים להופעת מעריב. עזריאל קרליבך, "אבני יסוד", מעריב, 17.2.1961.
[4] עזריאל קרליבך, "מעריב – השנה החמישית, דו"ח פנימי" (מסמך פנימי), תל-אביב 1953, עמ' 11.
[5] מעריב, 11.9.1951.
[6] עזריאל קרליבך, "שנה שנייה: דו"ח פנימי לשנת 1949", מעריב (מסמך פנימי), 15.2.1950, עמ' 50. אני מודה לעמוס נבו על שהעמיד לרשותי מסמך זה.
[7] שם.
[8] דב יוסף, יונה וחרב, רמת-גן 1975 (להלן: יוסף, יונה וחרב), עמ' 241–242.
[9] על מערכת בחירות זו ראו: אורית רוזין, חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקטיב בישראל בשנות החמישים, תל-אביב 2008 (להלן: רוזין, חובת האהבה הקשה), עמ' 130–196.
[10] בן-גוריון, אגרת לבוחר, מעריב, 27.7.1951, עמ' 8.
[11] עזריאל קרליבך, "הפיכה", מעריב, 27.10.1950, עמ' 3.
[12] "דיקטטורה בדרך", העולם הזה, 795, 22.1.1953. וראו גם: אראל, עמ' 229.
[13] עזריאל קרליבך, "מטרת הבחירות היא שלטון יחיד", מעריב, 24.7.1951, עמ' 2.
[14] עזריאל קרליבך, "בן-גוריון – בעד ונגד", מעריב, 26.7.1951, עמ' 2.
[15] "הדו"ח של שמורק על הבזבוז בסוכנות", מעריב, 9.8.1951, עמ' 1.
[16] "טיפול בבקשה ארך מ-40 עד 240 ימים", מעריב, 7.8.1951, עמ' 2.
[17] ד"ר יגאל ידין, "דמות בלתי רגילה", ספר השנה של העיתונאים תשט"ז, עמ' 268.
[18] לדוגמה: מרכז מפא"י, 13.8.1951, אב"ג, חטיבת פרוטוקולים.
[19] "צורה חדשה", מעריב, 15.2.1948, עמ' 4.
[20] כרמל, הכול פוליטי, עמ' 158.
[21]קרליבך, "דו"ח פנימי לתקופת השנה הראשונה, 1949/1948", מעריב (מסמך פנימי), עמ' 17, ארכיון מעריב.
[22] ביולי 1957 שיגר בתוך שתי יממות שלושה מכתבים לדיסנצ'יק כדי להוכיח שהעיתון שגה בשלוש ידיעות שונות. מכתבי בן-גוריון לדיסנצ'יק, 6.7.1957, 7.7.1957; מכתב דיסנצ'יק לבן-גוריון, 16.7.1957, אב"ג, חטיבת התכתבויות.
[23]יומן בן-גוריון, 8.3.1952, וכן מכתב בן-גוריון לקרליבך, 11.3.1952, אב"ג, חטיבת התכתבויות.
[24] יומן שרת, 18.11.1953, אב"ג, אוספי שרת – יומנים.
[25] מכתב קרליבך לבן-גוריון, 9.12.1953, מכתבי בן-גוריון לקרליבך, 6.12.1953, 13.12.1953, אב"ג, חטיבת התכתבויות.
[26] שרת, יומן אישי, עמ' 345.
[27] יומן בן-גוריון, 20.11.1954.
[28] יומן בן-גוריון, 24.9.1945, 25.9.1954.
[29] בין היתר אישר שרת להעניק לקרליבך דרכון שירות (המוענק לשליחי המדינה) כאשר יצא לביקורו בהודו ב-1955 שרת, יומן אישי, עמ' 634. שרת רחש הערכה רבה לקרליבך, אף כי חלק לעתים קרובות על עמדותיו וכינה אותו "הבכור-שטן של העיתונות הישראלית". שרת, יומן אישי, עמ' 1144–1145.
[30]אליצור, משחרית עד מעריב, תל-אביב תשס"ב, עמ' 137–138.
[31] הדברים מצוטטים במכתב יגאל אלון לבן-גוריון על הדלפות, 22.1.1958, אב"ג, חטיבת התכתבויות.
[32] מכתב דיסנצ'יק לבן-גוריון, 16.7.1957, אב"ג, חטיבת התכתבויות. עידו דיסנצ'יק, "עורך יקר", העיר, 25.3.2004, עמ' 44–48.
[33] שם.
[34] ב-1954, בעת המחלוקת החריפה על השליטה בסניף מפא"י בתל-אביב, הודה אברהם עופר שהדליף מידע להארץ ולמעריב כביקורת על מזכירות המפלגה שביקשה לשלוט בסניף. ראו: נעמי קיטרון, בין שלוש יבשות, ירושלים 2005, עמ' 276–277.