השר לשעבר שלמה בניזרי בשערי כלא מעשיהו, אתמול (צילום: לירון אלמוג)
באמת לא נעים
גם היום סמוכות כותרות השער העוסקות בזמרת הפופ מדונה לאלו המלוות את כניסתם של שרינו לשעבר לבת-הכלא. אלו הם פניהם של מנהיגינו, ואלו הם פניהם של עיתונינו. היום הסמיכות הזו מהבילה ודביקה עוד יותר, והיא מעניינת במיוחד היכן שהיא לא מתקיימת.
מדונה, שהופעה שלה התקיימה אתמול בתל-אביב, זוכה להפניה שמנה ב"ישראל היום" ובה"ארץ", וכובשת את חלק הארי של שערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". כאמור, העיתונים מתייחסים גם לכניסתם אתמול לכלא של השרים לשעבר הירשזון ובניזרי, וכורכים אותה עם תחילת משפטו אתמול של הנשיא לשעבר משה קצב והגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. מאמר המערכת של "הארץ", "שלטון נגוע בפלילים", מסכם כיצד "בשבוע אחד, בתוך שלושה ימים, הצטברה שחיתותה של הצמרת הפוליטית בישראל לכדי קיתון סמיך במיוחד של שופכין".
על שער "הארץ", ובמידה פחותה גם על שער "ישראל היום", הפרופורציות שפויות: גדעון לוי, כתב "הארץ" לענייני כיבוש וריגוש, מדווח על הופעתה של מדונה בריבוע בתחתית העמוד ("תזזית בלא תכלית, רעש ומהומה על לא מאומה"), ומעליו הפניות לטקסטים של יאיר אטינגר, ארי שביט ואורי בלאו, העוסקים בשחיתות השלטונית. "ש"ס שלחה את הח"כ השביעי שלה לכלא", מזכירה הכותרת של אטינגר, ואילו בלאו מדווח כי "2.5 מיליון שקל, רובם מגורמים בחו"ל, זרמו ל'אהוד אולמרט שירותי ייעוץ בע"מ' מאז שעזב את לשכת ראש הממשלה".
מדבקה על חולצתו של אחד ממלוויו של בניזרי (צילום: לירון אלמוג)
הזמרת מדונה אתמול בהופעה בתל-אביב (צילום: אמיר מאירי)
"מעריב" מקדיש שתי כפולות בקדמת העיתון להירשזון-בניזרי-קצב, ושולח את הכתב הפוליטי שלו, בן כספית, להרחיב עוד יותר את גבולות הסיקור שלו ולדווח מההופעה של מדונה ("לא יפה במיוחד", קובע כספית) בכפולת האמצע של העיתון, המוקדשת כולה לזמרת. "ידיעות אחרונות" שלחו אתרז שכניק, שחזר נפעם ("האמת? מרגש") וקבע כי "כנראה שבכל זאת אין כמו חוכמת הקבלה". מדוע? כי מדונה הציגה מופע מלוטש והצליחה "לרתק כמות גדולה של אנשים". מי יגלה עפר מעיניך, רבי שמעון בר-יוחאי, שישיבתך במערה לא היתה לחינם.
ארי שביט כותב, "זה לא כל-כך נעים לראות שר אסור", וממשיך למנות את מצעד המורשעים והנאשמים כשהוא מצהיר כיצד זה "לא נעים" ו"מאוד מאוד לא נעים" ומסכם "השבוע הזה איננו שבוע נעים". גם דן מרגלית ב"ישראל היום" כותב על "מצעד הניצחון העגום-משהו של שלטון החוק". "זהו יום עצוב לכנסת", מצוטט יו"ר הכנסת רובי ריבלין באותו עיתון. "ימים עצובים היו לפוליטיקה הישראלית בימים האחרונים", כותב איתן הבר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".
מדוע העגמומיות? אולי היא מס שפתיים, ואולי היא חלחולה של ההבנה כי רק עם חולה בוחר מנהיגים מושחתים, ואולי היא כורח נלווה להתבוססות בקיתון הסמיך של השופכין. מי שבוחר שלא להתבוסס באותו קיתון הוא בעז אוקון, שכותב ב"ידיעות אחרונות": "הרבה מטבעות שחוקים של חוסן הדמוקרטיה או חולשתה נזרקו היום לאוויר אגב מסע ההלוויה המתוקשר בדרכם של האשמים אל הכלא. זוהי פטפטת של סתם [...] לא ניתן ללמוד מהמקרה הפתולוגי של שרים שסרחו על הפיזיולוגיה שלנו בכללותה. נבחרי הציבור עדיין משתדלים למלא את תפקידיהם כהלכה. חשדנות, כמו סלחנות, טובות רק במידה". וזו הערה חשובה כמעט תמיד.
לצד גדעון לוי, גם רבה של צפת, שמואל אליהו, מתייחס בטור במדור הדעות של "מעריב" לסתירה שבין הפיזיות הבוטה של מדונה ובין ערכיה של תורת הסוד היהודית שהכוכבת כביכול אמונה עליה. ובן כספית מלין על קללות ששובצו בדבריה של מדונה אתמול בהופעה ותוהה מה יחשבו עליהן רבניה של מדונה בלוס-אנג'לס (נדמה לי שמדובר בזן של רבנים שלא מזדעזע מקללות או מיניות גלויה). ב"ידיעות אחרונות" בוחרים להדפיס על שני שלישים מהשער דווקא את הצילום של מדונה כשהיא מסמנת "זין" ("תנועה מזרחית מגונה") לצופים בהופעה, וכעת גם לקוראי "ידיעות אחרונות". ובעצם, אולי המסר הוא מהעורכים לקוראים, לך תדע.
משבר התלמידים יוצאי אתיופיה
כל העיתונים מתייחסים לכך שלמרות ההודעה על פתרונה של סוגיית קליטתם של תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי-ספר בפתח-תקווה, עשרות תלמידים נשארו אתמול בביתם, בלתי משובצים. כ-50 ילדים חזרו הביתה לאחר שנדחו מבתי-הספר שאליהם נשלחו. ב"הארץ" זוהי הכותרת הראשית.
במדור הדעות של "מעריב" מתייחסת מרב דוד לפן של הסוגיה שכמדומני לא הודגש מספיק: חלק גדול ממצוקת הקליטה של התלמידים יוצאי אתיופיה נובע מהגבלות שמטיל ממסד הגיור על משפחות העולים: אלו נמצאות בתהליך גיור, ומחויבות גם לאחריו להפגין אורח חיים דתי, וכך נאסר על ילדיהן ללמוד בבתי-ספר חילוניים. ממילא הילדים מתנקזים לזרמים הדתיים השונים, שמתקשים לקולטם גם בלי (או עוד לפני) שייכנס לתמונה מרכיב הגזענות.
גל האלימות
"מעריב" הפסיק במהירות שיא את הקמפיין המגוחך שלו, "די לאלימות", ובמקומו הוא מפנה משאבים למטרה ראויה הרבה יותר: סיקור מודגש ומובלט של מהומות החרדים הקיצונים בירושלים. הכותרת הגדולה ביותר על השער, מתחת לתחת של מדונה, מכריזה: "נאמן נגד המפגינים בירושלים"; "שר המשפטים חובש הכיפה במתקפה חריפה על המפגינים החרדים: 'הם גורמים לחילול השבת'" (דורית גבאי).
"מעריב" מגייס גם את אבישי בן חיים, כתבו לענייני חרדים, שקולו לא נשמע מספיק בהקשר למהומות האלימות בירושלים. בן חיים מפרסם טור תחת הכותרת "לאן נעלמו הרבנים", שבו הוא כותב בדומה למה שכתב השבוע נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": העדה-החרדית, אותו פלג קיצוני של פנאטים בהנהגתו של הרב טוביה וייס, משתלטת על הרוב החרדי הדומם, מבהילה את הרבנים ומשתקת אותם (ברנע מספק אפילו דוגמה מעין-תנ"כית, על אימתם של מבוגרים חרדים מפני נער שורף פחי אשפה, בחינת "ונער קטון נוהג בם").
בניגוד למעשי הרצח הלא קשורים זה לזה שאירעו במחצית השנייה של אוגוסט ועוררו צמרמורות ריגוש בעיתונים, מעשי האיבה והמהומה הנמשכים זה שבועות רבים בירושלים, ואלה הנמשכים ברציפות כבר שנים בבית-שמש – מעשה ידיהם של חרדים קנאים וחשוכים – הם אלימות עקבית, מתמשכת, וכזו הממררת את חייהם של אלפי חפים מפשע. הדגש שנותן "מעריב" לסיקור התופעה הוא לכן מבורך.
אגב, באותו מאמר הציע ברנע להילחם ב"מאפיה" החרדית בשיטות שבהן נלחמים במאפיה: ללכת אחר הכסף, לבדוק התחמקות מתשלום מסים וחשדות להלבנת הון. ירון דורון מדווח היום ב"ידיעות" כי בינתיים המשטרה פונה לאפיקים צנועים יותר: היא רושמת דו"חות בגין גרימת רעש ללהקת המעודדים החרדים המתכנסים ליד בית-המעצר בו מוחזקים חשודים בהתפרעות.
יצהר והגרעין האיראני
משה ארנס מתייחס היום בעמוד הדעות של "הארץ" למשוואה "בושהאר תמורת יצהר", שנוסחה לראשונה, כמדומני, בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-16 באפריל השנה. "בהינתן לפניכם הבחירה בין המשך הבנייה ביהודה ושומרון לבין האיום הגרעיני איראני, מה תעשו?", שואל ארנס ועונה: "ובכן, אין צורך במאמץ אינטלקטואלי גדול. נפסיק לבנות. כמובן, ולא רק ביהודה ושומרון – גם בתל-אביב, ליתר ביטחון. מה זה חשוב אם אנשים יישארו ללא קורת גג. הכל עדיף על השמדה כוללת.
"מי מעמיד אותנו בפני הבחירה-ללא-ברירה הזאת? האם מחמוד אחמדינג'אד מציע לנתק את הצנטריפוגות בנתאנז בתמורה להפסקת הבנייה ביהודה ושומרון? אולי היה זה המנהיג הרוחני עלי חמינאי שהוציא פתווה בנושא? לא, מאיראן לא נשמעה שום הצעה כזאת [...] מהו, אם כך, מקור הדילמה המדומיינת הזאת, המדירה בתקופה האחרונה את שנתם של הישראלים? האם היא נולדה בדמיונם הקודח של חלק מאנשי התקשורת שלנו?
"[...] למעשה מירוץ החימוש הגרעיני באיראן מהווה בעיה רצינית מבחינתה של ארה"ב. גדולה כנראה יותר מכל שאר הבעיות העומדות על סדר היום של הנשיא אובמה כרגע [...] אם מישהו מחפש תירוץ להפסקת הבנייה בהתנחלויות ביהודה ובשומרון, פצצת האטום האיראנית אינה תירוץ לגיטימי. ההתנחלויות אינן גורם במשוואת הגרעין האיראני".
באותו חלק של "הארץ" מתייחס צבי בראל לסוגיית הגרעין במזרח התיכון מכיוון אחר. "הוויכוח במצרים אם לבנות באתר לחוף הים כור גרעיני או כפר נופש ממחיש עד כמה שגויה התפיסה שהתגרענות איראנית תגרור מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון". העיתונים מצטטים היום, מי באופן נייטרלי ומי באופן ביקורתי, את הצהרתו של ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד ברדעי, כי "הדאגה מפצצה גרעינית איראנית – מוגזמת" ו"הדיווחים על נשק גרעיני לאיראן – נופחו".
ידיעות אחרונות מהים הארקטי
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנדחסת במעלה השער, מעל למדונה, היא "הפיראטים של המוסד", והיא מביאה את גרסת ה"טיים", "סוכנויות הידיעות" וכלי תקשורת רוסיים להיעלמותה המסתורית ומציאתה של הספינה הרוסית ארקטיק סי באוקיאנוס האטלנטי. לפי ה"טיים", הספינה שנעלמה כשעל סיפונה מטען עץ לא יקר במיוחד, ונמצאה אחר-כך כשכל מלחיה שלמים ובריאים – או שלא - נשאה למעשה משלוח של טילים רוסיים לסוריה או לאיראן. הפיראטים, כך לפי המקורות שמצטט "ידיעות אחרונות", פעלו בשליחות ישראל כדי לסכל את משלוח הנשק. רוסיה כמובן מכחישה, אולם אינה מפזרת את הערפל בהסבר הגיוני אחר. גם "ישראל" לא מגיבה.
(צילום: פלאש 90)
מדוע רק ב"ידיעות אחרונות" מקבל המידע המרתק הזה במה כזו? האם "ידיעות אחרונות" ממשיך בקו הלעומתי שלו מול צווי איסור הפרסום השרירותיים? אם כן, זהו מאבק ראוי שמעניין יהיה לעקוב אחריו.
תיאוריה וביקורת
גדי טאוב ממשיך להביא בבלוגו מתוך ההתכתבות ברשימת התפוצה של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב, שעניינה העצומה שניסה לארגן פרופ' אלון הראל להגנת ד"ר ניב גורדון. גורדון, כזכור, כתב מאמר שהתפרסם ב"לוס-אנג'לס טיימס", ובו קרא להטיל חרם אקדמי על מוסדות ישראליים בשל מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. הפעם המכתב הוא של פרופ' רוני אלנבלום, המתייחס למיעוט המצטרפים לקריאתו של הראל:
"אין זאת משום שכולנו פחדנים, אלון היקר, ואין זאת מכיוון שכולנו מזדהים עם השררה או פוחדים ממנה. גם איננו גזענים תומכי אפרטהייד. אנחנו מנסים פשוט להבדיל בין עיקר לטפל. והעיקר הוא בתוכן: מר גורדון קרא להטיל עונש קולקטיבי על האקדמיה הישראלית. לרבים מאיתנו, ואני בתוכם, עצם הקריאה לרתום את שמנו למען מי שפועל להטלת עונש קולקטיבי היא קריאה המעוררת חלחלה.
"חרם, כמו כל עונש קולקטיבי אחר, הוא דבר נתעב. מר גורדון קנה לעצמו חסינות מפני החרם בעצם המכתב ב-LAT, אבל אנחנו, חבריו, הם קורבנותיו המיועדים. וכך, אם לא די בכך שמר גורדון עושה את הנתעב בעיני, אם לא די בכך שאני הקורבן הפוטנציאלי למפעלו, הרי שהאיש גם הצליח להפוך את עצמו לקורבן בעיני אחדים. בעולם ההפוך שבו מי שקורא לעונש קולקטיבי היה לקורבן, שבו הקורבנות הפוטנציאליים נדרשים לחוש ולהגן על מי שמסית עולם ומלואו נגדם, בעולם הזה, גם כישלון יכול להיות הצלחה".
ענייני תקשורת
במוסף "המגזין" של "מעריב" כותב ערן סויסה כי ערוץ 10 "יסחט יום שידורים נוסף" מהתוכנית "הישרדות", ובסך-הכל היא תשודר לא פחות משלושה ימים בשבוע. כזכור, ערוץ 10 נאבק על המשך קיומו במבנה הבעלות הנוכחי כשאחת הטענות היא בדבר חשיבותו התרבותית.
והערה קטנה לסיום: נדמה לי שבמדור המעניין של ליטל לוין בחלק ב' של "הארץ" ("היום לפני") נפלה טעות, וכי ההערכה "אפשר שהוא חי בין ארוחה לארוחה, בין מקטרת למקטרת – אך בשעת סכנה הוא מגלה משאבים נסתרים של אומץ לב, כוח סבל והקרבה עצמית" – נכתבה לא על טולקין, אלא על יציר דימיונו, ההוביט.